טראומה כפולה

הפיגועים האכזריים בשבוע האחרון הותירו צלקות חדשות בדי־אן־אי של החברה הישראלית. המשפחות שהתפרקו ברגע אחד, האובדן, הכאב והאבל חילחלו לכל בית בישראל.

התמונות קורעות הלב של הילדים וההורים שהצטרפו בעל כורחם למשפחת, השכול מטלטלות וכואבות מספיק, אז אולי הגיע הזמן לוותר על הסרטונים האלימים והלא מצונזרים שהפכו בשנים האחרונות לנחלת הכלל באירועים מסוג זה.

זו הפכה להיות רוטינה קבועה, שעות ספורות לאחר כל אירוע נורא. השיא כנראה הגיע שלשום, לאחר מסע הרצח בבני־ברק, כאשר התחילו לצוץ ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ סרטונים של מצלמות האבטחה או של טלפונים סלולאריים שתיעדו את האירוע. וזאת מבלי לקבל את אישורן של המשפחות הכואבות, מבלי לבדוק את ההשלכות על חקירת האירוע ואפילו מבלי לצנזר את החלקים האלימים. כמו אש בשדה קוצים הם עוברים מאדם לאדם, מבית לבית. התיעוד שפעם היה שמור לצלמי עיתונות ונבחר בקפידה הפך להיות נטול אתיקה, ערכים או סלקציה.

לפני מספר ימים כתב בעלה של לורה יצחק, שנרצחה בפיגוע בבאר־שבע, פוסט בפייסבוק - וביקש למחוק את הסרטון המתעד את רצח אשתו. "עם ישראל היקר, האסון שנפל עלינו גדול ממה שאתם יכולים להבין", הוא כתב, "בקשה קטנה לי אליכם, אני ושלוש בנותיי לא רוצים לראות את הסרטון בו היא נאבקה כמו לביאה במחבל הארור. אבקש מכל אחד בחלקה הקטנה שלו שימחק ויבקש מכולם למחוק את הסרטונים שהופצו. אני מרגיש ומעריך את התמיכה של כל עם ישראל, אנא עזרו לי להתחיל לשקם את ההריסות".

קשה לשים את האצבע על הנקודה המדויקת שבה הפכנו להיות חברה שמסוגלת לצפות בסרטונים של גבר נרצח במכוניתו, נערה צעירה נורית למוות, או של אמא לשלוש נאבקת בעודה נדקרת באכזריות. ממתי זה הפך להיות דבר לגיטימי להפיץ תוכן ויזואלי שמתעד את השניות האחרונות בחייהם, את הקרב האכזרי שניהלו, את נשימותיהם האחרונות.

אנחנו חייבים לשחזר את צעדינו ולחזור חזרה לימים שהפוסט־טראומה הייתה שמורה לאלה שנכחו בזירה, ולא לאלה שצפו בה מסלון ביתם. אנחנו חייבים את זה לקורבנות ולמשפחות המרוסקות שתחת מעמסת האבל לא זקוקים למראות הקשים הללו שילוו אותם. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, לנפש שלנו. ויותר מכל – אנחנו חייבים את זה לילדים ולנוער שגדלים פה על ברכיהן של הרשתות החברתיות הפרוצות והאלימות. מגיע להם שלא ננרמל מראות מחרידים של רצח נתעב, מגיע להם שנגן עליהם מהאסונות האלה. העידן הדיגיטלי והרשתות החברתיות מערערים מוסכמות חברתיות בשם חופש הביטוי על בסיס יומי. הם הביאו המון טוב וצדק לעולם, אבל גם יצרו נזקים שאת השלכותיהם עוד ילמדו דורות קדימה. וכשכמות האלימות המילולית והוויזואלית שאנחנו צורכים ללא צנזורה שוברת את השיאים של עצמה, צריך לדעת איפה לסמן את הגבול. זהו רק אחד מהם.