מגיני דוד באוקראינה

כבר יש להם נאום מוכן שמסביר מדוע החליטו להישאר בכפר שלהם, נקודה זערורית על המפה ליד בוריספול, לא הרחק מקייב, שאיתרע מזלו והוא נמצא גם ליד שדה תעופה וגם ליד בסיס צבאי. הם כבר השמיעו את ההרצאה הזו כמה פעמים באוזניהם של בני משפחה מודאגים מהצד השני של הטלפון הנייד, ועכשיו הם מסבירים גם לנו.

זה הכפר שלהם, וזו המולדת שלהם, ולאן כבר יילכו, הם אומרים. הם כבר זקנים, ולהם לא צריך לדאוג. שתי הבנות התאומות שלהם, וכל הנכדים, יצאו מזמן מהכפר ומצאו מקלט מחוץ לאוקראינה, "עד הניצחון, סלאבה אוקראינה". וגם ל־ז', הבעל של אחת התאומות, שמשרת ביחידת המילואים המוצבת באיזור, לא צריך לדאוג. הוא והחברים שלו החיילים מגיעים מדי פעם לבקר ולאכול משהו. הנה, ז' בדיוק הודיע שהם תכף באים.

הם החליטו להישאר על אף שיש להם אפשרות לצאת ולמרות שקיים סיכוי סביר שבתוך כמה ימים הבית הקטן והנעים שלהם, ספון העץ בחלקו הפנימי, יהיה בקו האש, בלב החזית שנמצאת לא הרחק מכאן.

אבל לא בטוח שזה הסיפור, או לפחות כל הסיפור. נראה שהסיבה האמיתית נעוצה בשתי מילים שחוזרות פעמים רבות בפגישה, בין אם בדיבור ובין אם במופע פיזי: קושקשה וסבאקה. שני חתולים מרהיבים ושני כלבים – אחד שרץ בעליצות ממקום למקום ואחד שקשור לרצועה ארוכה ונובח בעצבנות על כולם. "וחוץ מהם יש לנו את הכלב של ז' שאנחנו צריכים לטפל בו כשהוא לא בבית", אומרת האמא. "והם כולם גם בעלי חיים יהודים", היא מוסיפה בחיוך. "איך אפשר לנטוש אותם?"

הנאמנות של האוקראינים לבעלי החיים שלהם, כלבים וחתולים יהודים ושאינם יהודים, היא מדהימה. זהו משבר הפליטים הראשון בהיסטוריה שבו הפליטים, שמספרם כיום נע כנראה בין שישה לשבעה מיליון – שלושה וחצי שכבר יצאו אל מחוץ לאוקראינה והשאר שנעים ונדים בתוך המדינה אבל נעקרו מבתיהם – התעקשו לצאת עם חיות המחמד שלהם. ראינו בחודש האחרון אין ספור מראות מרגשים, לפעמים גם מטורפים, שמוכיחים את הנאמנות הזאת. אבל יש לנאמנות הזו, הכה־נוגעת־ללב, גם צד אחר, טרגי מאוד. קשה להעריך כמה אוקראינים קיפדו את חייהם בגללה. הם סירבו לעזוב את הבתים בלי בעלי החיים, וכשראו שלא ניתן לקחת אותם, או פשוט ריחמו על מי שיוצא מאיפוס לגמרי, יותר מבני אדם, כשהוא נעקר מסביבתו הטבעית, הם סירבו להתפנות.

עד שהיה מאוחר מדי.

אנחנו חוששים מאוד גם לגורלם של בני הזוג, שמכבדים אותנו בנדיבות, בשמחה ובחום בלתי רגילים, באוכל ובשתייה. הביקור אצלם הוא התחנה הראשונה בסיור הכתובות היהודי שלנו במחוז קייב, במדים של חובשים, באמבולנס שהוא בעצמו מסווה לרשת עניפה של ערבות הדדית וסיוע ליהודים בכל רחבי המחוז. הפרטים המלאים של רבים מהמרואיינים, והמיקום של חלק מהזירות שיתוארו להלן, אינם מובאים מחשש שישמשו מטרה לטיווח או לפעולות עויינות אחרות של רוסיה.

"העולם ראה הרבה מאוד עימותים מאז סוף מלחמת העולם השנייה", אומר לנו דיפלומט אירופאי בכיר, "אבל רובו, זולת כמה שתומכות ברוסיה כאפקט פבלובי, לא תפס אף אחד מהם כמחולק באופן כה חד בין טובים לרעים, כפי שקורה עכשיו". לכן, מסביר הדיפלומט, "העולם כולו הוא חזית אחידה נגד רוסיה ומוכן לצאת מגדרו כדי לעזור לטובים נגד הרוע". הדבר בא לידי ביטוי הן בתמיכה הבלתי מתפשרת בממשלת אוקראינה שנאבקת בפולש הרוסי, והן בסיוע הישיר לאזרחים שנדרסים תחת מגפיו של פוטין.

ומהבחינה הזאת, הישראלים נמצאים בחזית – תרתי משמע. זה נכון שתמיד אפשר למצוא ארגונים ישראליים וגופים פרטיים שמוכנים לסייע בכל אסון, בכל רחבי העולם, אבל הפעם מדובר בהתגייסות יוצאת דופן. אנחנו רואים ישראלים, ולא רק יוצאי חבר המדינות, כמעט בכל מקום.

גם מצוות הערבות ההדדית, שבאה לידי ביטוי בסיוע ליהודים שנקלעו לצרה בכל מקום בעולם, מקבלת כאן משמעות חדשה. נדמה שכל מי שיכול עושה מאמץ נוסף: חב"ד, איחוד הצלה, נציגי איכילוב ובתי חולים אחרים שפועלים כאן בימי שלום כדי להביא לישראל תיירות מרפא עתירת מזומנים, ועכשיו הם הפכו את כיוון הזרימה ודואגים לתרופות, לרופאים ולאמצעים נוספים כדי לעזור כאן ליהודים נזקקים. איחוד הצלה מנסה לסייע בימים אלה לחברה קדישא של קייב – שנותר בה רק עובד אחד שהוא גם המנהל וגם הקברן – למצוא מקום לקבור את העשרות הרבות של קורבנות המלחמה היהודים שעד כה לא הייתה אפשרות להביאם למנוחות, אם זה משום שנגמר המקום בבית הקברות המרכזי, שרק שורפים בו גופות, ואם זה מפני שמסוכן מדי לערוך טקס הלוויה כהלכתו.

ויש גם את רשת האמבולנסים החשאית, שאנחנו מצטרפים אליה היום.

המסוק עדיין מקורקע

זמן קצר אחרי תחילת הלחימה התארגנו כמה גורמים יחד וריכזו יכולות ומשאבים כספיים כדי לרכוש בדחיפות רכבים שיוכלו להעביר ציוד ומזון ליהודים נצורים, או לחלץ אותם במקרה של סכנה – אם וכאשר ירצו בכך. "אם וכאשר" הוא גורם שמשתנה על בסיס יומי במלחמה האיומה הזאת. יש לא מעט אזרחים ואזרחיות שנמצאים בסכנה חמורה, כמו אותה משפחה שפגשנו בכפר, ובכל זאת מתעקשים להישאר בבתיהם.

ארי שוורץ נמצא באוקראינה כבר 20 שנה. הוא איש עסקים שעוסק בנדל"ן וראה ברכה בעמלו. הוא גם מפעיל חברה למסוקים שבמסגרתה צבר ניסיון במבצעי חילוץ ופינוי של חסידים שהגיעו להילולה באומן וחלו או נפצעו בתאונה.

שוורץ מספר שהמסוק מקורקע מאז ה־24 בפברואר, "כי כל מה שעולה לאוויר באוקראינה יש סיכוי סביר שיופל מייד באש מכאן או משם". אבל הוא מצא דרכים אחרות לסייע. יחד עם אורט העולמי ו־FSU Education Association הם רכשו בשוויץ חמישה אמבולנסים חדשים ומצוידים היטב. הראשון שבהם נכנס לקייב ימים ספורים אחרי תחילת הלחימה יחד עם ציוד רפואי רב, בעיקר פריטים בסיסים שאפשר לספק לבתים או לחובשים מקומיים. "הרשת כוללת את הרכבים האלה", מסביר שוורץ, "יחד עם אמבולנסים רגילים, אזרחיים וצבאיים, שמסייעים לנו".

מתנדבי רשת האמבולנסים נחשפו גם הם ליהודים שנמצאים במצוקה ולא מוכנים או שאינם יכולים להתפנות. "חלק מהם לא יכולים לזוז בגלל גיל או מצב רפואי קשה ואנחנו מנסים למצוא להם פתרון, וחלק – בגלל בעלי החיים. אחד מהאמבולנסים שלנו התעכב לילה שלם בצ'רניהיב בגלל מישהו שלא היה מוכן לעזוב בלי הכלב שלו ורק בבוקר, כשמצאנו סידור, הוא הסכים להתפנות. יהודייה קשישה אחרת סירבה לעזוב בלי החתולים. מצאנו לה פתרון והיום היא והחתולים שלה במקום בטוח בלונדון", מספר שוורץ מבלי להסתיר את שביעות רצונו.

את הפעילות עצמה מרכזת באוקראינה קבוצה של יוצאי יחידות מיוחדות בצה"ל ושל בוגרי שב"כ. אחד מהם, מ', שימש קצין בשייטת 13 במשך עשר שנים והתמחה במקצועות הצלפים. הוא מזכיר לזיו קורן את המבצע שבו תיעד הצלם אותו ואת חבריו. אחר כך שירת בתפקידי שטח מסווגים בשב"כ. אשתו של מ' היא זמרת שהגיעה לאולפן הקלטות לא הרחק מקייב כדי להקליט שם אלבום חדש. מועד תחילת החזרות נקבע ל־25 בפברואר. מ' הגיע גם הוא כדי לסייע לאשתו, "ופשוט נתקענו בקייב והחלטתי שאם כבר אנחנו כאן, אז לפחות נעשה משהו טוב בזמן הזה".

צילומים: זיו קורן

אנחנו עוטים מדי חובשים ומתיישבים באמבולנס. מ' יושב ליד ההגה ובמושב שלצידו א', ששימש קב"ט מטעם אגף האבטחה בשב"כ בכמה תחנות אל על בעולם. הוא יליד מוסקבה ("אבל הלב שלי לגמרי עם האוקראינים"), בן 41 נשוי ואב לשלושה ילדים. עם סיום תפקידו בשב"כ מונה לקצין הביטחון של מוסדות חב"ד באוקראינה.

באמבולנס הזה הם אוספים מדי יום אלפי פריטים מבתי מרקחת ומוסדות רפואיים בקייב, מעמיסים אותם על האמבולנס עם ציוד חיוני נוסף כמו מוצרי היגיינה ומזון, ומתחילים להסתובב בין הנזקקים. "פקדנו עד היום כ־200 כתובות במחוז קייב", מספר שוורץ, "200 נקודות שלעיתים יש בהן משפחה שלמה שמחכה לציוד שנביא". על האמבולנס אנחנו מוצאים, לצד הציוד, גם שקית ענקית ובתוכה מאות ביצי קינדר, "לחלק לילדים, להביא להם קצת שמחה", אומר מ'.

בימים כתיקונם קייב סתומה בפקקי תנועה, אבל אפשר היה לצפות שאחרי שמחצית מבין שלושה וחצי מיליון תושביה עזבו אותה מאז תחילת הקרבות, העומס יוקל במידה רבה. זו תקווה שנכזבה. ההפך הוא הנכון: זו עיר חצי נטושה עם פקקי תנועה של ניו־דלהי. הסיבה לכך היא שבכל צומת מרכזי, מוצבים מחסומים עם שוטרים וחיילים עצבנים שבודקים בשבע עיניים כל אדם, כל תעודה, כל אישור מעבר, מחשש למרגלים רוסים. כך גם בשתי הכניסות־יציאות היחידות מהעיר שנותרו פתוחות אחרי שהצבא האוקראיני חסם במחסומים, בקרונות רכבת, בבטונדות ובאיקסים מפלדה את כל השאר, או פוצץ את הגשרים שמעל הדנייפר. כתוצאה מכך משתרכים בכל רחבי המחוז, בכל רגע נתון, פקקי תנועה אדירים. זה כמובן לא חל על אמבולנסים שעוקפים מעדנות את הטור, שאורכו לפעמים יותר מקילומטר, "וזה רכיב מרכזי ביכולת שלנו להגיש עזרה חשובה מאוד ליהודים ברחבי המחוז", מסכם מ'.

אנחנו חולפים בדרך על פני אין־ספור שלטים ועליהם קללות שונות ואיורים של אברי גוף כאלה ואחרים, עם שמו של שליט רוסיה והטיות שונות של השורש ז.י.ן. שלטי ההכוונה מחוקים לחלוטין כדי שאם הרוסים יגיעו, הם לא ייסיעו להם בניווט.

ז', חתנם של בני הזוג מהכפר שליד בוריספול, נולד באוקראינה, עלה לארץ כילד, התגייס לצבא ("הייתי מורעל קרבי"), וסיים אותו בדרגת סרן כסגן מפקד פלוגה בגולני. הוא חזר לאוקראינה לפני מספר שנים בגלל עסקים, התחתן עם אחת מהתאומות והשתקע במקום. מייד עם תחילת הלחימה גייס את עצמו לצבא אוקראינה והפך למפקד צוות לוחמים ביחידה קדמית. "אני מאמן אותם תוך כדי", הוא מספר. "יש להם מוטיבציה מטורפת אבל אין להם בכלל, או כמעט לא, ידע צבאי ועבר צבאי. צריך להתחיל איתם הכל מהתחלה".

הוא נושא רובה צלפים ארוך ומדוגם עם כוונת שלפחות להדיוט כמוני נראית מרשימה למדי. "זה הנשק שנותנים עכשיו לקצינים באוקראינה?", אנו שואלים למראה התותח האימתני שנראה חדש לגמרי. "הלוואי. זה הנשק שלי מהבית", אומר ז'. כך למעשה, רוב החיילים שפגשנו הביאו נשק, מזון וכלי רכב פרטיים מהבית ומנהלים איתם את המלחמה על הבית, במלוא מובן המילה.

על הקיר אצל הורי אשתו תמונות מהחתונה שלהם ותמונות של התאומות. תג היחידה שלו, שמאויישת בעיקר על ידי לוחמים יהודים, הוא שילוב של סמל אוקראינה עם מגן דוד.

במרתף טחוב, צפוף ואפלולי, קומה אחת מתחת לאדמה, הכינו בני המשפחה מקלט קטן ובו ציוד לשעת הצורך: פנס, נר וגפרורים, מים ומעט מזון. "בכל יום הוא בא לבקר אותנו" אומרת חמותו, "וכך אנחנו מעבירים את הימים, בין ביקור לביקור, בציפייה לביקור הבא שלו".

אנחנו מצטרפים לצוות של ז' לפטרול ברחובות העיירה. המטרה העיקרית: להפגין נוכחות ולטעת בלב התושבים את התחושה שיש על מי לסמוך וש"אנחנו מנצחים, בעזרת השם", כפי שהוא אומר בעברית. מטרה נוספת, קצת פחות אמורפית: לגלות מרגלים רוסים שפזורים בכל המחוז ותפקידם לאכן את הארטילריה והמטוסים הרוסיים.

צילומים: זיו קורן

מיטת השיזוף של פיודור

משם אנחנו יוצאים לחלק ציוד ותרופות למשפחות יהודיות ולכאלה שגרים בגפם ומשם ממשיכים ל־Pony Club, חווה המנוהלת על ידי אירה ואולגה, יהודיות תושבות קייב. במקור זוהי חוות רכיבה לסוסים ולפונים, העוסקת בין היתר בטיפול באמצעות רכיבה בילדים עם צרכים מיוחדים. אבל תחילת המלחמה נאספו שם בעלי חיים רבים נוספים – חזירים, סמורים, ארנבים, תוכים, חתולים וכלבים, שבעליהם נהרגו, נפצעו או התקשו לקחת אותם עמם, והיא הפכה למעין מקלט לפליטים ההולכים (ברובם) על ארבע.

אולגה, אירה, והחבר של אירה כורעים תחת נטל העבודה ועברו לגור בחוות החיות. הם ישנים בחדר קטן, עמוס רהיטים וציוד לחיות. למעשה, החדר שלהם הרבה פחות מרווח מהמקום שהקצו לבעלי החיים. האמבולנס מביא ציוד ואוכל לשלישית המטפלים, וגם ציוד ואוכל לחיות הנזקקות. ההפצצות והאזעקות התכופות, לצד החורף הקפוא והאפור שמסרב להיגמר, "לא מאפשרים להוציא החוצה את הסוסים", מסבירה לנו אולגה, "והם סובלים מממחסור קשה בויטנמין D". כדי לשפר את המצב הקימו בחווה מיטת שיזוף, אבל בעמידה, "כזו שתתאים בגובה שלה לפיודור", אומרת אירה.

פיודור הוא סוס שחור, מרהיב ביופיו "ויהודי לגמרי", עצום מימדים, גובהו כשניים וחצי מטר. הוא עומד ומעליו מנורות השיזוף, מתענג על אמבטיית שמש, "רבע שעה פעמיים ביום".

לאולגה יש סוס משלה, שהיא אוהבת מאוד, אבל גם את הפוני, "שאין מה לעשות, כמו כולנו, אכל קצת יותר מדי וקצת השמין במותניים". היא מציגה אותו בפנינו, דואגת לציין שגם הוא "יהודי כשר ושומר מצוות" ומראה לנו כי למרות שקצת התעבה, הוא מבצע בשמחה קפיצות ותרגילים ועומד על רגליו האחוריות.

בית הכנסת הפך לבית

התחנה הבאה היא הסינגוגה, בית הכנסת הגדול של קייב. המקום מוגן כמו מתקן ממשלתי שמור היטב. המאבטחים הם ברובם ישראלים – חלקם נולדו בארץ וחלקם עלו בילדותם מאוקראינה, שירתו ביחידת קרביות בצה"ל והתנדבו מיד אחרי הפלישה לסיע במאמץ המלחמתי. בית הכנסת הוא הנקודה האחרונה עבור מי שהסכימו לחילוץ בידי רשת האמובלנסים החשאית ויחידות שמפעילים ארגונים יהודיים ברחבי המחוז.

בכניסה לסינגוגה מקבל את פנינו מאיר, בן 24 מעמנואל, שהגיע בתחילת המלחמה לשמור על הרב הראשי ועל בית הכנסת ומשמש היום כמאבטח של תחנת הפליטיםעולים הזו יחד עם עזריה, שגדל בישראל, שירת בצה"ל ומתגורר בקייב.

בכל יום יוצאת מכאן שיירה של אוטובוסים, לפעמים אפילו חמישה, בכל אחד מהם 50 פליטים יהודים. הם נוסעים בשיירה מאובטחת במשך 16־17 שעות עד לגבול מולדובה, ומשם עוד כחמש שעות עד קישינייב. "השיירה הזו", מסביר א' הקב"ט, "מקבלת ליווי של המשטרה, לפעמים של הצבא, והיא נוסעת דוּך, ישר בלי לעצור, חוץ מדלק ושירותים, עד שמגיעים לגבול. זו נסיעה מסוכנת בפני עצמה ואנחנו לא רוצים שחס וחלילה, אחרי כל הסיכונים שהיהודים היקרים האלה נקלעו אליהם, הם יחטפו אש בדרך". בקישינב הם ייפגשו, בין היתר, את נציגי הסוכנות היהודית, שיציעו להם לעלות לישראל.

בבית הכנסת גרה משפחתה של רחל סטוגצקי, 46, אישה שומרת מצוות ששימשה עד פרוץ המלחמה מורה לעברית במוסדות חב"ד. זמן קצר אחרי פרוץ הקרבות היא הגיעה לבית הכנסת לאסוף קמח כדי לחלק לנזקקים ונשארה שם לבקשת הרב לנהל את המטבח המרכזי שמאכיל את הפליטים לפני שהם עולים לאוטובוסים. כדי לעשות זאת היא חייבת להיות נוכחת במקום, ובגלל ההפצצות היא לא בטוחה שתצליח להגיע, לכן היא עברה לגור בקומת הקרקע של בית הכנסת עם שלושת ילדיה – אדל, בת 20, סטודנטית באקדמיה למוזיקה שמנגנת בכינור, מאיר, בן 16, ודן הזאטוט. המטבח של רחל מאכיל בכל יום לפחות 400 איש.

בסוף הסיור עם ז' וחייליו אנחנו מקליטים ברכת יום הולדת היתולית לידידה טובה. ז' והצוות רעולי פנים. כולם שרים happy birthday והמצלמה עוברת ל־ז' שמפתיע ומברך בעברית ומסיים ב"סלאבה אוקראינה", וכל שאר החיילים צועקים את התשובה שכל ילד פה מכיר – "הירויין סלאבה" (ניצחון הירואי) וכולם צוחקים ומרוצים. ואנחנו מסכמים עם העורך הראשי של "ידיעות אחרונות" שאחרי שהסיוט הזה ייגמר נגיע לכאן לפגוש את כל גיבורי הכתבות שלנו, ומבטיחים להם שעוד ניפגש וגם נביא את המשפחות שלנו.

אבל כשאנחנו מביטים בחיילים, ובהורים של אשתו של ז', מפקד הצוות, אנחנו חוששים מאוד שלא כולם יהיו פה ביום שאחרי.