חדרה פינת שדה בוקר

ליאיר לפיד הייתה בעיה: אילו היה מציע לקיים את מפגש הפסגה בירושלים, שרי החוץ הערבים לא היו באים; בחירה בתל־אביב או באילת הייתה מושכת עליו ביקורת מימין ומזמינה הפגנות למיניהן. הפתרון שמצא - שדה בוקר - הוא הברקה ענקית. אני מקווה שהשרים יתייצבו לתצלום משותף לצד הקבר של דוד ופולה בן־גוריון, כשהקניון העמוק של נחל צין נשקף מאחוריהם. התצלום הוא המסר: גם נגב, גם בן־גוריון, גם קונצנזוס לאומי וגם נוף בראשיתי, אופייני לאזור שישראל מבקשת להתחבר אליו. מוקדם לדעת אם המפגש יהיה היסטורי; התצלום יהיה.

הפסגה היא אירוע אחד. אירוע לא פחות דרמטי הוא המאבק על הנכונות האמריקאית להוציא את משמרות המהפכה האיראניים מרשימת ארגוני הטרור. אני לומד ממקורותיי שהנושא לא הוכרע. על רקע המחאה הישראלית והסעודית והביקורת בקונגרס האמריקאי, המשלחת האמריקאית למשא ומתן נסוגה, לפחות טקטית, מהנכונות שלה להכשיר את המשמרות. הכדור נמצא כרגע במגרש האיראני. הסיכוי הוא 50 אחוז, לכאן או לכאן. תשובה תהיה כנראה רק לאחר תום חג ראש השנה האיראני, הנורוז.

השיחות עם שר החוץ האמריקאי בלינקן הבהירו נקודה נוספת: הממשל האמריקאי סומך עכשיו את שתי ידיו על מעמדו של בנט כמתווך במלחמה באוקראינה. הוא קצין הקישור הטוב ביותר שיש להם כרגע. הביקורת על ההתחמקות של ישראל מיישום חלק מהסנקציות לא מטרידה את הממשל: הוא רוצה בהמשך התיווך.

מפגשי פסגה בין ישראל למדינות הסוניות היו בעבר, ובדרג בכיר יותר משרי חוץ. במארס 1996 התכנסה בשארם א־שייח' "ועידת עושי השלום", שמטרתה האמיתית הייתה לסייע לשמעון פרס בבחירות. ההצלחה, כידוע, לא הייתה גדולה. ביוני 2003 התקיימה פסגת עקבה, שמטרתה הייתה לסייע לאריאל שרון לבלום את האינתיפאדה השנייה. בנובמבר 2007 התכנסה ועידת אנאפוליס, שמטרתה הייתה לתת רוח גבית למשא ומתן בין אהוד אולמרט לאבו־מאזן.

בשלושת המפגשים היה לנשיאי ארצות־הברית תפקיד מרכזי - בראשון לקלינטון, בשני ובשלישי לבוש; בשלושתם הקונפליקט הישראלי־פלסטיני מילא תפקיד מרכזי; שלושתם התקיימו מחוץ למדינת ישראל. מלכים ונשיאים התכנסו על אדמת ישראל יחד, בפומבי, רק בהלוויות - קודם רבין, אחר כך פרס.

זאת אחת הבשורות החיוביות במפגש היום: ישראל איננה פילגש ואיננה אורחת לרגע; היא שודרגה למעמד של שותף גלוי. קבלתה כבר לא מותנית בחסות אמריקאית. להפך: שר החוץ האמריקאי הוא האורח שלה.

בשורה חיובית נוספת היא ההחלטה של נשיא מצרים א־סיסי לצרף למפגש את שר החוץ שלו, סאמח חסן שוכרי. מצרים מבקשת להצטרף לתהליך שמקורו בהסכמי אברהם. זה חשוב לה מטעמים כלכליים - היא צמאה להשקעות של האמירויות וישראל בכלכלה המצרית - וגם מטעמים ביטחוניים ומדיניים. נכון שהסכם השלום עם מצרים קיים כבר 43 שנה, אבל הסכם הנורמליזציה עם מדינות המפרץ מפיח בו חיים חדשים.

הבשורות החיוביות האלה נולדו מבשורות פחות חיוביות. קודם כל, ההסכם הממשמש ובא עם איראן; שנית, ההתרחקות של אמריקה מהאזור. החשש מאיראן גרעינית, ולא פחות מזה מאיראן חופשית מסנקציות, חזקה בכסף, מעודדת טרור, מקרב לישראל את המדינות הסוניות. ישראל לא יכולה לתת להן את מה שאמריקה יכולה לתת, אבל היא המדינה החזקה ביותר בחזית האנטי־איראנית, היא גשר לקונגרס ולדעת הקהל באמריקה, והעיקר - היא רוצה ומסוגלת לפגוע באיראן צבאית.

אל המהלך הזה יצטרפו בסוף, בדרך זו או אחרת, סעודיה וירדן. לא במקרה מיהרה ממשלת ישראל לגנות את התקפת הטילים האחרונה על סעודיה, פעולה של החות’ים בתימן. אשר לירדן, יש כרגע מתיחות בין המלך עבדאללה וממשלת בנט־לפיד. הצד הישראלי טוען שהמלך הגזים בציפיות. הביקור שלו אצל אבו־מאזן אתמול לא הועיל ליחסים: רמאללה התייצבה מול שדה בוקר, כאופוזיציה לשדה בוקר.

לתוך הסיפור הלא נוח הזה השתרבב המשבר בין גנץ ללפיד. גנץ ביקש להצטרף למפגש ברמאללה. לפיד הטיל וטו. בנט הצטרף ללפיד. העימות הזה הצטרף לעימות המיותר, אולי אפילו הילדותי, סביב הנסיעה של בנט וגנץ, כל אחד לחוד, להודו. במדינה מתוקנת גנץ היה צריך להיות היום בשדה בוקר, לדון בהתארגנות נגד איראן ובהיבטים ביטחוניים אחרים של היחסים עם המדינות הסוניות. הוא לא יהיה שם.

הפלסטינים לא הוזמנו לשדה בוקר, ולבד ממס שפתיים לא יככבו בסדר היום. מבחינת בנט ולפיד זאת בשורה טובה. אבל כמו שלמדנו אמש, לסוגיה הפלסטינית יש דרך משלה, בדרך כלל דרך אלימה, לכפות את עצמה על המציאות. הם לא ליד השולחן אבל הם בחדרה ובבאר־שבע ובירושלים. לא רק הנוף השגיא של נחל צין - גם הטרור הוא חלק מהמזרח התיכון.