"הייתה שמועה שאני מתה, ושזה קרה בנסיבות מסתוריות. זה לא הטריד אותי בהתחלה, אבל ראיתי שאנשים סביבי נבהלים. לא יודעת עד היום מאיפה זה בא"
החרדות שלמדה להכיל, ההרגל לרוץ כל יום שהצליחה להעלים והבחור שהתחיל איתה וקיבל ממנה את המספר של אמא. רוני דלומי נכנסת לנעליה של ברברה סטרייסנד במחזמר "ינטל" ומסבירה איך היא נשארת רגועה כששואלים אותה כל פעם מה עם ילדים
רוני דלומי, נשואה, נולדה בשנת 1991 בבאר־שבע וגדלה בעומר. החלה לרקוד מחול קלאסי ובלט בגיל שש ובגיל 12 התחילה לשיר ולהופיע בטקסים ואירועים בדרום. למדה בתיכון עומר, במגמת תיאטרון. בגיל 17 ניגשה לאודישנים בעונה השביעית של “כוכב נולד" והפכה לזוכה הצעירה ביותר של התוכנית. התגייסה ללהקת חיל חינוך. התפקיד הראשון שלה בעולם המשחק היה בסדרה “אופוריה" ומאז היא שיחקה בסדרות כמו “גאליס", “הרוסים", בסרט “ארבע על ארבע", ובהצגות רבות בתפקידים ראשיים, בהן “עלובי החיים" וכן “מאמא מיה", “ינטל", “בוסתן ספרדי" ו"סימני דרך", שרצות בימים אלה בתיאטרון הבימה. הוציאה עד כה שלושה אלבומי אולפן. הסינגל האחרון שלה, “למרות", יצא בחודש שעבר. משמשת כפרזנטורית של נקה 7.
לפני הכל, איך עוברת עלייך הקורונה?
"הייתה בהלה בהתחלה. בדיוק היה לנו אז את 'מאמא מיה', עשינו הצגה אחרונה ואמרתי לכולם שאני מתענגת על זה כמה שיותר כי לא ידעתי מתי חוזרים. היה לי עד אז לו"ז אינטנסיבי, מאוד. אם אני לא בתיאטרון אני מקליטה שירים, כל הזמן בעבודה. פתאום הכל נעצר. משהו בתקופה הזו לימד אותי שאפשר גם בנחת ואמרתי לעצמי: 'זו הסיטואציה, ועם זה אעשה הכי טוב שאני יכולה'. היה גם את העניין הכלכלי, הפחד הזה, לא היה שום אופק, לא ידענו מתי נחזור ומה יקרה. הסתכלתי גם על הרבה אנשים מסביב, נגנים, שחקנים, פועלי במה, זה היה מפחיד. לא יודעת אם הרגשתי אחריות על כולם, אבל בוודאי שהרגשתי שאני חוששת מהעתיד, ולא רק בשבילי".
לא מעט אמנים סיפרו על דיכאון בתקופה הזו, על חוסר יצירתיות, משברים מנטליים שנובעים מהיעדר קהל.
"זו באמת הייתה תקופה קשה מאוד בהיבט הזה. הרגשתי בהתחלה שחלק מאוד חשוב בי לא ממומש אבל זה מה שקורה כרגע ואין לי מה לעשות עם זה, אז אצטרך למצוא דרכים אחרות לממש את הדבר הזה בי - וזה לא יהיה שלם. ברגע שהבנתי את זה, זה עזר לי לשחרר. אני בעיקר פחדתי, הרגשתי שאני לא מבינה מה לעשות עם זה. זה כל כך מגדיר את היומיום שלנו ואת המשמעות שלנו ואת המהות. אבל באיזשהו שלב הפכתי לפרקטית, אחרי חודש וחצי כבר התחלתי עם המתכונים בבית".
בעלך, ד"ר אלון ויסמן, הוא רופא. איך צלחתם את זה יחד?
"הוא לא עבד בצורה ישירה בקורונה, רק במקרי עיניים, אבל רופאי עיניים שייכים לאחת הקבוצות שיותר חשופות לקורונה. יחסית לא נתנו לזה להיכנס הביתה. פתאום היה זמן יחד ונהנינו ממנו. אנחנו די רגילים לחיות בשגרה בסדר יום הפוך, הוא עובד ביום ואני בלילה, לא פעם אנחנו רק מחליקים כיפים בדלת של הבית. התקופה הזו חיזקה את הזוגיות שלנו, פתאום זה לא רק ימי שישי בערב".
הוא עדיין מתמחה. פעיל במאבק? חושבת שהממשלה עושה מספיק בשביל לפתור את המשבר הקשה הזה?
"הוא פעיל במאבק הזה, הוא חווה על בשרו את השעות הארוכות, האינטנסיביות. אני רואה אותו חוזר מפורק לפעמים, עייף, נוחת על הספה, נרדם. לפעמים הם אפילו לא מספיקים לאכול בתורנויות כמו שצריך. אלון למשל רוצה לתת את המאה אחוז, והוא עושה את זה, אבל חבל שהם צריכים להגיע לקצה. הוא התרגל לזה עם הזמן. אם נעבוד את אותן שעות הוא יהיה פחות עייף ממני, כי בסוף הגוף שלו רגיל לעמוד בכזו עייפות. להגיד לך שבעיניי זה דבר הכי נכון, שרופא יסחוב כזו עייפות? לא. נשארה לו עוד שנה".
ולא מזמן חלית בקורונה. היה סביר?
"לפני חודשיים, אחרי שמאוד שמרתי. הייתי מהמקפידות, כנראה נדבקתי מאלון, אבל עם האומיקרון היה קשה לעקוב ובהצגות אנחנו בלי מסכה. עברתי את זה סבבה, מחוסנת שלוש פעמים, היו בחילות שנשארו תקופה אחרי, אבל לא איבדתי את חוש הטעם והריח. תוך שבוע יצאתי מבידוד".
הוצאת שיר חדש, “למרות”, שבו את כותבת: "עכשיו אני כבר בסדר, חיכיתי שתשאל. לא יכולתי לשתף, לא יכולתי בכלל. אני יודעת שידעת, עבר עליי הרבה. אל תכעס שלא סיפרתי, לא הצלחתי לדבר". מה עומד מאחורי המילים?
"כתבתי את השיר לפני חצי שנה, אבל זה לא נכתב על התקופה ההיא, אלא בדיעבד, כמה שנים לאחור. הייתה לי תקופה של חרדות, שהרימו את הראש יותר ממה שהכרתי. אצלי זה לא בא לידי ביטוי בהזעה או בהאצת דופק, פשוט במחשבות כאלה שלא מרפות, לופים. אין סימפטומים פיזיים, מחשבות שבאות וחוזרות, והלופ הזה נורא מתסכל".
למשל?
"אצלי זה יושב על הרצון להיות בסדר, לקחת אחריות על דברים שלא קשורים אליי, שתהיה לי שליטה על דברים שאני לא יכולה לקבל שליטה עליהם ואז כל דבר יכול לגרום לי לחשוב, אם הייתי אומרת ככה או אם הייתי עושה ככה. יש לי כמו רעשי קצה כאלה בראש ולמדתי עם הזמן, ועם הטיפול, לקבל כלים שעוזרים לי לשים את זה בצד. כשהחרדות מגיעות אני אומרת לעצמי, 'רגע, את המחשבה הזו אני מכירה, יכולה לתייק אותה במגירה ולשים אותה בצד'".
טיפול פסיכולוגי?
"ברור, מוזר לי שזה כזה עניין. גם הטיפול, וגם זה ששיתפתי מעט אנשים, אלון כמובן ביניהם, עזרו לי לצאת מהתקופה הזו. השיר מדבר על הרגע שבו נכנס לי קצת אוויר לריאות, כשהבנתי שאני רגל אחת מחוץ לדבר הזה או לפחות מתחילה להבין אותו, שאני פותחת את הלב קצת יותר. יש את העניין של לאהוב את עצמי למרות ולתת שיאהבו אותי למרות, וכל הזמן יש עבודה עצמית".
מתי חשבת להעלות את זה בשיר?
"עשיתי לעצמי תרגיל בכתיבה ופשוט זה יצא ממני בשלוף, הרוב בא ממש בקלות, מהזיכרון. זה אפילו לא היה מרגע של רגש מטלטל, פתאום נזכרתי בזה והשיר יצא ממני. תשמע, בסוף זו הייתה חצי שנה שאני קמה בבוקר וישר מלאה במחשבות. לא הבנתי למה זה קורה לי והתבאסתי על עצמי, למרות שזה לא פייר, זו רוני של אז. תגיד לאנשים שלא יכעסו על עצמם אם יש להם לופים, אנחנו עוברים דברים, אנחנו יצורים אנושיים מורכבים - והכעס העצמי לא עוזר לפתור כלום. ברגע שהבנתי את זה גם הייתי אומרת לעצמי, 'אני פייטרית, תותחית, אעבור את זה, אעשה מה שצריך ואני אבין מה שאני צריכה. יש לי פה שיעור ללמוד'. גם עשיתי דברים שאני אוהבת ומילאו אותי. אז היה בי חלק שהיה מוטרד, אבל היה בי חלק שהיה מאוד־מאוד שמח".
זה מנע ממך לעשות דברים?
"לא, להפך. אמרתי לעצמי שלא משנה מה אני עוברת, זה לא ימנע ממני לעשות כלום. ככל שאשדר לגוף וללב שהכל בסדר, זה לא ישרת את החרדות".
השיר החשוף הפתיע. את ידועה בציבור כפרסונה שמחה.
"אנשים באמת אמרו לי שהם מופתעים והאמת שזה הפתיע אותי שמופתעים, כי זה לא שלא דיברתי על חרדות. אף פעם לא ניסיתי להציג חזות כזו, ולי ברור תמיד מה הולך לי בפנים, שזה הכל מהכל. כלומר שיש גם חלקים שמחים, שרוצים לשמוח ולשמח ורוצים ליהנות ממה שיש, וגם מורכבויות וקונפליקטים. יש משהו בבמה, בלשיר, בלשחק, שעושה לי מאוד טוב. אני מרגישה שזו החשיפה שלי, שהדברים האלה באים לידי ביטוי באקספרסיביות האמנותית, וזה מאפשר לי שחרור. אם היום אשב לשולחן עם חברים ויהיה לי התקף חרדה אני אגיד להם, 'וואו, יש לי עכשיו התקף חרדה'. אני כבר מתקשרת את זה. באותה תקופה שעליה נכתב השיר כן יחסית החזקתי את זה בפנים, פרט לקרובים אליי, אז אולי אפשר להבין מאיפה באה ההפתעה".
והורייך התגרשו אז.
"אני מאמינה שזה היה חלק מהטריגר. הם התגרשו לפני חמש שנים ואני בכלל ראיתי את זה בהתחלה כ'וואי, אני גאה בכם', חשבתי שזה יפה שהם הולכים עם הלב שלהם אחרי 40 שנה, שהם אומרים, 'וואללה, זה לא מתאים'. אני חושבת שזה אמיץ לוותר על הנוחות ולשנות ממש הרגלי חיים. אבל אני חושבת שגם רציתי באיזשהו מקום, בלי שהבנתי, שזה יחזיק – ואולי אני רציתי להחזיק את זה. והרצון להחזיק דברים שהם לא שלי פשוט המשיך להתקיים אחרי שזה כבר נגמר. ואז השלכתי את מה שקרה כנראה על הרבה דברים אחרים. הם נפרדו בטוב ואני בקשר טוב עם שניהם".
הזדהית עם סימון ביילס באולימפיאדה, עם כל מה שעברה?
"אני חושבת שהיא, וגם דמות כמו בילי אייליש, הראו שאנחנו בעידן של לנרמל דברים שאולי אנשים מנסים קצת לטשטש. הן גרמו להבין שחרדות זה באמת נורמלי, שזה חלק מהחיים ושאין טעם לנסות לברוח. כשאתה רואה שמישהו אחר חווה את זה אתה פתאום מרגיש לא לבד במקומות שיכולים להרגיש מאוד בודדים. אני זוכרת שכשזה היה קורה לי, כשזה הרגיש לי מאוד עוצמתי, אמרתי לאלון, 'למה זה קורה לי? מה יש בי שזה קורה לי? נראה לי שרק אני כזו'. והוא אמר לי, 'כמו שאת לא אומרת לזו ולזו, גם מישהי אחרת לא מספרת'. אז נראה שהיה שיתוף פעולה עם הטשטוש של זה בעבר, אבל כבר כמה שנים יש נרמול של העניין, וזה מדהים בעיניי".
זה קרה לך פעם על הבמה?
"יש משהו בבמה שמאוד עוזר לי להשתחרר. אני לוקחת את החרדות ומכניסה אותן פנימה. יש בה משהו מאוד מרפא, כי אתה לא משחק דמות מושלמת אלא דמות שיש לה גם חרדות. הייתה לי פעם פריחה על הרגליים, מאוד רצינית, אסתמה של העור כזה. את רוצה לפעמים שלא יראו דבר כזה, אבל אמרתי, 'לדמות שלי יש פריחה היום, הכל טוב'".
היית בת 17 בגמר “כוכב נולד”, נראה כמו אירוע שיא לחרדות.
"זה לא יושב לי על זה, אלא על מקום אחר. דווקא היה בי משהו מאוד פרקטי, טירוף ממוקד אנרגטית. ברור שזה אירוע מפחיד. נשמע שאני מקילה על העניין, אבל לא. זה תהליך מאוד מורכב ועד שהגעתי לגמר עברתי דרך מפותלת. כשכבר הגיע הגמר, נהניתי ולא הייתי בלחץ. היה בזה משהו משחרר".
היום, בגיל 30, את מבינה מה עבר על רוני האלמונית בת ה־17?
"אני חושבת שכבר אז עיבדתי את זה, הבנתי מה קורה. אתה אומר לעצמך, 'זה כמו אשליה, הקהל נתן מנדט ועכשיו אני צריכה לגרום לזה לקרות', וזה מאוד שומר אותך עם הרגליים על הקרקע. אתה מבין כבר אז שאם לא תעבוד, זה לא יקרה. זו גישה ששומרת עליך פרקטי".
את מככבת עכשיו ב"ינטל", המחזמר שברברה סטרייסנד ביימה וכיכבה בו ועוסק במעמד האישה ביהדות. היו טוקבקים זועמים על הליהוק שלך להצגה. נכתב שם, למשל: "שיישרפו כל מי שמזלזלים ככה בתורה".
"על מה כעסו? אני לא בדיוק יודעת. ראיתי שזה עורר התנגדות. כנראה בגלל תגובות כאלה גם היום עדיין רלוונטי לדבר על מעמד האישה. אני לא יכולה לדבר בשם אישה דתייה או חרדית, אלא לדבר על אישה חילונית. אני בטוחה שיש לנו עוד עבודה לעשות במקום הזה, בלי קשר לטוקבקים. הופתעתי מאוד. לא הבנתי מה קורה. אבל בסדר, זה עניין של השקפות בעולם".
צללת יותר לעולם של הדת?
"לא באופן מיוחד, כי המהות של 'ינטל' זו הלמדנות והסקרנות שלה, ולי, בתור רוני, יש את זה - פשוט ממקום אחר, של מוזיקה ומשחק. אני באמת חיה את זה בתשוקה מטורפת כמו שהיא הייתה בישיבה, כשהיא העמיקה מהבוקר עד הלילה. יש המון דברים מאוד יפים ביהדות ובבית הייתי חשופה אליהם. התפקיד הזה קירב אותי לתובנה שלפיה צריך להיות יותר קרוב לתשוקה. 'ינטל' היא לא רק על יהדות והערכים שלה, אלא גם סיפור על אישה שקשובה לעצמה, למרות ועל אף המקום שבו היא נמצאת, ולא משנה איפה היא חיה. אני חושבת שאני כזו בלי קשר להצגה. זה מקרב אותי למקום הזה".
הרגשת אפליה במהלך החיים בגלל היותך אישה?
"מעולם לא, אבל אני רואה סביבי פערי שכר בין גברים לנשים, למשל. אני לא אוהבת להתעצבן על הדברים האלה אלא לעשות ולקרב אנשים לרעיון הזה של שוויון, ולא לכעוס. אבל אם כבר פותחים את זה, תסתכל על מצעד ההשמעות ברדיו ותראה שהרוב גברים. לי מאוד קשה לשים את האצבע למה זה קורה. אני לא חושבת שמישהו אומר, 'בוא לא נשמיע זמרות'. אבל אני בטוחה שצריך לתת יותר מקום לקול הנשי ולא לצמצם. זה מפריע לי. ברור שצריך לעשות עם זה משהו".
נניח חוקים שיקבעו זמן אוויר לזמרות?
"לא יודעת אם צריך חוקים. אבל בטוח צריך לפתוח את הראש ואת האוזניים לעוד דברים".
איזו עצה היית נותנת לרוני דלומי בת ה־16?
"לא לחפור מדי לעצמך. הייתי חפרנית לעצמי כבר אז. הייתי ילדה טובה, זה בטח נשמע רע כשכותבים את זה, אבל ילדה שהיא לרוב בתוך המסגרת, חנונית, חרשנית. מאוד אהבתי לשיר ולרקוד, זה עשה לי טוב. חשבתי שאני אהיה זמרת גם בלי ששרתי. הרגשתי בלב שזה מה שאני הולכת לעשות מגיל שש, ובכל זאת לא שרתי עד כיתה ו'. רקדתי, אבל ידעתי שזה יגיע יום אחד. הייתי אומרת לרוני ההיא, 'שחררי, תנשמי'. לפעמים הייתי נלחצת מהדברים הלא־נכונים ואולי היה בי איזה איפוק. אם הייתי לומדת לא להיות מאופקת בגיל הזה אולי זה היה חוסך מעצמי דברים. אז בגדול, העצה היא לתת לעצמי להיות, פשוט להיות".
מאיזה הרגל היית רוצה להיפטר?
"הייתה תקופה שהייתי רצה כל יום ואני שמחה שהצלחתי לשחרר את זה. לא יודעת אם הייתי אובססיבית, אבל בוודאי שנשענתי על הרגל. יצאתי לרוץ, לא משנה באיזה מזג אוויר, וזה היה עבורי גם מדיטטיבי ונכון בתקופה הזו. הריצה נבעה אצלי מרצון לשליטה, עשתה לי טוב, מעין פורקן, גרמה לי להרגיש טוב וסידרה לי את המחשבות. חורף, גשם, שעות משוגעות, לא פיספסתי. השיא שלי היה 18 קילומטר. היום אני כבר לא רצה, אבל עושה ספורט. אני בעד ספורט, אבל בהרגל שלי לרוץ היה משהו מתמכר ואז כבר לא חשבתי שזה נכון לי. הנוקשות לא טובה לי, אני צריכה גמישות ויכולת לבחור. שלוש שנים רצתי ככה, כל יום. בתקופה הזו היה לי איזה רצון להגיע לתוצר נראותי מסוים, ואז שיחררתי את זה לחלוטין וזה שינה לי את החיים".
כלומר?
"שינה לי את ההבנה שהמהות שלי היא לא המשקל שלי. שעוד שני קילו או פחות שני קילו זה חארטה אחת גדולה. כל אחת והגוף שלה. יש סט פוינט שנכון לי ומאפשר לי לחיות חיים מאוזנים, ואני לא סביב הדבר הזה שנקרא 'עיסוק באיך אני נראית'".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"הייתה חופשה שכמעט פיספסתי. אלון ואני נסענו לאמסטרדם לפני שבע שנים עם זוג חברים. באתי לשדה עם כל מה שצריך, מאורגנת עם המסמכים והדרכונים. ואז הבחורה בדלפק אומרת לי, 'יכול להיות שהטיסה שלך הייתה לפני חודש?' אמרתי שלא, אבל התברר שלא שמתי לב וקניתי כרטיסים לתאריך של חודש לפני. אני אסטרונאוטית לפעמים. תפסתי בסוף קונקשן".
מה מפחיד אותך?
"לפגוע במישהו. זה יושב לי על החרדה, על המקום של הרצון תמיד להיות בסדר".
מה הדבר הכי יקר שקנית פרט לרכב או לדירה?
"אני בן אדם של אתרי יד שנייה. לא שאלה בשבילי".
מה השמועה הכי מטורפת שהייתה לגבייך?
"הייתה שמועה שאני מתה לפני משהו כמו שלוש שנים. זה עלה בפייסבוק. פתאום מתקשרים אליי אנשים ומספרים לי שיש שמועה שמתי בנסיבות מסתוריות. זה לא הטריד אותי בהתחלה, אבל לאט־לאט השמועה הזו קיבלה תאוצה וראיתי שאנשים סביבי נבהלים. אמא שלי ידעה שאני בסדר, אבל אמרה לי, 'שיורידו כבר את הידיעות האלה מהאינטרנט, אני לא יכולה'. אני עצמי לקחתי את זה בהומור. לא יודעת עד היום מאיפה זה בא. הייתה ספקולציה שזה האקר שניסה להפיץ ידיעות פייק".
מתי בכית לאחרונה?
"אני בוכה על הבמה מלא. מעבר לזה, ביום שישי האחרון ראיתי את אלון אחרי הרבה ימים שלא הצלחנו להתראות בהם חוץ מהכיפים. הרגשתי שחסר לי זמן איתו. פתאום היה לנו ערב שלנו ואמרתי לו בדמעות, 'אני מתגעגעת אליך'".
איך שומרים על הזוגיות לצד הפרסום?
"לא עסוקה בזה פשוט. חיים את החיים שלנו. זה לא מגיע הביתה".
עזבת לא מזמן את העיר הגדולה לטובת גני תקווה.
"חששתי מזה, כי אני מאוד אוהבת את העיר, אני אורבנית באופי שלי, אבל אני נהנית שם. ויש משלוחים, אז מרגיע אותי מאוד".
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"בתיכון מישהו ביקש את מספר הטלפון שלי, ונורא התרגשתי. הוא היה חבר של חברים, בגיל שלי, ובטעות, מרוב ההתרגשות, הקשתי את הטלפון של אמא שלי. יצא שהוא שמר את המספר שלה וחשב שרציתי למרוח אותו. הבחור התקשר, אמא ענתה והוא לא הבין מה קורה. אחר כך יצאנו קצת. לא יותר מחוויית נעורים".
ממי את צריכה לבקש סליחה ולמה?
"אני לא טובה בלהחזיר הודעות ויש אנשים שנעלבים ממני שאני לא חוזרת אליהם בזמן. אבל אם חבר או חברה צריכים אותי אני שם במאה אחוז. אני פשוט מפספסת סדרתית של הודעות ושיחות. אז מי שלא חזרתי אליו עדיין, שיבין אותי בבקשה".
מה הדבר היחיד שחסר לך כדי לשפר את איכות חייך?
"עובדת על עצמי כל הזמן ומרגישה שזה משהו מבפנים, לא משהו חיצוני. אולי היכולת להסתכל על עצמי יותר בסלחנות".
את מי היית מזמינה לארוחת החלומות שלך?
"ג'יי לו (ג'ניפר לופז). אני מתה עליה, הייתי בהופעה שלה וממש רציתי להפוך לחברה שלה אחרי. ככה יצאתי מהחוויה. יש שם איזון נכון, שפיות. היא גם עפה על עצמה וגם יש בה סוג של צניעות".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"כתבו עליי פעם שאני מוגבלת ביכולות שלי, שאין לי כריזמה ושאני עצית. זה היה אחרי אחד האלבומים שהוצאתי. באותו רגע לא נעלבתי. שיחקתי אז ב'צלילי המוזיקה', קראתי את הביקורת הזו מחוץ לאולם ואמרתי לעצמי: אני עוד שנייה הולכת לעשות סלטות באוויר על הבמה, אז כנראה שעצית אני לא. סגרתי את העיתון, והמשכתי הלאה. יש ביקורות ששווה להקשיב אליהן, ולפעמים אפשר ללמוד מהן. זו הייתה ביקורת שהיא דעה אישית של בן אדם אחד, זה מה שהיא מייצגת - ותו לא. לי יש חלום להגשים, אז לא רציתי לתת לזה מקום. מה זה משנה מה הוא יחשוב? אני אוהבת את מה שאני עושה ואמשיך לעשות אותו, אם אצליח או לא".
מה ההישג הכי גדול שלך לדעתך?
"כשחגגתי 30 חשבתי על זה ואבא שלי אמר לי משפט מדהים: 'ההישגים שלך הם לאו דווקא המקצועיים, אל תבחני את זה ככה. תבחני את הכלים שרכשת ואת מה למדת'. אז אלה ההישגים שלי. למשל, היכולת להכיר את עצמי לעומק, להכיל את המורכבות שיש בי, את היכולת לתת לזה מקום וגם לצמוח משם. כשאתה רך כלפי עצמך, אתה יכול להיות רך יותר כלפי העולם. לא אגיד לך שאני מצטיינת בזה, אבל זה מה שהייתי רוצה לראות בו כהישג".
מה הריח האהוב עלייך?
"יש לי חוש ריח מאוד מפוקפק, אף צר כזה. אני לא מריחה טוב, אלא גרוע מאוד. כל הקורונה חשבתי שאולי נדבקתי".
מה הנשיקה הכי טובה שהייתה לך?
"עם אלון ויסמן, איזו שאלה?"
איך הכרתם?
"הייתי בת 19, הלכתי ברחוב בתל־אביב, הוא ישב בבית קפה עם האחיות שלו, לא הכיר אותי. האחיות אמרו לו, 'קום־קום', וכשהוא קם כבר נעלמתי מהרחוב. בדיוק הייתי אז בפסטיגל, אלון הכיר את אחת הלולייניות והיא חיברה בינינו. יצאתי איתו לדייט ראשון, ואמרתי לעצמי, מרגיש לי שהוא כזה גבר־גבר, כזה חתיך, כזה מהמם, יש בינינו פער של חמש שנים ואני כולי חסרת ניסיון. הרגשתי שהוא צריך לידו מישהי שתדע איזה יין היא מזמינה, ואני עד אז הכרתי טוב את השוקו בארומה. סיימנו את הדייט והייתה לי תחושה שזה לא ממשיך, הרגשתי שמבחינתו זה לא. באותו לילה חלמתי עליו, התעוררתי ואמרתי לעצמי - 'איזה באסה שאני לא מנוסה יותר ויודעת מה להזמין מהתפריט'. בבוקר אלון התקשר ואמר, 'בואי נצא שוב'. אחרי כמה דייטים כבר עברה לי מחשבה בראש שזה זה, ואז אמרתי לעצמי, מה את מחליטה כל כך מהר, אחרי כמה דייטים? לא רציתי להבהיל את עצמי. אבל זה היה זה. לגמרי".
עד כמה מעצבן כששואלים אותך מה עם ילדים?
"אני מבינה את זה דווקא, מבינה שאנשים פשוט רוצים מאוד שיהיו לי ילדים, בקטע טוב. נכון שבסוף זה משהו אישי, ויש בשאלה הזו משהו פולשני. אז ספציפית אני לא מתעצבנת מהשאלה הזו אבל אולי בעתיד זה עוד יעצבן".
מה מדאיג אותך לפני השינה?
"מנסה לאמץ הרגל של לדמיין דברים טובים. ממש להרגיש את מה שאני רוצה שיקרה, וזה קורה בימים מסוימים. ברור שיש דאגות, ואני מנסה להניח להן".
באיזו מילה את משתמשת יותר מדי?
"ברמות".
איזו סדרה כולם צריכים לראות כרגע?
"Maid, שמדברת על השטח האפור של התעללות נפשית או כלכלית, נושא מאוד חשוב בעיניי".
אגב סדרות, הגרסה האמריקאית של “אופוריה” הצליחה מאוד, עם זנדאיה בתפקיד הראשי.
"נו, נו, ומי המקור?"
לכן אני שואל.
"זה מטורף, וזה כיף שאני חוליה קטנה בתוך השרשרת הזו, בסדרה שעלתה בישראל. הרגשתי שהאמירה בסדרה באה לידי ביטוי והיא נגעה במי שצריך. אולי היה משהו שהקדים את זמנו עצמו בסדרה הזו, שהייתה מאוד בועטת ולא מתפשרת. יכול להיות שזה היה קשה קצת לעיכול. שיחקתי דמות שהיא כביכול הנגטיב שלי, רחוקה ממני, וזו אחת ההזדמנויות הכי חשובות שניתנו לי בקריירה. עפתי על התפקיד הזה. עפה על כל דבר שאני מרגישה שיש לי בו התפתחות".
היו לך שם סצנות לא פשוטות. איך הגיבו ההורים?
"הייתה לי סצנת אונס, ולא יודעת מה חשבתי לעצמי כשראיתי את הפרק הזה יחד איתם. הייתה שתיקה בסלון, זה עדיין קשה לראות סצנה כזו עם הילדה שלך. אלון לא ראה את זה עדיין".
יש שחקניות שסבלו מטראומות אחרי סצנות כאלה.
"לא אצלי. הרגשתי מאוד שמורה בסצנה, ידעתי שאני עם פרטנר מדהים, ובמאית מדהימה ושיש לדבר הזה כוריאוגרפיה מסוימת. סמכתי על כולם. משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, שאני לומדת ממנו המון, אמר לי פעם משפט מאוד יפה: 'אתה שם את הלב שלך במשחק, פותח אותו וצריך לדעת לסגור אותו ולהחזיר אותו למקום אחרי'. לפעמים יש תכנים טראומטיים על במה שיכולים לגעת בנו. במקרה הזה לא".
מה היה ממוצע הגלידות שלך אחרי פרידות?
"אלון הוא האהבה הראשונה שלי ממש, כך שלא היו פרידות שמצריכות גלידה. דברים אחרים כן הצריכו. מרגישה שהתמזל מזלי ופגשתי את אלון מוקדם, בלי לעבור סאגות לפני".
מה האלבום הראשון שהאזנת לו?
"יהודית רביץ, 'מילה טובה ואוסף שירים'. אחותי קנתה לי".
האם עברת אי פעם חוויה על־טבעית?
"כשהייתי בתיכון הלכתי בשוק בירושלים עם חברות, טיול שנתי. עצר אותנו בן אדם, הצביע עליי ואמר, 'את תהיי מפורסמת'. זה היה לפני 'כוכב נולד'. התרגשתי מהמחשבה. כבר שרתי אז, רציתי להיות זמרת".
מה התספורת הכי גרועה שהייתה לך אי פעם?
"תספורות ותלתלים זה נקודה רגישה. כל מתולתלת יודעת שאחרי שהיא הולכת לספר היא תצא בוכה. כי לתלתלים יש חיים משלהם. כשהגעתי ל'כוכב נולד' היה שם משהו לא ברור בשיער שלי. לא יודעת עד היום מה זה היה".
אריאנה גרדנה או ג'סטין ביבר?
"אריאנה, הווקאליסטית הכי מטורפת בעולם".
ריהאנה או ביונסה?
"ביונסה. המלכה".
באיזה ריאליטי היית מסכימה להשתתף?
"'רוקדים עם כוכבים'. לא יודעת אם זה הטיימינג הנכון, אבל ההזדמנות תפגוש מוכנות".
לפנייה לכתב/ת 
