"המשבר הגדול בחיי היה לאבד את אבא שלי. אמרתי לו, 'תשחרר, די', ואחרי שלוש דקות הוא נפטר"

חברת הכנסת אפרת רייטן (מפלגת העבודה) תהיה בת 50 ב־15 במאי. נשואה ואם לשניים, עומרי בן ה־18, אביגיל בת ה־15. עורכת דין במקצועה, בעבר הייתה שחקנית והתפרסמה כמגישה בערוץ הילדים. כיום מכהנת כיו"ר ועדת העבודה והרווחה של הכנסת וחברה בוועדה לבחירת שופטים.

אז איך מרגיש 50?

"יש לי עוד חודשיים עד יום ההולדת, אז נצטרך להמתין עם התשובה. אבל ברצינות, אף פעם לא היה לי עניין עם גיל. לא כשהייתי בת 20, לא בגיל 40 וגם לא עכשיו. הגנים שלי מעניקים לי ביטחון במראה, גם בלי צורך בפרוצדורות קוסמטיות בשלב הזה".

מה ההישג הכי גדול שלך?

"כשאני מקשיבה לצו מצפוני, למרות הקשיים והאתגרים בחוץ, שלא פעם יכולים לבלבל ולערער את הביטחון. ההורות היא בהחלט אחד ההישגים החשובים שלי, מרגישה שהצלחתי לאפשר לילדים שלי להיות מי שהם, ולהעניק להם מסגרת וביטחון. גם עצם הבאת ילדיי לעולם, למרות קשיים אובייקטיביים – ולגבי אותם קשיים, נשאיר את זה ככה".

הילדים מודעים לקריירה הקודמת של אמא?

"הם נולדו לשנים שבהן הייתי עורכת דין, אז הם גילו לבד, דרך חברים ויוטיוב. מדי פעם מישהו עוצר אותם ברחוב ואומר, 'גדלתי על אמא שלך'. פעם עשיתי סדר בבית ומצאתי תמונות ישנות. הם לא גילו עניין".

המשבר הכי קשה שעברת?

"לאבד את אבא שלי – האוזן הקשבת, החבר והעוגן שלי – באופן פתאומי לפני כשנתיים. זה לא רק האובדן שלו, אלא גם הייסורים שהוא עבר בימיו האחרונים מהלוקמיה והמאבק שלו להיאחז בחיים. הרגשות והתמונות בראש שלי לא יעזבו אותי לעולם".

יש תמונה מסוימת שנחרתה?

"הימים והלילות סביב המיטה שלו, לרבות הדקות האחרונות שבהן אחיי ואני היינו לידו. הוא כל כך סבל וזה נראה חסר סיכוי. דיברתי איתו ולמרות שהוא היה מורדם ומונשם, הייתי בטוחה שהוא שומע אותי. יכולתי לראות אותו נאבק על חייו, כמה אנרגיה השקיע כדי לא להיפרד. זה היה פשוט קורע לב, כשכל המכשירים נגדו ומראים על הידרדרות. בדקות האחרונות אחיי ואני החזקנו לו את הידיים. אמרתי לו, 'אבא, תשחרר, די, תפסיק' - ותוך שלוש דקות הוא נפטר".

ומשבר בתחום המקצועי?

"שינוי הקריירה שלי לווה בפחדים עמוקים. זה היה להתחיל סטאז' במשפטים בגיל 38 במשרד גדול, אחרי כ־20 שנות טלוויזיה ובמה, עם שני ילדים קטנים. היו שם הרבה חוסר ודאות וחוסר ביטחון".

מה הכי חשוב לך להשיג עד גיל 60?

"להחזיר את הפעילים והבוחרים של מפלגת העבודה הביתה, ואת מפלגת העבודה לשלטון. הייתי רוצה גם להגביר את האמונה בערכי הסולידריות החברתית ואת הכבוד לכנסת ישראל".

לו הייתה לך מכונת זמן, איזה פרק בעברך היית עורכת?

"השנים שחווינו כמשפחה לאחר הגירושים של הוריי, כשהייתי בת 12. אובדן האחיזה בקרקע בטוחה, השינוי במצב הכלכלי וההשפעה שלהם עלינו, האחים, היו מאוד דרמטיים. נעשו המון טעויות על ידי הוריי, אמנם בתום לב, אבל אלה טילטלו את עולמנו, כל אחד על פי דרכו".

מה הפחד הכי גדול שלך?

"אין בי שום פחד למעט שיקרה לילדים שלי משהו, חלילה".

מה נראה היה לך בעל סיכויים נמוכים יותר בעבר, שתהיי חברת כנסת או כוכבת ילדים?

"לא חלמתי על שום דבר מהם. כלום. בגיל 16 הייתי ספורטאית, התחלתי לשיר ורציתי להתקבל ללהקה צבאית. חלמתי להיות אישה עצמאית בלתי תלויה, לא שמתי לעצמי שום יעדים לתפקיד מסוים, ואני לא חושבת שיש חלום שלא הגשמתי".

מה הטעות הכי נפוצה לגבייך?

"מסיקים שאני חמודה כי אני מחייכת. מי שמכיר אותי יודע שהחיוך והנחמדות שלי מתעתעים. הסטנדרטים שלי גבוהים ואני יכולה להלחיץ".

תני שלוש החלטות טובות שקיבלת במהלך החיים.

"להצטרף לפריימריז בעבודה שלושה ימים לפני הבחירות, לכאורה כנגד כל הסיכויים; להתחתן עם גל, אהוב חיי; להביא שני ילדים ולא יותר, תוך מציאת איזון בינם לבין הקריירה".

ושלוש פחות טובות?

"כשעשיתי ספורט העמסתי יותר מדי ופגעתי בברכיים שלי באופן בלתי הפיך, מה שגורם לסבל ביומיום; שנית, נרשמתי לתואר שני באוניברסיטה אבל בסוף ויתרתי בגלל העומס בעבודה; ואחרונה, הייתי יכולה להקדים את הקריירה שלי במשפטים בכמה שנים. מגיל 36 ועד הסטאז' היו לי שנים די מבוזבזות".

מה הדבר הכי ילדותי שאת עושה?

"לא בטוחה שנשארה בי ילדותיות".

למה או למי את מתגעגעת?

"רק ליקיריי שנפטרו. אין לי נוסטלגיה לתקופות ולאנשים מהעבר, ואני לא מתרפקת על ימים עברו".

יצירה תרבותית שהשפיעה עלייך?

"האלבום הלבן של הביטלס, וואו. האלבום הזה עבר את כל מבחני הזמן".

מהו המקום הכי יפה שראית בחיים שלך?

"חופי ראס מוחמד בסיני. החול הנקי ומי הים הצלולים מתערבבים לי עם ריח המלח של הרוח המדברית ורחש הגלים. אין מדהים מזה. הייתי שם עשרות פעמים בילדות, כי אבא שירת בשארם".

איזו חוויה ישראלית כל אחד צריך לעבור?

"לשיר את התקווה בחו"ל בטקס, בתחרות או באירוע ייצוגי – זה רגע מרומם ושורשי".