"אני שם עליו את הציין-לייזר והוא מפסיק לירות ומסתכל אליי. הכל שחור כהה, העיניים, הזקן, השיער. אני משחרר כדור והוא נופל"
ישראל הטלטלה השבוע בין חדרה לבני ברק, בין מסתערים לעדי ראייה, בין דם הקורבנות לדם הגיבורים | בהלל יפה שוכבת המג"בניקית שחלקה לאפה וצחוקים עם שיראל אבוקרט ז"ל דקות לפני שנרצחה ("היינו חברות לנשק, שתי קסקסות, שתי רכלניות") | באותה מחלקה מאושפז מסתערב שניהל קרב מול המפגע ("נכנס למצב ירי כמו שצריך, לא ירה מהמותן") | סגן המפקד, שניטרל את המחבל, משחזר את האירוע בזירה ("אמרתי לת', אתה חייב להישאר איתנו") | הרב איתי כהן השקיף מהמרפסת על הטרוריסט המשתולל ("צעקתי, 'יש לו רובה' ופתאום הוא הרים את הראש וכיוון") | ומפקדו של רס"מ אמיר ח'ורי, נפרד מהשוטר ששילם בחייו והפך לסמל: "הבנאדם היה לוחם. ממש ככה, לוחם"
זה רחוב פנימי שקט שבינו לבין ז'בוטינסקי הסואן והפקוק מפרידים בקושי 100 מטר. מה יש למחבל לעצור ולירות ללא הבחנה דווקא פה. מכל המקומות האפשריים, מה פתאום רחוב השניים בבני־ברק. המיקום הוא רנדומלי.
כשאתה עומד מהצד ומתבונן בקיוסק מכולת "הפינה של עידן" אתה תוהה בינך לבין עצמך איזה אירוע מסעיר כבר יכול לקרות פה. השלט למעלה לקוני: "ממתקים, פיצוחים, סיגריות, אייס קפה, שתייה קרה ועוד". על המדפים יש גם במבה ובפלות. על הדלפק מכל פלסטיק שקוף עם סוכריות. בכניסה למקום מתחו האנשים של זק"א יריעת ניילון שחורה שמסתירה את כתמי הדם. ספרתי חמישה מתנדבים בווסטים זוהרים ששפכו מים מבקבוקים וספגו את הדם מהמדרכה בסמרטוטי רצפה. את הסמרטוטים הספוגים הכניסו ביראת כבוד לשקיות שחורות גדולות וקשרו היטב.
חמישה בני אדם נרצחו הערב בבני־ברק. הרב אבישי יחזקאל, יעקב שלום, דימיטרי מיטריק, ויקטור סורוקופוט ורס"מ אמיר ח'ורי, שהסתער על המחבל. היה הרבה דם לספוג.
השעה הייתה קצת אחרי עשר בלילה ועשרות צעירים עמדו סביב ח"כ איתמר בן גביר וצעקו "מוות לערבים, מוות לערבים". זו אחת הרוטינות של שבוע הדמים האחרון, גם בבאר־שבע, גם בחדרה ובערב שלישי גם בבני־ברק. דם הקורבנות על המדרכה עדיין חם, אנשי זק"א עמלים על פינוי מכובד של הנרצחים וניקיון הזירה, ובן גביר מגיע לשלהב את הרוחות. השנאה היא הדלק. אחרי מסע הרצח מגיע האספסוף וצועק לנקמה.
השכנים הביטו מהמרפסות על ההמולה ברחוב. המוות הגיע לפתחם והם לצערם הישירו אליו מבט מבלי להבין ברגעים הראשונים מה הם רואים. הרב איתי כהן מקומה חמש ברחוב השניים 11 אומר שהשעה הייתה 20:00 כששמע לפתע רעש של נפצים. "זה מה שחשבתי בהתחלה. אצלנו גם כשאין פורים יש נפצים וזיקוקים. אז יצאתי למרפסת עם הילדים לראות אותם. שמענו צעקות מכיוון המכולת וחשבתי אולי זו תגרה כי היו גם קללות שאני לא רוצה לחזור עליהן. התקשרתי למשטרה ואמרתי, 'יש פה פיצוצים, יריות, לא יודע בדיוק מה, צרחות, קללות, תגיעו מהר'. אמרו לי, 'טוב־טוב' בקטע של לך לישון.
"לא עברו עשר שניות ופתאום ראיתי בחור רזה בלבוש שחור, אוחז רובה. לא אקדח, לא עוזי, היה לו רובה־רובה, ועוברת לי בראש המחשבה, 'מה זה הדבר הזה, זה אמיתי או לא אמיתי', ואז הוא מכוון לשכן שלי קראוס, שירד לעשן סיגריה, כי כשהוא שומע נפצים, הוא יורד לסיגריה ‑ והיה לקראוס מזל כי הוא רצה לירות, המחבל, אבל היה לו מעצור.
"היה גם נער בן 14, הבן של הרב בוסקילה, שחצה את הרחוב בריצה וניצל בזכות המעצור. צעקתי, 'רובה, יש לו רובה' ופתאום המחבל הרים את הראש ואת הנשק לכיווני וראיתי אותו מסתכל עליי, נראה רגוע, ממוקד, ומיד נשכבתי על הרצפה של המרפסת ומשכתי אליי את הילד. מסכנה אשתי, נכנסה לחרדה, רעדה כולה. כל השכונה פה רעדה. ראיתי אותו יורה על רכב ואז הוא עלה ברחוב למעלה ופנה להרצל ומשם שמעתי עוד יריות. זה שוק גדול, אני עדיין לא מעכל שראיתי את זה".
סוכריות גומי לפלוגה
אולי רק בשיא האינתיפאדה השנייה, לפני 20 שנה, היה כאן רצף פיגועים כזה בשבוע אחד. בשנים שחלפו מאז התרגלנו לשקט יחסי. מסעות הרג קטלניים הפכו לשגרת יומם של הבגדדים בעיראק או של התימנים בצנעא. של אלו שחיים במדינות שסועות שדאעש והחות'ים מנסים לקרוע מהן נתחים.
עד לפני שבוע מה שעניין אותנו הישראלים זה העומסים בשדה בבן־גוריון ובמעבר טאבה לסיני בפסח הקרוב. אבל מי חושב על חופשה כרגע, תן רק לעבור את היום הזה בשלום. אי־אפשר לדעת מתי ואיפה זה יתפוס אותך.
עכשיו אנחנו באורתופדית א' קומה 3 בבית החולים הלל יפה בחדרה. רב שוטר נ' שוכבת עם יד שמאל מגובסת ומבקשת כדור נגד כאבים. כולה בת 19, התגייסה למג"ב באוגוסט, אחרי הטירונות הוצבה בפלוגה מ"ג שבגזרת ג'נין. בשבוע שעבר יצאה לקורס בתיעוד מבצעי עם עוד ארבעה לוחמים מהפלוגה. ההשתלמות התקיימה במפקדת המרחב בבסיס בית אל ובראשון השבוע אחר הצהריים, כשהיא נגמרה, החבורה הייתה בדרך לבסיס.
"בחמש לקחנו אוטובוס לתחנה המרכזית בירושלים. היינו שלוש בנות ושני לוחמים. יזן ושיראל, אני, א' ששוכב באורתופדית ב' עם פציעה באגן וצ' שגרה בחדרה. רצינו לאכול משהו במרכזית בירושלים, אבל הבנים היו נעולים על השווארמה של שאולי בחדרה. אל תשאל אותי למה, אבל הם רצו רק שאולי. אמרנו טוב, בנים, אין טעם להתווכח. עלינו על רכבת לתל־אביב, משם בעוד רכבת המשכנו לחדרה. כל הדרך אני ושיראל ריכלנו. הכרנו במג"ב ונהיינו חברות, מה שנקרא חברות לנשק. באותו יום צחקנו שאנחנו שתי קסקסות, שתי רכלניות, כי כל הדרך ריכלנו".
על מה?
"לא מגלה. בקיצור ירדנו בתחנת חדרה והלכנו ברגל לשווארמה. צ' נסעה הביתה ככה שנשארנו ארבעה. יזן וא' אכלו כל אחד מנה בלאפה, אני ושיראל חלקנו שתינו לאפה אחת. ישבנו צחקנו, דיברנו, היה כיף. יזן חמוד, ביישן, מופנם אבל יודע להצחיק.
"אחרי האוכל אמרנו נביא קצת סוכריות גומי וממתקים לחברים בפלוגה, ויזן נשאר לשמור על התיקים. הלכנו לפיצוציה ליד וא' קנה גם גרעינים, אספנו את התיקים והמשכנו לתחנה של קו 26 שמגיע למוצב שלנו ליד היישוב שקד. עמדנו ודיברנו בינינו וגם עם איש ממוצא אתיופי שצחק איתנו על א', שפיצח גרעינים כמו שלוח ונהנה מכל גרעין.
"בהתחלה יזן לא רצה לפצח וא' שכנע אותו, 'אל תשאיר אותי לבד עם כל החבילה, תעזור לי' ויזן הצטרף אליו לפיצוח וצחקנו כולנו, לא יודעת למה צחקנו, ואז פתאום הם באו".
את התבהלה הזו אי־אפשר לדמיין. הרגע הזה שמתחילים לירות עליך ואתה מופתע לחלוטין.
היא עמדה קרוב יותר לתחנה וא' לידה, אחריו שיראל אבוקרט ויזן פלאח. שניהם נרצחו. כשהחלו היריות, סובבה מיד את המבט. "ראיתי בן אדם ענק מולי, רחב, גבוה, מכוון אליי אקדח ואת הרשף של הכדור שיצא מהקנה. הכדור שלו פגע בי. עפתי בקטנה אחורנית אבל לא הרגשתי כלום. באתי לדרוך את הנשק ביד שמאל אבל לא הצלחתי להרים אותה.
"הדריכה באה לי באינסטינקט לא יודעת מאיפה. מתרגלים אותנו כל הזמן בהתקלות. צועקים לך אפ ואתה דורך מיד. אפ ודריכה. הכל בשבריר שנייה. אפ דריכה. אפ דריכה, שוב ושוב ושוב. הרגשתי שזה האפ של החיים שלי ובלי לחשוב פעמיים חיפשתי את ידית הדריכה. הלב על 200 ואני רואה שנוזל לי דם מהשרוול ואני לא יכולה להרים את יד שמאל ולדרוך איתה.
"אני רואה שא' חוטף כדור ומצליח לדרוך ולירות לכיוון המחבל כמה כדורים. שנינו פצועים ואנחנו משפרים מיקום, מחפשים עמדת הגנה לירי. אחרי שדילגנו מעבר לכביש הסתכלתי לאחור, חיפשתי את יזן ושיראל ולא ראיתי אותם".
ריצה עם כדור בקנה
לא חסר איפה לאכול בכיכר המשטרה בחדרה. מול שאולי יש גם מסעדת שווארמה ולא רחוק ממנה מזנון של שניצלים ואחריו עוד שווארמה. אנשים עוצרים פה לחטוף משהו על הדרך, למלא את הבטן ולהמשיך הלאה. כביש 4 חותך מדרום לצפון והרברט סמואל מביא אותך ממערב למזרח, אל תוך העיר. מי שבא לפה עם ארסנל נשקים ו־1,500 קליעים יודע למה.
בחדר שליד נ' שוכב ל', לוחם ביחידת המסתערבים של מג"ב איו"ש. בן 47, נשוי פלוס שלושה, בחור מוצק, שרירי, לא אחד שהיית נכנס איתו לתגרה. בסיס היחידה נמצא באזור עמק חפר וגיל הלוחמים נע בין 19 ל־51. "לפעמים אנחנו עושים על האש ביחידה, לפעמים אוכלים בכפר־סבא או נתניה, לא מקובעים על מקום אחד. באותו יום היינו אני, י', סגן מפקד היחידה, ות', קצין הטכנולוגיה והלוגיסטיקה שלנו, ביער נוה שלום ליד לטרון בהכנות למרוץ של היחידה. חזרנו מורעבים.
"האמת שלא רציתי לנסוע לחדרה, זה טיפה רחוק מאיתנו. נתניה יותר קרובה ויש שם את השווארמה של שרון שהיא גם טובה ויש עוד מקום בנתניה, רונן הבשרים, שם מפנקים אותנו חבל על הזמן. אבל ת' התעקש על שאולי בחדרה. 'אני לא אוכל בכל מקום', הוא שם יד על הבטן, 'מוכן ללכת רק לשאולי'. אמרנו יאללה נזרום איתו, לא התווכחנו".
יותר מאוחר, כשנחזור איתו לתחנת האוטובוס בהרברט סמואל, שם החלו שני המחבלים מאום אל־פחם לירות על נ' וחבריה, יאמר לנו רפ"ק י' שהפעילות האינטנסיבית של היחידה הופכת את הבחורים לאחים. זו קלישאה של סיפורים על הצבא אבל זו גם האמת. "אם ת' רוצה לאכול שווארמה בחדרה אז נוסעים לחדרה. בכיף. אנחנו מפרגנים אחד לשני. זו נסיעה של 25 דקות וכשהגענו שמתי את האוטו ליד השניצלים וחצינו לשאולי.
"לפני זה נכנסנו לקיוסק של הלוטו ליד שנקרא 'כיכר המזל'. אני קניתי סיגריות ות' גירד כרטיס הגרלה. צחקנו עליו שהוא אף פעם לא זוכה כשהוא איתנו ופתאום שמענו קולות והתחלנו לדבר בינינו מה זה והמוכר אמר: 'זה כלום, עובדים כאן בכביש'. אבל אז שמענו צרור יריות והיה ברור שזה הדבר האמיתי".
עכשיו זו כבר השתלשלות שנדמית לסרט אקשן שלצערנו נגמר עם הרוגים לכוחותינו. ל': "אני, קולות של ירי מזהה מתוך שינה, לצערי. אני חי את זה, יודע להבדיל בין נפצים לאקדח, בין ירי באם־16 לירי בקלאצ'. אני מכיר את הסאונד, הסאונד הזה נצרב בך. ראיתי אזרח עומד עם אקדח, שאלתי 'מי אתה', ענה 'מכוחות הביטחון' (אחר כך התברר שמדובר ברכז שב"כ שעבר במקרה במקום). אמרתי לו 'אנחנו איתך' ורצנו לאירוע בנשקים שלופים עם כדור בקנה.
"התחלתי לנוע קדימה וראיתי הבזקי ירי. זיהיתי שתי דמויות עם נשקים ליד התחנה ולא רחוק מהם שתי דמויות שוכבות על הארץ. אחד מהם הוריד את המעיל והסתובב אליי והתחיל לירות באוטומט. הבנתי שמדובר במחבל. הוא עמד מול העיניים שלי, זקן מלא, שחור, ענק, בחור בריא, מפלצת.
"התרשמתי שהוא נכנס למצב של ירי כמו שצריך, לא ירה מהמותן. נכנסנו לחניון של בניין סמוך תוך חילופי אש. ממש קרב יריות. הגדול ירה לעברי צרור והרגשתי פגיעה של נתזים ושיפרתי מיקום לקיר בטון. כשאני דילגתי, ת' חיפה בירי ואחר כך דילג כדי גם לשפר מקום. כל זה אנחנו עושים באוטומט, בלי לדבר. מבינים אחד את השני ופועלים בתיאום באמצעות מבטים. תוך כדי הדילוג של ת' אני רואה אותו נופל ומתחיל לצעוק, 'הגב שלי, הגב, נפגעתי בגב' ואני צועק לי: 'ת' נפצע, ת' נפצע' ורץ לת' כדי לטפל בו".
כל הדרך על 140 קמ"ש
מה אתה עושה כשאתה שומע יריות? האדם הסביר מתחיל לרוץ. בטח אם הוא לא חמוש ובטח לכיוון ההפוך מהיורה. י' אומר שהם כל כך מאומנים, עד שבמצבים כאלה הם פועלים כמו מכונות. זו לא גלוריפיקציה. זה המקצוע שלהם, לשלוף מהר ולהסתער קדימה. יש רואי חשבון, יש עורכי דין או מפתחי מוצר בהייטק, "אנחנו במקצוע שלנו לוחמים", י' מסביר.
ברגע שהבינו שיש יריות בחוץ, הוא רץ קודם כל לרכב שלו והוציא את הכובע המשטרתי, כדי שיזוהה כאיש כוחותינו. "גיליתי את מקור האש ורצתי לכיוון. ל' ות' הגיעו לפניי, ראיתי אותם נכנסים לחניון הבניין שליד תחנת האוטובוס וצימצמתי לעברם. אתה רואה את הבטונדה, עמדתי מאחוריה כדי להבין מה קורה. זיהיתי דמות נצמדת לחומה של הבניין ופתאום הוא מסתובב ואני קולט שיש עליו אפוד קרמי ושלוש מחסניות בפאוצ'ים ואני מנסה להבין אם זה מחבל או מאבטח משודרג וחושב וואללה, אף פעם לא נתקלת במחבל עם אפוד קרמי! הכל קורה בשניות ושברירי שנייה ואתה צריך לקבל החלטות מהירות בלי להשתהות.
"צימצמתי עוד קצת לעברם, תפסתי מחסה מאחורי מזדה כסופה שאחר כך התברר שזה הרכב שאיתו הם הגיעו, ואני רואה את ל' ות' יורים על הבחור הגדול והוא יורה עליהם ואני עם הכוונת שלי על המחבל הגדול, שם עליו את הציין לייזר והוא רואה את הקרן האדומה שמכוונת אליו ומפסיק לירות עליהם. אני זוכר את הפרצוף שלו מופנה אליי, זוכר את המבט שלו, זה משהו שאתה לא יכול לשכוח, הכל שחור כהה, העיניים, הזקן העבות, השיער, הוא מביט עליי ומפנה את הנשק והנקודה האדומה על הראש שלו ואני משחרר כדור אחד והוא נופל. אצלנו אומרים פגיעה ודאית, איפה שאתה שם את הציין שם אתה פוגע.
"אחרי שהוא נפל נתתי עוד שני כדורים לכיוון הגוף וזהו. ואז אני רואה את ל' ות' יורים לכיוון אחר וקולט שיש עוד מחבל. הוא ירה עליהם והם עליו, הוא באם־16 והם באקדחים. המחבל נפגע ונפל אבל אני קולט שהוא לא על הארץ אלא כורע בצד האחר של הרכב. פתחתי פינה מהרכב ודפקתי בו עוד ארבעה־חמישה כדורים. הבנתי שהוא מנוטרל והתרוממתי לחפש את ת'. ראיתי אותו שוכב ורצתי לעברו תוך שאני צועק לו, 'תישאר איתנו, אתה חייב להישאר איתנו..."
ממיטת בית החולים ל' זוכר שביד אחת הוא חיפש את מקום כניסת הקליע בגופו של ת' כדי לחסום את שטף הדם. ביד השנייה התקשר לאשתו. ו' יושבת איתנו בחדר והיא מחייכת ואומרת שהייתה עסוקה בענייני שווארמה. "בדיוק אספתי את הבן הגדול מאימון כדורסל והוא אמר שהוא רעב. הוא בן 17, מתבגר, ברוך השם יש לו תיאבון. עצרנו ליד התחנה המרכזית בנתניה, ממול לחנויות נעליים וקנינו אוכל. השעה הייתה עשרה לתשע בערב, הטלפון צילצל וראיתי תמונה של ל' עם הכומתה והדרגות. זה התמונה ששמתי באיש קשר שלו.
"ואני עונה והוא ישר אומר לי, 'אני פצוע, היה פיגוע, מפנים אותי להלל יפה, תגיעי'. הבן התחיל לבכות וגם אני, ובדיוק עמדנו ברמזור בנתניה ואני לא זוכרת איך הגעתי הביתה, הורדתי אותו וטסתי לבית חולים, שתסלח לי המשטרה, על 140. וכל הדרך בכיתי וצעקתי, בכיתי וצעקתי, לא זוכרת איך נסעתי, רק שנכנסתי מתנשמת בריצה לבית חולים ורגע לפני שהכניסו אותו לצילום ראיתי אותו והוא חייך אליי וחשבתי שאני מתה מכל המתח".
והיא מוציאה מהכיס חתיכת בד ופותחת ובפנים טבעת הנישואים שלהם כשהיא שבורה וקצת מעוכה. "הכדור פגע בטבעת וככה הוא ניצל. שאלתי אותו, 'מה אתה חושב הציל אותך' והוא ענה לי בלי לחשוב פעמיים, 'את, את הצלת אותי'".
רק קופסאות אוכל
ת' נפגע מכמה קליעים והוגדר פצוע קשה. הוא הורדם והונשם והתעורר כעבור יומיים, ביום רביעי לפנות בוקר. ל' אומר שמיד כששמע שת' התעורר הוא ירד אליו שתי קומות, "ונפלתי עליו בכזה חיבוק ושנינו בכינו בהתרגשות".
י' סיים פעילות מעצרים במחנה הפליטים בלאטה והגיע ישר לבית החולים כדי לראות את ת' פוקח עיניים. "לא יכולתי לעצום עין כל עוד הוא היה מורדם ומונשם", הוא אומר, "כשראיתי אותו בעיניים פקוחות, מחייך אליי, הרגשתי שהוא נותן לי אור ירוק, אומר לי הכל בסדר, לך לישון'".
בחדר הסמוך של נ' הולכות ונערמות חבילות של שוקולדים וממתקים. כל כמה רגעים נכנס מישהו לחדר, מאחל החלמה מהירה ומשאיר חבילה. האם ד' נראית רגועה עכשיו אבל בראשון בערב היה צריך לגרד אותה מהרצפה כמעט. "ישבנו בבית וראינו חדשות", היא אומרת וטוביה בעלי בדיוק קם להכין לי תה ירוק עם נענע, בלי סוכר, והיו כבר דיווחים על פיגוע בחדרה ולא חשבנו כלום, כי לא ידענו שהיא עוברת בחדרה רק אמרנו אחד לשני, 'מה הולך פה, נהיה מפחיד ללכת ברחוב'. רק אחרי 20 דקות, אולי יותר, היא התקשרה וחשבתי שהיא מתקשרת להגיד שהיא הגיעה לבסיס ועניתי והיא ישר בכתה ואמרה 'אמא, אמא, ירו בי', ואני התמלאתי
חרדה, 'מי ירה בך, איפה ירו בך, מה פתאום ירו בך'. לא עשיתי את ההקשר, והיא אומרת לי, 'קיבלתי כדור, אני בסדר, רק תגיעי'. חשבתי שאני מתעלפת. האחות לקחה ממנה את הטלפון ואמרה שהיא בסדר, שהיא נורתה ביד ושנגיע. לא יודעת איך הגענו לפה, בכינו כל הדרך".
מאורתופדית א' הלכנו לבקר את א' באורתופדית ב' אבל הוא בדיוק נכנס להתקלח. אמא שלו ישבה בכניסה לחדר עם האחיות הקטנות והאבא עמד וגם הם סיפרו על הטלפון שהגיע בהפתעה ועל הטיסה במהירות של טיל שיוט כל הדרך לבית החולים. "אמרתי לילד שלי", אומרת האם ברצינות גמורה, "אם אתה רוצה להמשיך להיות לוחם אז אין יותר שווארמה ואין יותר מסעדות על הדרך. תאכל סנדוויצ'ים באוטובוס או אוכל שתיקח מהבית בקופסאות".
בחניון הבניין בהרברט סמואל שבו ת' ול' נפגעו מירי המחבלים שאלנו את י' מה נסגר עם האוכל. אחרי הכל הם עשו את כל הדרך לחדרה כדי לאכול. "עברו כמה שעות מהפיגוע ובבית החולים דיברו איתי מפקד מג"ב והמפכ"ל, ומפקד מג"ב אמר ככה בצחוק, 'אז לא אכלת כלום, אתה רעב, אתה בטח רוצה שווארמה, והמפכ"ל חייך ואמר, 'בוא, אני מזמין, נלך כולנו לשאולי' ועניתי תודה על ההזמנה אבל לשאולי אני אלך רק עם ת' ול'. רק איתם'".
פשוט שוטר איכותי
אחרי חדרה חזרנו לבני־ברק. בשני הפיגועים השבוע חתרו השוטרים בזירה למגע ומנעו נפגעים רבים יותר. רס"מ אמיר ח'ורי שילם על כך בחייו.
בן 32 במותו, התחיל בגיל 20 כשוטר סיור בניידת כחולה ועבר לפני חמש שנים ליחידת האופנועים. עשה הסבה מקצועית והוציא רישיון על אופנוע כבד. דיווח המוקד המחוזי על יריות ברחוב השניים בבני־ברק תפס אותו ואת שותפו ע' באמצע משמרת, על הסוזוקי V STORM650. "יש ירי, נשמע כמו ירי, תגיעו. דיווחים של אזרחים על רחוב השניים לכיוון נורדאו. כנראה לובש שחורים, קיבלתם?"
המשטרה שיחררה סרטון שצולם במצלמת הגוף של ע'. צוות 417 טס למקום. ח'ורי נהג, ע' ישב מאחור. ח'ורי סחט את ידית הגז. זו הדקה האחרונה לפני שהוא נפצע אנושות, הנה רחוב הרצל, האופנוע פונה אליו, לפתע נשמע ירי, ע' פורק ומצמצם אל המחבל תוך כדי ירי, עץ דקל מפריד ביניהם, המחבל נופל. "ניידות, חוסל, חוסל", נשמע ע' בקשר. חברו ח'ורי שכב שני מטרים משם, לצד האופנוע, שני קליעים פילחו את גופו. זמן קצר אחר כך נקבע מותו.
האבא ג'ריס שירת כקצין משטרה בדרגת רפ"ק ואמיר התגייס בעקבותיו. לכתבים שהגיעו לבית המשפחה בנוף־הגליל סיפר כי בצעירותו, אמיר רצה ללמוד רפואה. אחרי שנה התחרט והתגייס למשטרה. הוא למד משפטים במקביל לשירות ותיכנן להינשא לבת זוגתו, שני ישר, שהכיר לפני שש שנים במשטרה. "היו לו המון תוכניות", אמר בבכי, "עכשיו הכל נגמר".
מפקדו של ח'ורי, רס"ב אמיר ברקוביץ', מספר על בחור שכולם אהבו. "בן אדם טוב, חבר של כולם, חייכן, אחד שתמיד מגיע נחוש לעבוד, לא עייף, מתאמן בחדר כושר, לא מתלונן. הוא גם היה מאוד שירותי, דיבר יפה לאזרחים, ידע להרגיע. פשוט שוטר איכותי".
יחידת האופנועים של תחנת בני־ברק היא יחידה קטנה, כולה עשרה שוטרים. ח'ורי הצטרף אליהם לפני שש שנים. "לא כל אחד מתאים להיות סייר על אופנוע", אומר ברקוביץ', "אתה צריך להיות מקצוען, ממושמע ודייקן, זה לחץ יותר גבוה מאשר סייר בניידת. שוטר סיור בניידת מטפל בארבעה עד שמונה אירועים למשמרת, באופנוע אתה מטפל בסביבות 30 אירועים למשמרת. אתה כמעט לא נח. בהרבה פעמים מדובר באירועים של סכנת חיים. זה לא מתאים לכל אחד. לח'ורי כן. הבן אדם היה לוחם. ממש ככה, לוחם.
"לפני שנתיים בערך הוא רכב על האופנוע ברמת־גן, אוטו שהגיע מולו פנה ימינה בלי לעצור ואמיר שנסע ישר נכנס בו. הוא ריסק עצמות ברגל, מהקרסול ומעלה, היה מנוטרל במשך שנה. עבר ניתוח, עשה המון פיזיותרפיה. לא היינו בטוחים שהוא יחזור אלינו לאופנועים אבל לו לא היה ספק. הוא היה נחוש לחזור ליחידה. תחשוב, אצלנו אתה טס על מדרכות וחוצה באדום כדי להגיע כמה שיותר מהר, יש יותר פוטנציאל להיפגע. אותו זה לא הרתיע".
ברקוביץ' זוכר מקרה אחד שבו אזרח ברמת־גן דיבר אל ח'ורי מאוד לא יפה. "מה זה לא יפה? בגזענות, אמר לו: 'אתה ערבי בכלל, מי אתה שתעצור אותי', הייתי שם עם אמיר והסתכלתי עליו. הוא לא נתן לגזענות לחדור לו ללב. התנהל במקצועיות ולא נגרר לפרובוקציה. אנחנו לא מסתכלים אחד על השני לפי הדת. כולנו בני אדם".
הוא אומר שלח'ורי ולע' לא היה ספק שמדובר בפיגוע ירי ועדיין הם חתרו למגע. "במהירות ובנחישות, בלי הססנות. אנחנו מלמדים את השוטרים אצלנו לנטרל איומים גם אם זה יעלה בחיים שלנו, ממש ככה".
הם נותרו תשעה ביחידה. אתמול נסעו ללוויה בנצרת. "אנחנו מדברים על מה שקרה, משתדלים לשתף כמה שיותר".
איך מרגיש השותף של אמיר, ע'?
"קשה לו יותר מאשר לנו. גם בגלל העובדה שהוא ניצל בזכות אמיר, הרי אמיר נהג והוא זה שחטף את הכדורים. נראה שזה מקשה עליו".
לפנייה לכתב/ת 
