הבדואי שמפריח את הנגב

שילוב הפזורה הבדואית – 150 אלף הגרים ברחבי הנגב בכפרים לא מוכרים בתנאי חרפה קיצוניים ועוד 150 אלף ביישובים מוכרים ובעיר רהט – בישראל של המאה ה־21 יצליח רק אם יצמח בה מעמד ביניים חזק ומוביל. דמויות להזדהות, מודלים לחיקוי: יזמים ומשקיעים, עצמאיים ובעלי מקצועות חופשיים, שכירים בכירים ומנהלים מצליחים. יסודות של חברה יציבה.

אם כן, הכירו את סמי אלקרינאוי. השבט הבדואי שלו עבר לרהט ב־1979, אבל משפחתו "הייתה באזור", כדבריו, יותר מ־200 שנה. התיידדה עם היהודים והצביעה לליכוד "של בגין ושמיר". יש לו 23 אחים ואחיות, במשפחתו המורחבת 250 נכדים ונינים. לאביו, הוא מספר, היו 4 נשים והמשיך לישון באוהל מחוץ לביתו הבנוי.

אלקרינאוי נשוי לאישה אחת ולו ארבעה ילדים. עד 1993 עבד כמתדלק בתחנה בערבה, כיום הוא אחד מבני המגזר הבדואי העשירים והמצליחים. "לפני שהשקעתי 100 מיליון שקל במלונאות ונופש במצפה רמון ובמכתש רמון", הוא מספר, "גרתי וישנתי בתחנת הדלק ושם הפכתי לחבר של כולם. האנשים החשובים שהגיעו למצפה והסביבה הכירו אותי, את סמי. לגמנו הרבה קפה ביחד".

כששמע באקראי על אפשרות להקים מתחם למטיילים במכתש רמון, קפץ על המציאה. זכה בזיכיון די מההפקר – הבכירים ברשויות הממלכתיות והמקומיות היו משוכנעים שייכשל כפי שנכשלו יזמי תיירות לפניו. ובכל זאת "נתנו לי צ'אנס", הוא אומר, "אולי גם מפני שהכרנו בתדלוק. היו לי חסכונות אישיים של 4,000 שקל, עוד 14,000 לקחתי כהלוואה מחבר טוב וכך נכנסתי לעסקי התיירות בנגב".

המאהל הראשון התרחב, היה לאורחן מדבר מבוקש. כדי להימנע מהוצאות, סמי עשה הכל בכוחות עצמו, שימש מלצר ומדריך, מנקה שירותים ומסדר קייטרינג. אחרי מספר שנים כבר אירח 1,200 מטיילים, בהמשך גם ראשי ממשלות, מנכ"לי חברות וסלבריטאים. כיום מנוהל המחנה על ידי אחת מרשתות המלונאות הארציות.

כעת אלקרינאוי מתמקד בפרויקט אחר: הקמת אמפיתיאטרון ל־3,000 איש מאבנים טבעיות במקום שבו פעלה מחצבת גבס ולכן כבר אינו מוגדר כשמורת טבע. הוא חולם להביא לאמפיתיאטרון הייחודי בשולי המכתש את הטובים באמני הבמה הישראלים ובכך "להזניק את מצפה רמון, את הנגב, לחזית תיירות התרבות". בסמוך למחצבה הנטושה נבנתה כבר שכונת קמפינג קטנה של אוהלים, אחדים מהם משוכללים ויוקרתיים, מה שמכונה "גלמפינג". ישבנו על כריות באוהל, צפינו בצעירות וצעירים משתכשכים בבריכה ושוחחנו על התוכניות לעתיד. אלא שכמקובל אצלנו, מיד קמו מתנגדים למיזם; מבחינתם, מצטט אותם בכעס סמי, "המופעים יפריעו לנחשים לישון". סביר להניח שיפריעו הרבה יותר. הקרב על האמפי טרם הוכרע, ולאלקרינאוי נמאס, אך הוא לא הרים ידיים. בינתיים. "כשאני בא להשקיע בקפריסין או בירדן", הוא מספר, ״פורסים לרגליי שטיח אדום. בארץ רק מערימים מכשולים".

בלי להכריע בסוגיית האמפיתיאטרון אי־אפשר שלא להתפעל מתוצאות היוזמות פורצות הדרך שלו ברחבי מצפה רמון. הוא קנה בניינים בפינוי־בינוי בשיכון מוזנח ועשה מהם מלון סוויטות במחירים עממיים. לקח האנגר באזור תעשייה ולאחר ניקוי יסודי ("הוצאתי 80 משאיות אשפה") הפך גם אותו למלון. התפתח שם "רובע דרכי הבשמים" ובו שלוחה מקומית ("מקאן ואלי") של חברת הפרסום הרב־לאומית מקאן, מפעל פראן המופלא ליצור סבון ומוצרי קוסמטיקה טבעיים ליצוא, במיוחד לאיסלנד, ושורת בתי קפה וגלריות המקנות לו אופי של שכונת פלורנטין התל־אביבית. "אל תטעה, זו לא בדיוק פלורנטין", אומר לי סמי. במצפה רמון, מסתבר, אין עדיין מסעדה אחת הפתוחה בשבת ואפילו לא פנצ'רייה. "הכל פה מסובך יותר, רחוק יותר ויקר יותר. קוב בטון עולה בבאר־שבע 250 שקל, במצפה רמון 460 שקל".

לאחרונה נפתח בפאתי מצפה רמון מלון הנופש בראשית, הממוקם בסמוך למסעדת צוקים ומלון צוקים שהקים לפני שנים אלקרינאוי. עבור לילה בבראשית תשלמו לרשת ישרוטל אלפי שקלים, בפונדק רמון תשלמו מאות שקלים. הנוף זהה, גם אוויר המדבר זהה. "אני תוצר של המדבר", אומר סמי, "הוא בית הספר והאוניברסיטה שלי".

ומה עם מצפה רמון?

"העיר הזאת יכולה להפוך לפנינה בנגב, אם רק המדינה תעזור לממש בה את הפוטנציאל. לתיירות, לתעשייה, לבידור, לתרבות. הסתכל סביבך, תראה את תנופת הבנייה בעיר, גם צמודת קרקע, גם לגובה – אין דירה אחת שלא נמכרה. כולן נחטפו".

אתה בן אחד השבטים הוותיקים במקום. איך אתה מציע למגר את הפשיעה במגזר?

"קודם לכל לאסוף את הנשק הלא חוקי. לכל היותר 4% מבין 300 אלף בדואים קשורים איכשהו לפעילות לא־חוקית, עד כדי בפשיעה. אותם צריך למצוא, לבודד, להקיא מהחברה. כל השאר רוצים פרנסה, כבוד ושקט. לא ייתכן שגם רופא במרפאה ביישוב בדואי יקנה לעצמו אקדח".

זה המקל. מה הגזר?

"סיוע ממלכתי לאזור כולו, ללא הבדל דת, לאום וגזע. כדי שאנשים פה ילכו זקופי קומה עם תוכניות גדולות. יש פה הזדמנויות אדירות, שרק מעט מהן מומשו. הטבע קורא ליזמים".

הגשמת את חלומותיך?

"רציתי מלון ויש לי מלונות. אמשיך הלאה לפתח את הנגב, למרות סיכונים כלכליים כפולים ומכופלים למישהו כמוני, בדואי מתחנת דלק".

"מי שרוצה להיות עבריין", פוסק אלקרינאוי, "נהיה עבריין. מי שרוצה להצליח – יצליח. זה תלוי גם בגישה של המדינה אבל קודם כל באדם עצמו".

בלי פאניקה

גובר הלחץ על בנק ישראל לעלות את הריבית, ומהר. שני נימוקים מובאים. האחד, התייקרות הדירות. השני, התייקרות כללית, שחרגה במקצת מהגבול העליון של יעד האינפלציה, קצב שנתי של 3%. שני הנימוקים בעייתיים. הראשון קושר את הריבית האפסית של בנק ישראל, 0.1% לשנה, לריבית הנוחה יחסית על משכנתאות ולכן ל"התנפלות על דירות" וייקורן. אלא שבכל המחקרים עד כה לא נמצא קשר משמעותי בין הריבית של בנק ישראל לבין השינויים במחירי הדירות. לפי הבנק עצמו, תרומת הריבית לעלייה החריגה במחירי הדירות ב־2021 (13%) הייתה 0.1%.

ואם הריבית תעלה ל־1%, פי 10 מעכשיו, ותתגלגל במלואה על רוכשי דירות ובעלי דירות השקועים במשכנתאות, עליית מחירי הדיור בשנה הבאה עשויה להיות ״רק״ 11%. מצד שני, הקפצת הריבית עלולה לגרום לקשיי מימון של עסקים קטנים ופיטורי עובדים לא־מיומנים.

יוקר הדירות בארץ נגזר כמעט בלעדית מ"קשיחות היצע", ממספר לא מספיק של דירות חדשות המגיעות לשוק. התוכניות הרבות להוזלתן באמצעים מלאכותיים כמו "פטור ממע"מ על דירה ראשונה" (שר האוצר לפיד), "המחיר למשתכן" (שר האוצר כחלון), "מחיר מופחת" (שר האוצר כץ) ו"הגרלת הנחה" (שר האוצר ליברמן) לא הביאו ולא יביאו לשוק ולו דירה אחת חדשה. זו רק הקצאה מינהלית־מזלית של סובסידיות, מאוד נוחה פוליטית.

הנימוק השני, הדורש מבנק ישראל להגיב בהעלאת ריבית על גל ההתייקרויות הכללי נשמע יותר משכנע. לכאורה משכנע. בחינת רכיבי האינפלציה, כפי שנעשתה בדוח השנתי של בנק ישראל שפורסם השבוע ובדברי הנגיד הפרופ' אמיר ירון ומנהל חטיבת המחקר פרופ' מישל סטרבצ'ינסקי, מצביעה בבירור על ההתייקרויות המיובאות כמקור לרוב־רובה. ברצינות: העלאת הריבית השקלית על ידי בנק ישראל תשפיע על תעריפי ההובלה הגלובליים? על מחירה של חבית נפט בשדות ערב? על יבולי חיטה ברחבי אוקראינה המופגזת? או על ליטר בנזין בישראל, המתייקר שוב ושוב גם בגלל המיסוי המעוות הגבוה? לא.

ב־20 השנים האחרונות היו הריביות של הבנקים המרכזיים, כולל של בנק ישראל, נמוכות מאוד, ללא שום השפעה על קצבי האינפלציה. הקשר בין הריבית (וכמות הכסף) לבין האינפלציה נותק לשנות דור. הבנקאים המרכזיים הפנימו את המציאות ולכן מהססים להדק את המדיניות המוניטארית ולעלות ריבית בקפיצות גדולות, אפילו כאשר האינפלציה השנתית זינקה בארה"ב ובאירופה ל־6% עד 8%, ואצלנו רק ל־3.5%.

גל הפיגועים הנוכחי יפגע – כבר פוגע – בענפי משק לא מעטים, בעיקר במסחר הקמעוני, בחקלאות ובבנייה. על פי כן, הלחץ על בנק ישראל "לעשות משהו מהיר עם הריבית" מתגבר. קשה להשתחרר מתיאוריות ישנות, במיוחד אלו שאבד עליהן הכלח.

המחדל השוודי

מחקר קטלני על האסטרטגיה השוודית במאבק בקורונה פורסם השבוע במהדורה מקוונת של בית ההוצאה המדעי Nature. שוודיה היא מדינה דמוקרטית למופת, מפותחת ומתקדמת. עם פרוץ המגפה, כותבים החוקרים, כל האחריות להתמודדות איתה הועברה לרשות לבריאות הציבור, כשהממשלה, הפרלמנט והמוסדות הממלכתיים האחרים לא מזיזים אצבע ומתרחקים ממעורבות. הרשות לבריאות הציבור אימצה – ללא שום בסיס מדעי – דגם מדיניות הנשען על היעדר מוחלט של הגבלות ממשלתיות ועל רצונם הטוב של האזרחים בלבד, בתקווה להשיג בדרך זו חסינות עדר. "בשנה וחצי הראשונות של הקורונה", נכתב במחקר, פרי עבודה משותפת של מדענים מאוניברסיטאות ומכוני מחקר שוודיים, נורווגיים ואמריקאיים, "נמנעה מאזרחי שוודיה אינפורמציה בסיסית על דרכי התפשטות הנגיף, על הידבקות של חולים אסימפטומטיים ועל חיוניות עטיית המסכות. חולים מבוגרים רבים קיבלו מורפין נגד כאבים במקום חיבור למכשירי הנשמה, שהיו בנמצא". למרות שיעורי תמותה גבוהים – פי 10 בהשוואה לנורווגיה ופי 2 בהשוואה לישראל – הרשויות בשוודיה לחמו בשצף קצף לא במגפה אלא במי שהעזו לבקר את גישתן המקלה. הביקורת הושתקה כדי "לשמור על הדימוי החיובי". הציבור לא זכה לקבל סטטיסטיקה אמינה בזמן אמת, צעדי הממשל נותרו מעורפלים וחבורה מצומצמת של אנשים "נטלה לעצמה את כל הסמכויות של המדענים, מנהלים של ארגוני הבריאות ומקבלי החלטות פוליטיות – אף שלא היו לחבריה הכישורים הדרושים לכך". "זה היה מהתחלה", מסכמים החוקרים, "כשל אדיר של ייעוץ מדעי". האחראים על המחדל לא הודו באחריותם ואף "ניסו לשכתב את ההיסטוריה על ידי הסתרה וביטול של מסמכים רשמיים ושינויים בדיעבד בהתכתבויות במייל". לפני שבועיים פרש פרופ' אנדרס טגנל, האפידמיולוג הראשי של שירותי בריאות הציבור השוודיים, המוכר כמוביל "המודל השוודי" וקיבל ג'וב מפנק בארגון הבריאות העולמי. עוד חומר למחשבה עגומה.

הערת שוליים

1 פקק כמדיניות. זה התחיל בקטן. שר האוצר ושרת התחבורה פתחו בהפצת התפיסה ולפיה פקק בדרכים הוא לא בעיה של הממשלה אלא הפתרון של הממשלה: יותר פקקים, פחות נוסעים. פחות נוסעים, פחות מכוניות. הללויה. כעת השימוש בפקק כובש בסערה תחומים נוספים. פקק שיטתי נוצר בנמלי הים. יש פקק קבוע בנתב"ג. יש פקקים בהנפקת דרכונים. יש פקקים בהיתרי הבנייה ובהגרלות הדירות. יש פקק מסכן חיי אדם במחלקות הפנימיות בבתי החולים ובתשתיות הלאומיות. השיטה, אם כן, עובדת: האזרחים המיואשים מתרגלים לא לבקש דבר מממשלתם, שממילא שולחת אותם לפקק.

2 מסלול התרסקות. מכרים מאוקראינה מספרים על חיילים רוסים החובשים קסדות מחוררות, לובשים בגדים קרועים, נועלים מגפי גומי, גורבים גרביים שהורידו מרגלי אוקראינים מתים ומחפשים אוכל ומים, לא חתירה לקרב. המערב, כך נראה, לא מעריך נכונה את הקריסה של תפיסת הביטחון הרוסית ואת ההשקעה האדירה שהמדינה תידרש לבצע כדי להחזיר לצבאה כישורי לוחמה. במאמץ נואש לשמור על עתודות מטבע חוץ – שמחציתן המופקדת בבנקים מערביים עוקלה בשל הסנקציות – דורשות כעת חברות הנפט והגז הממשלתיות הרוסיות מהקונים "לשלם להן ברובלים". הכוונה היא לא באמת לתשלום במטבע רוסי, אותו יכולה מוסקבה להדפיס ללא הגבלה, אלא להתחשבנות ברובלים שתייקר את השווי של כל חבית נפט וקוב גז טבעי. עד כה אף גורם לא הסכים להפרה כה בוטה של הסכמי הסחר. לפי הערכות של הסוכנות הלדירוג אשראי S&P, המלחמה נגד אוקראינה מכווצת את הכלכלה הרוסית ב־22% לפחות. ואם היא לא תסתיים בהקדם, השפל יעמיק לכדי אובדן שליש מהתוצר הרוסי הריאלי.

המדפים בערי רוסיה ריקים, תעשיות המפתח משותקות, מאות אלפי עובדי מדע וטכנולוגים בורחים ממנה ומשאירים מקומות עבודה ריקים. לשנים. עד איזה עומק יכולה מדינה זו לשקוע עד שתתעורר?