פולה, אמא של כולם

היא הייתה אמא של כולנו ב"ידיעות אחרונות". זה נשמע כמו מליצה, שבח שמעתירים על אלה שאינם עוד. אבל זה אמיתי.

פולה הייתה צדיקה – אבל לא מאותם צדיקים שמנותקים מהוויות העולם. היא הייתה מציאותית, ומפוכחת, וקפדנית, ולפעמים צינית. האישה האצילה, יפהפייה בנעוריה, ידעה כל מה שרצתה לדעת. עיניה, בצבע פלדה, כחול־אפרפר, לא החמיצו מאומה. אי־אפשר היה "לעבוד" עליה – אבל גם לא היה צריך. כי כשהייתה לך בעיה, הלכת לפולה מוזס. ידעת: אם יש אפשרות לעזור – פולה תעזור.

אצלה, כולם היו שווים. לא בפה. בלב. עיתונאים צעירים, שזה עתה נתקבלו לעבודה; פועלי דפוס ותיקים, שאצבעותיהם שחורות מעופרת; מפיצים, פקידים. מי שנזקק לעזרה – הלוואה שתחלצו ממצב כספי נואש, ניתוח אצל רופא מפורסם, סידור לאב קשיש במוסד – ידע: פולה. ומי שעדיין לא ידע, שמע זאת מחברו. והיא מעולם לא סירבה.

"מילה שלה יותר טובה מכסף בבנק", אמרו עליה. וזה היה נכון. המילים "אני לא יודעת מה אפשר לעשות, אבל אבדוק" של פולה היו שוות ערך ל"אני הולכת להפוך את העולם". והיא לא שקטה ולא נחה, עד שהבעיה באה על פתרונה.

כשצעירים התקבלו לעבודה ב"ידיעות אחרונות", הם ידעו מה יהיו תנאי השכר שלהם, הפנסיה, החופשות. הם עדיין לא ידעו כי לכל הדברים האלה נוספת הטבה אחת, שאי־אפשר למדוד אותה בכסף – פולה. עם הזמן הם עתידים לגלות, כי פולה היא גלגל ההצלה, שבו נאחזים כאשר כלים כל הקיצים.

+++

לא אחת תהינו, מנין נבעה הנכונות הזו לעזור לכל מי שזקוק לעזרה. את התשובה לא ידענו, ותהי לחידה. סיפרו על העבר הקרבי שלה בשורות הפרטיזנים, ביערות פולין במלחמת העולם השנייה, על הצלת מאות ילדים. ידעו שהיא אלופה בשימוש בכלי נשק. היא עצמה סירבה להיסחף לסיפורים על העבר. כאשר נפטרה, שלשום, צריך היה לפנות לאחיה, יוסף הייפלר, היחיד – מלבדה – שנותר לפליטה ממשפחתה הענפה, כדי לשמוע מפיו פרטים על פולה.

היא נולדה ב־1923 בעיירה יאנוב־לובלסקי, בחבל לובלין שבפולין המזרחית. אביה היה סוחר אמיד וראש הקהילה המקומית, אב לשלושה בנים ושלוש בנות. הבן יוסף עלה ארצה ב־1936 והצטרף לקיבוץ. האחרים נותרו בעיירה. בספטמבר 1939 באו הנאצים. שבועיים לאחר הכיבוש תפסו שני פרחחים את האב ברחוב, וגילחו את זקנו. פולה, והיא אז בת 16, גבוהה וצנומה, צמה ארוכה עוטרת את ראשה, החליטה: "אני לא נשארת כאן".

גבול ברית־המועצות לא היה רחוק. היא יצאה לדרכה, ברגל, והגיעה לעיר קובל, אז בשליטת הסובייטים. שם מצאה עבודה בניקוי רובים במחסן נשק, וגרה אצל קרוב משפחה. עם פלישת הנאצים, יצא הקרוב מן הבית – ולא חזר. פולה, לבדה, יצאה לסמולנסק שבאוקראינה, שם היו למשפחת הייפלר קרובים. הצבא הגרמני הגיע לסמולנסק לפניה. את קרוביה מצאה מסתתרים במרתף. פולה הייתה היחידה שהעזה לצאת, כדי להשיג מזון. באחת מגיחותיה ראתה מודעה המצווה על כל יהודי המקום להתייצב בתחנת הרכבת. היא הבינה את המשמעות.

היא הצטרפה לגדוד פרטיזנים שהתארגן ביערות הסמוכים, שם קיבלה פקודה – לחזור לעיר, כמרגלת. השיגו לה זהות מזויפת של אוקראינית, והורו לה לנצל את בקיאותה בשפות, כדי לנסות ולהסתנן למטה הגרמני האזורי. היא הצליחה – ושנתיים עבדה כפקידה במטה, מעבירה כל העת מידע צבאי לפרטיזנים. פעם, בעקבות הלשנה של עמיתה לעבודה, שקינאה בהצלחתה, נעצרה לחקירה ועונתה קשות. אך היא דבקה בסיפורה, וחוקרה שוכנע. היא הוחזרה לעבודה במטה.

בתום המלחמה שבה לפולין. ממשפחתה לא נותר שריד. ביאנוב־לובלסקי לא היו אפילו מצבות לבכות עליהן. אז החליטה לעלות ארצה, אל אחיה. היא הצטרפה אל הזרם האדיר של עקורים יהודים שנהרו מערבה, נחושים בדעתם לעזוב את מזרח אירופה, שם הושמדו מיליוני אחיהם. לאחר טלטלות ותלאות הגיעה למחנה עקורים בבארי שבדרום איטליה. תוך זמן קצר הופקדה על מחנה של 400 ילדים, כולם יתומי מלחמה. כאשר הושג אישור להעלותם ארצה, בראשית 1946, עלתה עימם גם פולה.

+++

היא הצטרפה ל"הגנה". בשל בקיאותה בהפעלת כלי נשק, שאותה רכשה בעבודה במחסן הנשק ובגדוד הפרטיזנים, מונתה למדריכת נשק. כך נפגשה עם נח מוזס, המבוגר ממנה ב־13 שנים, שנשלח ליחידתה לסדרת אימונים. הוא התאהב בה. לא היה לה מושג שהוא בנו של אחד מנכבדי תל־אביב, ר' יהודה מוזס. עד שיום אחד, כשפולה ונח ישבו בבית קפה, נכנסה לשם אישה הדורה, לבושת פרווה ועדויית יהלומים, ונח הציג אותה: "פולה תכירי, זו אמא שלי".

הם נישאו ב־1947, ומאז היו חייה קודש למשפחתה, לילדיה, ל"ידיעות אחרונות" ולאנשיו.

היה בה איפוק, שכמוהו יש רק לאצילים מלידה. גם כאשר זכו נח והיא לראות את הניצחון, ו"ידיעות אחרונות" זינק והפך לעיתון של המדינה – גם אז לא גבה ליבה. כל עובד בעיתון היה יכול לטלפן אליה בכל שעה. ואנשים עשו זאת – ללא היסוס. עד יום מותה, איש לא שמע מפיה את המילים, "הנח לי", או "אין לי זמן לזה". בלקסיקון של פולה, מילים אלה לא היו קיימות.

יהי זכרה ברוך.