והבוכים הם
כפיים. אחרי שנים שנשאנו עיניים להוליווד, טקס האוסקר הסתנכרן השנה עם טקס האופיר הישראלי באשדוד: מצד אחד, קבוצת סרטים אנונימית למדי לקהל הרחב, כולל הזוכה בפרס הגדול, שכמעט ולא הופץ בקולנוע - גם לא בארה"ב - אבל הפך ל"שיחת היום" בקרב ברנז'ה מצומצמת בהוליווד עם יותר מדי זמן פנוי ולינקים לסרטים בחינם בשפע. מצד שני, במסורת מירי רגב, מהומה על הבמה שלא קשורה לסרטים המוצגים, ורק מטביעה את האירוע בדם רע. צורחים, מעליבים, מפוצצים את הטקס ואחר כך כותבים מאמרים על מי צדק ומי טעה. והסרטים? אה, גם הם שם.
מנקודת מבט צינית לחלוטין, של רייטינג ושל באזז, אירוע "הסטירה" היה כנראה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לטקס השנה. כמו בפעם ההיא שהוכרז הזוכה הלא נכון, או בשנה שבה אלן דג'נרס אירגנה את סלפי הסלבס המפורסם שלה, יש עכשיו מה לזכור מהטקס הזה. יש ממים, יש אקשן, יש דמעות ויש רגע שיחזרו אליו בכל מהדורות החדשות. אגב, עד אותה נקודה וגם אחריה, הטקס עצמו כלל כמה רגעים לא רעים ומרגשים, למשל מחווה יפה ל"הסנדק" עם קופולה וצוות השחקנים שהפגין סטייל, כמה נאומי זכייה מתוקתקים והנחיה מיומנת ומצחיקה של שלישיית המנחות, כשהמצטיינת ללא ספק היא איימי שומר.
אבל כל הרגעים המתוכננים האלה לא יכולים להתחרות ב"בואו בואו יש מכות" שסיפק סמית, והעלים בצילו את הטקס כולו, כולל כמה רגעים שהיו אמורים להיות חגיגה נשית של יוצרות שהגיעו לטופ. אבל מה כל זה לעומת רגע של אלימות, ואז נאום התודה ו"התנצלות" שכולו הגנה עצמית מתחסדת על אותה אלימות. לכולם נשאר טעם רע בפה, אולי חוץ מחבורת הסלבים המנותקים באולם שהחליטו לעודד אותו ולמחוא כפיים במקום להביע עמדה.
בעיני הוליווד, והאוסקר עם הרייטינג המתדלדל שלו, אולי עדיף טעם מר על בלי טעם וריח בכלל. זה מה שאפשר לומר על "קודה", הזוכה הגדול של הטקס שהוא אחד הזוכים האנמיים והאנונימיים בתולדות הפרס. חידוש לסרט צרפתי חמוד על ניצחון כנגד כל הסיכויים של זמרת במשפחת חירשים. יש סיכוי שהמקור מוכר לכם - "משפחת בלייה" הביא בארץ רבע מיליון צופים לפני כמה שנים - אבל באמריקה לא שמעו עליו ויש לזה סיבה טובה: המפיקים שלו החביאו אותו מהקהל שם בכוונה כדי להגיע בדיוק לנקודה הזו היום, שבה הם זוכים באוסקר על חידוש עצל בלי מאמץ רב. ועכשיו "אפל טיוי" קנו את הזכויות לסרט - 25 מיליון דולר, כסף קטן בשבילם - וגם הם מחביאים אותו מהעולם, בלי הקרנה אחת לרפואה באולמות ברוב המדינות מחוץ לארה"ב, הכל כדי להגיע לרגע שבו הם זוכים באוסקר ונטפליקס לא. הכסף לא חשוב להם, גם הקהל לא, העיקר הפרסטיז'ה של איזו חברת סמארטפונים מעמק הסיליקון.
סיכום מצב הקולנוע 2022: פעם היו עושים סרטים כדי שהקהל יראה אותם, היום עושים סרטים כדי להחביא אותם, ולחפש אקשן במקומות אחרים. העיקר שיש מכות.
לפנייה לכתב/ת 
