הלוחם בבדידות
ערן שוורץ הספיק לשרת כטייס בחיל האוויר ולנהל מרכז חינוכי, אבל בגיל 39 קיבל על עצמו משימה לאומית: פרויקטור הבדידות הראשון בישראל | הצורך עלה בעקבות הזינוק בקריאות המצוקה בתקופת הקורונה, ומחקרים המראים שריחוק חברתי מגדיל את הסיכוי למחלות מסכנות חיים | בסיור בשטח הוא מספר מה גרם לו להתחבר דווקא לאלה שיכולים להיות סבים שלו, ומגלה שחצי מהמבוגרים שפונים לסיוע הם בעלי משפחות שמסתירים את בדידותם. "למה? כי הבושה הורגת"
למשחקי הדמיון בנוסח "נסו לחשוב על עולם בלי קורונה" יש להוסיף את קשישי ישראל. לא שעד פרוץ המגפה הם חיו באושר ועושר, אבל העובדה שהיא הגדירה אותם כקבוצת סיכון וכפתה עליהם ניתוק מהמשפחה ומהסביבה, החריפה את מצוקתם. בסגר הראשון, כשהמשרד לשוויון חברתי יצא בקמפיין, נרשמה עלייה של 350 אחוז במספר המתקשרים למוקד לפניות הציבור (8840*) והשרה מירב כהן הקלידה בעצמה על המקשים כדי לוודא שלמרות ההצפה, זמן ההמתנה הוא לא יותר מדקה.
מבחינתה, זו הייתה רק יריית הפתיחה. על סמך מחקרים עדכניים שהגדירו את הבדידות של הקשישים כמחלה שמגדילה משמעותית את הסיכון לדמנציה, התקפי לב ושבץ, מינתה כהן (יש עתיד) את רס"ן ערן שוורץ, טייס במיל', לתפקיד פרויקטור הבדידות הממשלתי, מי שיוציא לפועל תוכנית לאומית להפגת בדידות מבוגרים שתעלה למדינה מעל מאה מיליון שקל בשנה.
קצת אחרי שנחת בכיסאו החדש, יצאנו עם שוורץ לשטח, למיזמים צעירים שכבר נותנים מענה לאוכלוסיות העשור השמיני והתשיעי, שמתקשות להאמין בניסים. "ברור שלא האמנתי. למה שאאמין?" שואל אותו יצחק קלדרס ("אוטוטו 80") במסדרון המוביל ל"כיתת ותיקים" שפועלת בתיכון מקיף יהוד זו השנה השביעית. "המדינה לקחה אחריות עליי במשך כל חיי. בגן, בבית הספר, בתיכון, בצבא, במקצוע שלי כנגר, ברווחים ובהפסדים, ובגיל 67, כשיצאתי לפנסיה, אמרו לי, 'מעכשיו אתה לבד, תסתדר בכוחות עצמך'. זה נשמע לך הגיוני?"
שוורץ (39) תולה מבט אילם בגבר שמבחינת הגיל יכול היה להיות סבו. "כשמצאתי את עצמי לבד התחלתי להתנדב בבסיס צבאי", מעדכן אותו קלדרס, "עשיתי שם נגרות יותר מעשר שנים, עד שסגרו אותו בקורונה וחזרתי לארבעה קירות. לא היה בשביל מה לקום בבוקר, היה לא טוב עד שפתאום צילצל אליי נציג מאיזה משרד ממשלתי ושאל מה שלומי. זה נשמע לי עוד יותר לא הגיוני. שלוש פעמים שאלתי אותו, 'בשביל זה צילצלת? כדי לברר מה שלומי?' כשהוא התחיל לשאול אם יהיה מי שיביא לי אוכל במקרה שאחלה ואכנס לבידוד, התחלתי לחשוב שזאת מתיחה. חיפשתי את יהודה ברקן. ממתי למישהו אכפת ממני?"
שוורץ שולף פנקס ורושם את התחומים שקלדרס וחבריו היו רוצים ללמוד. משיעורי תנ"ך וגיאוגרפיה עד לאיך להעביר תשלום בסלולרי, כמו שעושים הנכדים. "אני אדם שמאמין בלעשות יותר ולדבר פחות", הוא אומר להם, "אני לא פוליטיקאי. לשמחתנו, יש גם פוליטיקאים שלא מסתפקים בדיבורים, כמו השרה לשוויון חברתי", הוא מוסיף, קולט עד כמה הוא לא אובייקטיבי ומגחך במבוכה.
הוא יליד חופית, בוגר תיכון עין החורש, ששירת במשך עשר שנים (בסדיר ובתקופת מלחמת לבנון השנייה) כטייס וכמפקד. "גדלתי על אבק הכוכבים של הציונות", הוא מספר. "סבא שלי, שלמה רוטבליט ז"ל – יענקל'ה רוטבליט הוא אחיין שלי – הרבה לתאר איך צעד בדרך בורמה עם תרמיל על הגב כדי להביא אוכל לירושלים הנצורה. ינקתי מהאתוס של מחויבות לחברה ותרומה למדינה, ובצבא התחלתי לגייס את החיילים לתוכניות התנדבות שונות. לפני 12 שנה הגעתי לצומת שבו היה עליי להחליט אם להתקדם או להשתחרר. בחרתי להשתחרר וגם לא להישאב לעולמות ההייטק או התעופה האזרחית מפני שהם כלוב זהב. פחדתי שיהיה לי בהם טוב מדי. אז החלטתי לשבור לכיוון של פעילות חברתית".
בדרך הוא הספיק לצבור שלושה תארים (במדעי הרוח, בתקשורת פוליטית ובתרבות יהודית) באוניברסיטת חיפה, ויצא לחילופי סטודנטים בצרפת. "הוזמנתי לארוחת שישי מטעם השגרירות, הציעו לי לעשות קידוש, הם לא ידעו שאני חילוני אדוק, והעובדה שלא ידעתי מה לעשות עם כוס היין והסידור הציפה בי את השאלות של מי אני ומה אני".
והאירוע הזה שינה את חייך?
"במובן האישי. לארוחה הוזמנה גם שרה, צעירה יהודייה, פסיכולוגית רפואית במקצועה – והשאר היסטוריה. לא היו לנו הרבה דרכים לתקשר, היא דיברה צרפתית ואני אנגלית, אבל לפני שמונה שנים היא עשתה עלייה באשמתי או בזכותי, יש כמה צדדים למטבע, והתמקמנו בקיבוץ עין דור. עכשיו, שלושת ילדינו – עלמה (5), אדם (3) ורומי (שנה) – רואים אותי רק בסופי שבוע, כאילו שחזרתי למדים. אין תלונות, אבל יש המון עבודה".
מתביישים מהילדים
מאחורי הג'וב הנוכחי – המשנה למנכ"ל המשרד לשוויון חברתי ופרויקטור הבדידות – עומד שדכן. יוסי קוצ'יק, שהיה מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת ברק וכיום מכהן בהתנדבות כיו"ר בית יגאל אלון שבגינוסר. "בשנות כהונתי כמנכ"ל בית יגאל אלון התמקדתי בפיתוח מנהיגות צעירה ובתחומים של אחידות חברתית. אני מוטרד מאוד מהשסעים. יוסי עקב אחריי, אמר לי שוב ושוב שהגיע זמני להשפיע ברמה הלאומית, וכשנודע לו שהשרה מחפשת כוח דוחף, הוא אמר לה, 'פגשתי את הפרויקטור שיסכים להתעסק גם בנושא לא סקסי כמו קשישים'. לא אגיד שנמשכתי דווקא למה שלא סקסי", הוא בוחש בקפידה את הקפה המי־יודע־כמה שהוא לוגם בשרשרת. "באתי לפגישת היכרות. אחרי חמש דקות הבנתי שהמשרד הניף את דגל המאבק במחלת הבדידות, וגם היה לי ברור שזה נושא שאף אחד לא לוקח אותו ברצינות".
למה, בעצם?
"זו שאלה שמעסיקה את כל החברה המערבית מאז שחדלנו לחיות במסגרות קהילתיות כמו שבטים וכפרים, שבהן שיער שיבה היווה ערובה לחוכמה ועורר כבוד והערכה. גם ההתקדמות הטכנולוגית, שברכה רבה בצידה, מערימה קשיים על אלה שלא עומדים בקצב ולא מסוגלים לספק לעצמם את השירותים הבסיסיים. זו חובתנו המוסרית לדור של הורינו וסבינו שנתנו את המיטב למדינה ולנו. אנחנו צריכים להכיר להם תודה".
ואנחנו לא עושים את זה?
"לא מספיק, ולא מספיק טוב".
האנחה שנמלטת מפיו בסוף המשפט עומדת בניגוד למחמאות שהרעיפה השרה כהן, בראשיתו של יום הסיור הזה, על עובדי המוקד לפניות הציבור של המשרד השוכן בבניין אפרורי ומנומנם בבני־ברק. רק אחרי שמקישים את הקוד לפתיחת דלת האולם מתגלה כוורת רוחשת קולות וצלילים. "זה חדר המיון שלנו", מסביר רוני לוי, המנהל המקצועי של המוקד. "שיחה נכנסת, נענית מיד, והאזרח הוותיק שוטח בעיה ספציפית שמעיקה עליו כאן ועכשיו. סגרו לו את המים. העוזרת שלו חולה. לא זכור לי מקרה של מישהו שצילצל ואמר, 'רע לי, אני בודד', אבל המוקדנים שלנו ניחנו ברגישות באוזניים. הם מקשיבים גם לשתיקות ולאט־לאט מקלפים את השכבות. מי שצילצל בגלל סכסוך שכנים, נשבר ופולט, 'יותר משבוע שלא דיברתי עם אף אדם'. בזמן שהשיחה מועברת מחדר המיון לאחד מחדרי הבדיקה, המכונים 'הקו השני', עובדת סוציאלית מצטרפת לתמונה".
כמיליון ומאתיים אלף אזרחים ותיקים חיים כיום בישראל, רובם מתפקדים בכוחות עצמם, חלקם מוכרים לרווחה וכ־700 אלף מהם נעזרים בשירותי המטריה הרחבה של המשרד לשוויון חברתי. מחקר שנערך על ידי ה־CDC (המרכז האמריקאי לבקרת מחלות ומניעתן), הגדיר את תחושת הבדידות (Loneliness), השונה מהבדידות החברתית (Social isolation) שנכפתה על האזרחים הוותיקים בתקופת הקורונה, כמחלה לכל דבר. "בדרך זו שיכנענו את הממשלה להשקיע את המשאבים הדרושים בטיפול במחלה ובמניעתה", מספרת כהן לעובדי המוקד, "עם תעדוף של מבוגרים שחיים לבד, ניצולי שואה ובני/ות זוג של חולים סיעודיים. אם נצליח להוציא אותם מהבית פעמיים בשבוע לפעילות ספורטיבית, לראות סרט במסגרת 'שלישי בשלייקס', ל'טיולי ותיקים' ברחבי הארץ או למפגש עם חברים, הסיכון להידרדרות בריאותם יירד מ־70 אחוז לעשרה אחוזים וזה אומר ששיחקנו אותה. הצלנו חיים".
כהן מקרינה לעובדי המוקד מצגת המתארת מיזמים שייצאו לדרך בקרוב. הפרויקטור שוורץ משנן באוזניהם שבדידות היא חוויה סובייקטיבית חוצת עדות, מגזרים ומעמד כלכלי. עובדה, כמחצית מהאזרחים הוותיקים שבטיפול המשרד מסתירים את בדידותם מעיני ילדיהם ונכדיהם. "למה?" הוא שואל ולא ממתין לתשובתם. "הבושה הורגת".
דלת החדר נפתחת ועל הסף עומד נער גבוה. הוא נכנס כדי להביא או לקחת טופס כלשהו, אבל מתעניין ומחליט להתיישב. ודווקא הוא, צעיר המוקדנים, שואל את השרה והפרויקטור אם המצגת נולדה בעקבות הקורונה.
"הקורונה הייתה קטליזטור", שוורץ משיב, ואילו כהן מנצלת את הדלת שנפתחה ומתארת את התמונה האידיאלית שהיא רואה בדמיונה. "אני נכנסת למקום עבודה כלשהו ורואה בני 80 יושבים לצד בני 30 והם עובדים יחד, כתף אל כתף. זה לא יקרה מחר, זה פרויקט לטווח הרחוק, אבל הוא יתממש. למה? מפני שתוחלת החיים עלתה. פעם, גיל הפרישה לגמלאות היה סמוך לגיל שבו אנשים "החזירו ציוד". היום, גם גבר בריא ונמרץ חייב לפרוש בגיל 67, כשצפויות לו עוד 23 שנות חיים בפנסיה. מה הוא יעשה עם עצמו? זו קריסת מערכות".
בקצהו השני של השולחן הארוך, אחת המוקדניות מסננת משהו על אזרחים ותיקים שרוצים לנוח, לא לעבוד. ייתכן שההערה לא נועדה להגיע לשרה, אך היא שומעת ושולפת קלף. במסגרת "ותיקים בעבודה" משרדה משלם לחברות השמה על כל פנסיונר שנמצאה לו עבודה. "רוב האנשים רוצים לעבוד, אפילו במשרה חלקית, כדי שיהיו להם סדר יום ומשמעות בחיים. עובדה שגם המוקד הזה מעסיק אזרחים ותיקים. ולמי שלא רוצה לעבוד אנחנו מציעים מגוון של מסלולים התנדבותיים שיעסיקו אותו".
המצגת עדיין נמשכת, אבל העיניים שלי ממוגנטות לנער הגבוה שהצטרף למפגש. מה אתה עושה כאן? אני שואלת בלחש והוא מזדהה. ערן פולישוק, בן 18 וחצי מראש־העין. "ברור שרציתי להתגייס", הוא אומר, "אבל יש לי ניוון שרירים וזה לא הסתדר. לפני חודשיים התחלתי להתנדב במוקד, ומאז גם אני כבר לא בודד".
אוכלוסייה בלי קול
פנקסו של שוורץ, שמתמלא בהערות, נותר בכיס חולצתו במהלך הביקור בדירתה של יפה ענבר (82) בפתח־תקווה. הקירות גדושים בציורי שמן של יגאל, בעלה המנוח, שתצלומו ניצב על השידה. "לפני שלוש שנים הוא עזב אותי", היא מספרת לשוורץ. "אחרי 55 שנים".
"55 שנות נישואים?" הפרויקטור מתפלא, ובבת אחת נשבר הקרח, "איך עשיתם את זה?"
"היה לנו טריק", היא מגלה לו. "בעצם, שניים. מעולם לא רבנו בנוכחות הילדים, ואף פעם לא הלכנו לישון כשאנחנו ברוגז. תמיד דאגנו להתפייס לפני שאנחנו מתכסים בשמיכות. עד היום, שלוש שנים אחרי מותו, אני אומרת לו 'לילה טוב, יגאל' ורק אז מכבה את האור".
באיזה גיל פרשת לגמלאות? שואל שוורץ.
"זה היה מזמן", היא מוחה דמעה, "בנסיבות מיוחדות. הייתי מורה חיילת, עבדתי עשרות שנים כגננת, גידלתי שלושה ילדים ובגיל 62 נאלצתי לפרוש בגלל צער גידול הורים. שניהם חלו, אחד אחרי השנייה, הבאנו להם עובדת זרה, אבל אמא שלי רצתה אותי לידה. בוקר אחד, אחרי לילה של טיפול באמא, הגעתי לגן ובפעם הראשונה בחיי מצאתי את עצמי צועקת על ילד. זה עשה לי זעזוע. שאני אצעק על בן ארבע ואעשה לו טראומה? עזבתי והתחלתי לבלות עם בעלי, עד שערב אחד הוא התלונן על כאב ראש. והוא לא היה מהמתלוננים. עד היום אני לא סולחת לעצמי".
"על מה?" שוורץ רוכן אליה.
"על זה שלא נדלקה לי נורה אדומה. על זה שאמרתי ליגאל 'קח כדור ולך לישון' במקום לקחת אותו לבית החולים. למחרת, כשהגענו לבית חולים, כבר היה מאוחר. שבץ מוחי. ומאז שהוא הלך נגמרו לי החיים. האשמתי את עצמי במותו. לא יצאתי מהבית, לא רציתי לראות אנשים עד שבתי, מיכל, פנתה לרווחה ורשמה אותי לפרויקט 'והדרת' (תוכנית סיוע לקשישים באמצעות בנות ובני שירות לאומי ואזרחי). המתנדבת הראשונה שהגיעה לימדה אותי להפעיל את הסלולרי, שהיה יותר מדי חכם בשבילי והתחלתי לתקשר עם הסביבה במסרונים. אחר כך היא לקחה אותי לטיול מסביב לבית וישבנו על הספסל".
המתנדבת הנוכחית שלה היא דנה מלכה (18) מכרמיאל, שרצתה להבטיח לעצמה שירות משמעותי. היא חולקת דירה שכורה בפתח־תקווה עם שמונה מתנדבות נוספות של השירות הלאומי, אחת לשבוע מתייצבת אצל ענבר, מלמדת אותה לעבוד במחשב ("היא כבר אלופה בזום") ויוצאת איתה לשיעור התעמלות במתנ"ס. "לפעמים אנחנו סתם יושבות ומשוחחות", ענבר מעידה, "וזה נעים. מעניין אותי להקשיב לדעות של הצעירים. היא מכניסה לי אור לחיים". והמתנדבת מתרפקת עליה ואומרת: "אם אני נותנת לך אור, אז את נותנת לי זיקוקים".
בדרך לתחנה הבאה, בית החולים שיבא, אני שואלת את שוורץ אם תואר "פרויקטור הבדידות" כבר יושב עליו בטבעיות. אחרי הכל, הוא הומצא רק עכשיו. "מהזווית שלי", הוא עונה, "להיכנס לתפקיד שכבר קיים זה פחות מאתגר. אני אוהב ליצור יש מאין, ואני נכנס לתפקיד הזה בענווה ובחשש שלא משרים עליי פחד, אלא דריכות. רוב חיי הבוגרים התמקדתי במנהיגות צעירה ופתאום גיליתי אוכלוסייה ענקית שאין לה קול. הם לא יוצאים לרחובות לדרוש את מה שמגיע להם. לפעמים המדינה נותנת למי שצועק, ושהוא לא בהכרח הצודק. לכן כל כך חשוב לגעת בהם".
לא עדיף שבתפקיד האבא של הסבים יכהן מישהו מהגיל השלישי, שבא עם ידע אישי?
"זה כבר קרה, למרות שמפלגת הגמלאים נוסדה כסוג של בדיחה או מתיחה. הם לא האמינו שיגיעו לכנסת. אולי בעתיד תקום מפלגת קשישים אחרת, אבל לא הייתי מהמר עליה מפני שנכון לעכשיו, המבוגרים עדיין לא תופסים את עצמם ככוח מוביל. אהוד ברק, בן 80, רואה את עצמו כביטחוניסט וכך הוא משווק לבוחרים, אז למי יצביע הקשיש שכבר הספיק להחליף כמה וכמה ראשי ממשלה? לביטחוניסט או ל'דתי' או ל'מזרחי'? כל אחד מהם חשוב בדרכו ואף אחד מהם לא באמת נוגע בו ובמה שהוא חווה ומרגיש. זה לא באתוס של הקשיש הישראלי לחשוב על עצמו ועל המגזר הגילי שאליו הוא משתייך".
טרף קל לנוכלים
בתל השומר מקדמת את פניו זוהרה כהן, מנהלת תחום הבריאות במשרד לשוויון חברתי, שלפני תשע שנים הקימה יחידה בת עשרה מתנדבים שסייעה לאזרחים הוותיקים שבקרב המאושפזים. "כשאורי אורבך ז"ל, השר הקודם, הגיע לביקור ואמרתי לו שהפעילות שלנו היא סגולה לאריכות ימים", היא נזכרת, "הוא הציע לנו את השם 'יחידת סגולה' ובעקבותיו התחלנו ללבוש חולצות סגולות. היום פועלות 17 יחידות כאלה בבתי חולים בארץ, ו־450 המתנדבים שלנו כבר טיפלו בכחצי מיליון אזרחים ותיקים במסגרת האשפוז".
"אני מתנדבת במחלקה האורתופדית מפני שמי כמוני יודעת מה זה ניתוחי ברכיים, עברתי שניים", מספרת אראלה נאור, שעבדה כמפקחת על החינוך המיוחד במחוז תל־אביב ועם פרישתה לגמלאות חיפשה אתגר התנדבותי. "בפעם הראשונה שהגעתי לחולה אורתופדי ושאלתי אם הוא זקוק לעזרה במילוי טפסים, הוא הסתכל לצד, כאילו שאינו מבחין בנוכחותי, עד שהתיישבתי מולו, קיפלתי את המכנסיים והראיתי לו את הצלקות. למחרת הוא ביקש מהאחות שתקרא ל'זאת עם הקוצים', וזה הפך לכינוי שלי. בגלל התסרוקת שלי".
"אז מה חסר לכם?" הפנקס של שוורץ שוב נשלף, "עוד תקציב?"
"כל אדם מחפש משמעות בחייו", מעידה חנה ליפשיץ, לשעבר מורה למדעים. "כשאני נכנסת למחלקה ובת 80 מזהה אותי ומחייכת אליי, אין מאושרת ממני. עשיתי משהו למישהו". ושלמה סטמפלר, שרק לפני עשרה חודשים פרש מתפקידו כנציב פניות הציבור בבנק מזרחי, טוען שאמפתיה היא רק חלק קטן מארגז הכלים שהוא מביא למאושפזים. "מדהים אותי להיווכח עד כמה הם לא מודעים לזכויותיהם, כמו השתתפות של קופת חולים בתשלום לאחות לילה פרטית, וכמה קל לנצל אותם ולמכור להם אלף ואחד מוצרים שהם בכלל לא צריכים".
זה מה שהביא את השרה כהן לתפקידה הנוכחי. "לא תיכננתי להישאב לנושא הזה", היא מודה. "הייתי פעילה חברתית בירושלים, ולפני תשע שנים, כשניהלתי את עמותת 'אמון הציבור', שעסקה בפניות של צרכנים, פגשתי בפעם הראשונה קשישים שהיו קורבן לעושק ולגזל. פניתי לחברות האשראי, התלוננתי במשטרה, וכשאף אחד לא סיפק מענה הקמתי ארגון גרילה, מטה המאבק בעושק הקשישים, ונאבקנו בעבריינים שביצעו עסקאות טלפוניות וגנבו מאות אלפי שקלים. לא הצלחתי להשתחרר מקולו של הקשיש שיצא לחפש עשרת אלפים שקל במזומן, מפני שעבריין איים עליו שאם לא יעמוד בתשלום החוב הוא יושלך לרחוב. הבנתי ששורש הבעיה הוא בדידות וחוסר תמיכה קהילתית. קשישים שאין להם אף אחד הופכים לטרף קל".
אבל יש קשישים בעלי משפחות.
"נכון, וזו הטרגדיה. הקשיש ההוא, שיצא באישון לילה לחפש עשרת אלפים שקל, התחנן בפניי, 'רק אל תספרי לילדים שלי שעבדו עליי'. הוא התבייש בעובדה שהפך קורבן לעוקץ. זו הסיבה שלא מיניתי את אחד מעובדי המשרד לביצוע פרויקט כזה או אחר. בחרתי בפרויקטור לאומי שירתום את כל משרדי הממשלה והרשויות המקומיות וקופות החולים".
"יש מורה לטיקטוק?"
כמו שקרה ביהוד, כשיעלה מקליס, ראשת העיר, פנתה לחיים בדש, מנהל התיכון המקיף והציעה לו לפתוח "כיתת ותיקים". היום, שבע שנים אחרי, בדש מודה שהוא לא התלהב. "ראיתי בזה בלבול מוח מיותר, עד שסיפרתי על היוזמה לאמא שלי, יהודית, עליה השלום, שכבר הייתה אז בת 80 פלוס. היא הסתכלה לי בעיניים, אמרה 'בויה', בטריפוליטאית זה אבאל'ה, והצביעה על הכיסא שעשרות שנים קודם לכן הצבתי בפתח הבניין שבו התגוררה. אמא שלי סיפרה, שבשתיים בצהריים, היא יורדת ומתיישבת וצופה בתלמידים שחוזרים מבתי הספר ונהנית מהרעש שהם מקימים. זה מה ששיכנע אותי לצאת לדרך".
הקשישים, שלא מחסירים את יום הלימודים השבועי, מקבלים את פני המנהל בטפיחות על השכם. בדש, מצידו, מוחא כפיים לעקיבא אסקיו (84, סבא ל־11 נכדים), שאותו הוא מכיר מעבודתו כמדריך הנבחרת להתעמלות מכשירים, שהביאה לתיכון הרבה מדליות. עכשיו אסקיו שר למנהל את "מעל פסגת הר הצופים" ושואל: "תרצה גם משהו בספניולית?". רחלה אדוטלר (80, סבתא רבתא לשישה נינים) מכוונת את הפרויקטור לפינת הקפה. "יש גם עוגיות. ותכתוב", היא מציצה בפנקס של שוורץ, "שאנחנו רוצים ללמוד טיקטוק. יש מורה לטיקטוק? הנכדים שלי ישתגעו כשאתחיל לשלוח להם סרטונים".
"אתם זוכרים כמה הכנות עברתם לקראת שירות צבאי של שלוש שנים?" שואל אותם הפרויקטור. השתיקה שלהם כופה עליו ניסוח שונה. "בימינו, בני נוער עוברים קורסים מטורפים שמכינים אותם למדים. אז מי הכין אתכם לקראת 20 או 30 שנות חיים בפנסיה?" הם עדיין שותקים. גם כשהוא מתאר את התוכניות החדשות של הכנה לפרישה הם לא מגיבים, ובצדק. מבחינתם, הם כבר איחרו את הרכבת. "הבשורה הגדולה היא שמדינת ישראל לוקחת אחריות על הגיל השלישי", הוא מסכם בטון חגיגי.
גיל הפרישה לנשים הוא 62. לגברים – 67. "זה ישתנה", מבטיחה כהן. "בחזון שלי, אדם ימשיך לעבוד ככל שהוא רוצה וככל שהוא יכול. לכל אזרח יינתן חופש הבחירה. הפרישה תהיה פונקציונלית, לא על פי תאריך הלידה".
לפנייה לכתב/ת 
