משיקים אייפון חדש

המפרץ הכסוף // ג'וג'ו מויס - תרגום: שרון פרמינגר - ידיעות ספרים - 414 עמ'

הספרים של ג'וג'ו מויס כבר מזמן חרגו מקורפוס ספרותי כזה או אחר אל תופעה תרבותית חובקת עולם. מויס היא מהסופרות המצליחות של התקופה, ספריה נמכרים במיליונים ומתורגמים כמעט לכל שפה אפשרית. יתרה מכך: היא מתפקדת ככוכבת בפני עצמה, בזכות ספריה, ויש לה מעריצות שמוכנות להישבע בה בכל רגע נתון. ספר של ג'וג'ו מויס, כמו השקה של אייפון חדש, הוא אירוע מסחרי, שרבות מחכות לו. השימוש בלשון נקבה לא במקרה, רוב קוראיה של מויס הם קוראות. כאן המקום לציין שרוב הקוראים בכלל, בכל הז'אנרים, אולי מלבד ספרי צבא, הם קוראות. נשים קוראות הרבה יותר מגברים, זאת עובדה.

ולכן, כתופעה תרבותית, אני זונח לחלוטין את הצורך בשיפוט ערכי: טוב או לא טוב. אפשר רק להתבונן בתופעה ולנסות להבין את מנגנון הפעולה שלה, מנגנון שמשפיע על מיליוני קוראות, וזה נתון שיש לכבד ולחייב – מויס גורמת לאנשים לקרוא, לקחת ספר, להיכנס אל עולם של מילים, להתרגש ולרצות עוד מזה. השוויתי את הספרים של ג'וגו' מויס לאייפון חדש ולא במקרה, אבל בכל זאת, עדיף לחכות מחוץ לחנות הספרים כדי לקנות את הספר החדש של מויס מאשר לחכות מחוץ לחנות של אפל כדי לקנות אייפון חדש.

ולאחר שנאמר כל זאת, חשוב לציין: המעשה הספרותי בספר של מויס 'המפרץ הכסוף' הוא דל וחסר מעוף. הדמויות נקראות כאילו הן לקוחות ממחולל דמויות בנאליות. הגיבורה היא יפהפייה שאינה מודעת ליופייה ומחזיקה סוד אפל מעברה, הגיבור הוא איש עסקים קר רוח שחייו עומדים להשתנות בעקבות המפגש עם היפהפייה. הוא מאורס לאישה נודניקית שכל עניינה הוא חתונה ומעמד, והמזכירה שלו רוצה רק לפתות אותו. הילדה של הגיבורה מקסימה ובוגרת לגילה, הדודה אימהית, חכמה ובעלת ניסיון חיים, המפרץ קסום, התושבים "אותנטיים ופשוטים", הקִדמה תמיד מאיימת, אתם יודעים כבר לאן זה הולך, נכון?

העלילה מועברת בעזרת מונולוגים, בכל פעם של אחת הדמויות, שלא רק מדבררות את מחשבותיהן אלא גם את המחשבות של שאר הדמויות, רגשותיהן וסודותיהן. המטרה שלהן היא אחת: לקדם את העלילה לקראת הקליימקס המרגש. כולן מדברות באותו אופן, והשפה גנרית כמו נלקחה מברושור שיווקי לשמפו. אין טעם לכתוב "אזהרת ספוילר" כי הקוראת תנחש את הסוף של הספר לאחר עמודים בודדים.

הספר 'המפרץ הכסוף' הוא מוצר סינתטי שנלקח מפס ייצור חסר ייחוד ונשמה. נעדרים ממנו הדמיון, השפה, המקוריות, היצירתיות של המחברת, שהם הבסיס לכל אמנות ובכלל זה לספרות. נסיבות חיי הובילו אותי להיכרות די מעמיקה עם הז'אנר הרומנטי־ארוטי ואני יודע שלא מעט פעמים, המעטפת הרומנטית שהיא קונבנציה של ז'אנר מחפה ומכסה על תכנים רדיקליים שבשום סוגה אחרת לא היו יכולים להיכתב. ערפדים שעברו פגיעה מינית בילדותם, יחסים קווירים, מיניות אלטרנטיבית, פנטזיות פרועות, כל אלה הם חלק בלתי נפרד מהז'אנר ומהדיון התרבותי שהוא מעורר. לא זה המקרה בספרה של מויס. כאן מדובר על פנטזיה קפיטליסטית שמאשררת את הסדר הקיים, מעוות ואכזרי ככל שיהיה, באופן בוטה.

אני מעוניין להתעכב על נקודה משותפת הן לספר שלפנינו והן לתופעה עצמה — ההצלחה הפנומנלית של ג'וג'ו מויס, ואולי על ידי כך לפצח משהו מהמנגנון המשומן־היטב הזה. אני מעוניין לדבר על האגרסיביות של הטקסט, על האופן שבו הוא מוגש לקורא, בצורה ישירה, לא מתוחכמת, בעודפות של הסברים, פרשנויות ונקודות מבט. אין צורך לחשוב, להתאמץ בקריאה, להפעיל את הדמיון, התבשיל מוגש עד לפיך, מואבס ללא הבחנה. למעשה מדובר בתסריט גרוע ואני בטוח שבעת כתיבת שורות אלה, אם יזמי נטפליקס עמלים על הסרט, הרבה עבודה לא תהיה להם.

אין כלל עדינות בטקסט של מויס. אין ניואנסים. אין מרחק ואין דיאלוג עם הקוראת. נדמה לי שזה מאפיין את התקופה – ההשטחה של מורכבויות, חוסר היכולת או הרצון להכיר בניואנסים של טקסט, של שיחה, הדרישה הלא־מובלעת שהכל יוגש בערכים מוחלטים של טוב ורע, מגונה או מקובל, שנוא או אהוב. את התודעה הזאת ממירה מויס לנוסחה סיפורית, בהצלחה יש להודות. בכל זאת, אני חושב שיש להעיד על כך שהסטנדרט הזה נמוך מאוד ולקוות שהוא ישתנה. מותר, עדיין, לקוות. •