נערה עם זנב של דג

את אריאל, בת הים הקטנה בעלת המותניים הצרים כפחית שימורי טונה, מכירה כל פעוטה מהעיבוד של דיסני. אריאל הצילה נסיך מטביעה, התאהבה בו נואשות והייתה נכונה לעזוב למענו את עולמה התת־מימי ואת משפחתה, ולעבור לחיות כאישה בעולמם של בני האדם. איך? פשוט, באמצעות נשיקה המלמדת על אהבת אמת. פשוט? לכי נסי את זה כשאת אילמת, חסרת קול ויכולת להביע את עצמך, לזעוק ולהסביר לנסיך שזאת שנראית בול כמוך ומנסה לגרום לו להתאהב בה ולנשקה היא מכשפה רעה!

אבל, כמו תמיד בסרטי וולט דיסני, באמצעות קסם או שניים, חברים נאמנים ונסיך שרירי, בדקה ה־90 הכל מסתדר. זנב הדג הופך לזוג רגליים חטובות, הזוג האוהב מתאחד, מפליג אל השקיעה, וממנה אל הארמון, ושם הוא חי באושר יבשתי עד עצם היום הזה.

לא כך באגדה של אנדרסן. כאן לשונה של בת הים שלולת השם נכרתת לעד ורגליה שצימחו לה תחת זנבה מדממות - אולי כתזכורת לדם הווסת - ומסיבות לה כאבי תופת. את כל זה נכונה המסכנה לסבול למען אהובה! וכך לומדות ילדות (וגם ילדים) שכדי לזכות באהבה על האישה להקריב ולתת את הטוב ביותר שבה - קולה הערב, שהוא גם כלי לביטוי אישיותה ופנימיותה - כמו גם להיות נכונה להתייסרות, גופנית (רגליים פצועות) ונפשית (תסכול בשל אי־היכולת לבטא את עצמה).

ומה סופה של האגדה המקורית? לא ארמון, לא נעליים ולא רגליים. לאחר שבת הים מסרבת לרצוח את הנסיך ולהשתמש בדמו כתרופה שתשיב לה את זנבה ואת חייה הקודמים, היא הופכת ל... קצף גלים! היזהרו בנות באהבות בלתי אפשריות! אודיסיאוס, נזכיר, התמודד עם הסכנה הגלומה בקול האישה באמצעות תחבולה יצירתית. הוא קשר את עצמו לתורן הספינה ואטם את אוזני ספניו בדונג דבורים. ואילו קולומבוס, הוא ולא אחר, טען כי במסעו ההיסטורי זכה לראות שלוש בנות ים, ואף תיעד ביומנו את המקום ואת הזמן שבו נצפו: שמונה ביוני 1493, ליד חוף האיטי בתוספת הערה: "הן לא היו נאות כמו שמספרים". •