שיר השכונה

הדבר הכי טוב שמשודר כרגע בערוצים המסחריים הוא, כמובן, הפרסומת לאיזה כרטיס אשראי בשם "ביונד" בכיכובו של אסי כהן. תקציר העלילה: על רקע מה שעושה רושם ראשוני של פרסומת מופרזת באנגלית קריינותית לעושר אגדתי, יוקרה בינלאומית וחיים נוצצים ומעוצבים, מהסוג שרק אנשים בפרסומות לבושם ולנספרסו מסוגלים לחיות, אסי כהן עולה לגג איזה מלון יוקרה פריזאי, שם הוא מבחין בזוג יפהפה, אלגנטי ולגמרי אנגלוסקסי למראה, וממהר לקטוע להם את האווירה עם "הרשקו? היינו יחד בנהיגה מונעת!"

אחרי שהוא מצטרף אליהם לשולחן ביוזמתו, הוא ממהר לחרב להם את שיירי הערב עם: "איזה מלון הצגה, הא? בטח עלה לכם מלא כסף. אני – הכל על הביונד. אפגריידים, גולדן־רינגים, אטרקציות, שכשוך עם דולפינים, מגבות ברבור במיטה, מסאז' עם גחלים חמות, ספאים, ג'קוזים, לאונג'ים עם סודות חופשי, פיצוחי שימורים, ניילון לשיער".

זה די קורע – ואני מתכוון במובן קריעת מסך האלגנטיות, היוקרה והעושר שפרסומות גנריות כאלה תמיד משדרות, והעובדה שבן אדם כמו אסי כהן יכול לקרוע את הלייף באמצעות כרטיס אשראי גנרי של בנק ישראלי גנרי, וגם לעשות מכל זה שכונה. למה, חושבים שאתם מבלים פה כמו מיליארדרים ואף אחד לא רואה לכם את הישראליות? חחח. הכל הצגה. הנה הבחור מנהיגה מונעת, יחד איתכם על אותו גג העולם, מתלהב מניילון לשיער. לא יעזור. אתם יכולים להימלט, אבל לא תוכלו לברוח; ישראל תמיד תגיע איתכם במזוודה, או במטוס, או במונית למלון, או במלון עצמו.

וזה קורע כי אסי כהן שוב עושה כאן את תפקידו הנצחי – לא חשוב איזו דמות הוא מגלם – כישראלי הכי שכונה שיש. הכי ילדותי, קטנוני, חסר טקט, מתלהב משטויות, אידיוט.

לא חשוב כמה יוקרה ועושר ינצנצו סביבו, אסי כהן יהיה הפיל הישראלי בחנות החרסינה הבינלאומית. רגע של קסם? רגע של איפוק, עידון או תחכום? רגע של הימלטות מכל החרא המקומי? אל תדאגו, אסי כאן כדי להזכיר לכם מאיפה באתם ולאן אתם עתידים לשוב – גם אם בביזנס. אסי הוא תמיד הכי ישראלי כי הוא נותן את התשובה הדפיניטיבית לשאלה היאיר־לפידית הישנה "מה ישראלי בעיניך". ויודעים מה זה? הנה מה שזה:

אפס קלאסה. אפס בקלאסה.

זה הייחוד שלנו על פני כל שאר העמים, לא? אפילו עמים שאנחנו נוטים, מדי פעם, לפקפק בעצם קיומם; באמת, תסתכלו על גברים פלסטינים באיזה רחוב יו"שי סטנדרטי בעוד כתבה על עימות עם מתנחלים, ותבחינו שרובם מסתובבים בחולצת כפתורים שאם אני אגיע איתה לעבודה, מישהו כבר ישאל אותי אם אני בדרך לחתונה. המישהו הזה יהיה בקפוצ'ון שחור, ואני ארגיש שבאמת הגזמתי קצת היום.

אין לנו קלאסה. אולי הייתה פעם – בכל העליות השניות והשלישיות, שאחריהן הסתובבו פה אנשים בחליפות ושמשיות ושחור־לבן – אבל הצלחנו להזדכות עליה לגמרי. לגרש אותה מפה במקלות. פה ושם אנחנו מתגעגעים אליה; אנחנו נוסעים לחו"ל ומחפשים אותה שם, בין אנשים שיודעים (או צריכים) להתלבש, לבין מבנים לשימור ששום נצר למשפחת גינדי לא חתום עליהם. קלאסה עשויה להתגלות בכל פינה חבויה בפריז או בברצלונה, אבל לך תמצא אחת בנס־ציונה.

אנחנו נוסעים לחו"ל כדי לנשום קצת קלאסה ושואלים את עצמנו, בשקט, איפה נפגוש פחות ישראלים, לא כי אנחנו לא אוהבים ישראלים – כמה מטובי חברינו הם ישראלים. לעזאזל, התחתנו ועשינו ילדים עם חלקם! – אלא מכיוון שברגע שנשמע עברית, השכונה תחזור להקיף אותנו וכל הקלאסה תתפוגג. מתישהו, אנחנו יודעים, צפוי לנו, לכולנו, כמעט בכל מקום בעולם, רגע האסי כהן הזה.

כי אין קלאסה לישראלים, ואנחנו לגמרי מחילים את זה גם על עצמנו. שימו אותי בחליפה, במסעדת מישלן או באיזה בר יוקרתי בלונדון, ותראו אותי מדגים את תסמונת המתחזה; יודע שאין לו את זה, ויודע שכולם מסביב יודעים. ועדיין מנסה ללכת את ההליכה ולדבר את הדיבור. פתטי.

למה זה ככה? כי איכשהו, קלאסה לא יושבת טוב על המקום הזה ועלינו. זו בטח הסיבה שאין כאן מסעדות מישלן; לא בגלל שאין כאן מסעדות מתאימות – יש כאן מסעדות מעולות מספיק כדי לגרום לכל מבקר מישלן להתגייר ולעבור לגור בהן – אלא בגלל שמסעדת מישלן צריכה עוד משהו מלבד האוכל. חומר גלם שאין דרך לייבא לפה בלי שיימס בדרך. קלאסה.

זו הסיבה שאנחנו גאים כל כך בישראלים שהצליחו לשמור על קלאסה – נניח זוכי פרסים בשלל פסטיבלים, שאיכשהו מצליחים להיטמע, בחליפות שלושה חלקים הולמות, בכל יתר האנשים על הבמה. זו הסיבה שאנגלית טובה אצל ישראלים עדיין עושה לנו את זה; אנחנו חושדים שיש פה קלאסה. אנגלית גרועה או במבטא ישראלי, לעומת זאת, גורמת לנו להצטנף במבוכה. וואט א־פדיחה. בארץ הכל הולך ובכיף אחי, אבל אתה לא אמור לכבס את חוסר הקלאסה המלוכלכת שלנו שם בחוץ.

וזו גם כמובן הסיבה שאנחנו קצת סלחניים כלפי נוכל הטינדר סיימון לבייב, שהוא במקור בכלל שמעון יהודה חיות מבני־ברק. כן, הוא הונה נשים תמימות, אבל באיזו קלאסה הבן אדם עשה את זה! יאכטות, מטוסים פרטיים, סוויטות יוקרה – ולאיש אפילו לא היה כרטיס ביונד! הנה ישראלי אחד שיודע לזהות קלאסה ולעבוד בקלאסה – גם אם העבודה שלו היא לגרום לאחרים, ובעיקר אחרות, לממן את כל הקלאסה הזאת.

אני מניח שקלאסה – ועזבו אותי מלנסות לפענח מילונית מה זה בכלל כי כולנו מבינים – יושבת טבעי יותר על מקומות שהיו בהם, ואולי עדיין יש, קלאסות. מעמדות. לא מדומיינות מסוג ישראל השנייה של אבישי, אלא ממשיות, היסטוריות, טבועות בדנ"א של האומה. פנימיות יוקרה פרטיות וחוות סוסים וכל זה.

ישראל פטורה לפחות מהנטל ההיסטורי הזה, והמעמדות הנוכחיים בה – מתעשרי הייטק, מתעניי עסקים קטנים ומוכי קורונה – עדיין חולקים אותו יומיום חסר קלאסה, כי שום כסף לא יוכל לקנות לכם את מה שאין להשיג. או כמו שאהובתי נוטה למלמל, כשעוד מרצדס קבריולה עוקפת אותנו ומשאירה אחריה שובל טכנו זול: "למה מערכות סאונד של מכוניות יוקרה תמיד מתבזבזות על אנשים עם טעם מחריד במוזיקה?"

כי קלאסה היא לא מוצר מדף כאן ואי־אפשר לזייף אחת, אתי כרייף. כי כולם רוצים שירים פשוטים. כי עממיות היא עדיין הגביע הקדוש של הפוליטיקה הישראלית וגם המפרסמים. כי זה נוח, יומיומי ומעשי יותר, ורוב הזמן סבבה לנו ככה.

אבל מדי פעם, רק לרגע, תנו לנו להתרומם לאיזה גג בלי שאסי כהן יזהה אותנו מנהיגה מונעת. תנו לנו לדמיין שיש לנו את מה שאין לנו. תנו לנו את החיים מהפרסומת לנספרסו.