שיר כאב
אביגדור גביש זוכר כל דקה מהפיגוע שבו נרצחו הוריו, סבו ואחיו כשמחבל חדר לביתם לפני 20 שנה בדיוק. את הבקשה האחרונה של אחיו, קצין בסיירת מטכ"ל, את הצעקה קורעת הלב של אמא שלו, ואת הרגע שבו עמד עם גיטרה מונפת כדי להגן על אחיו הקטנים. עכשיו הוא מוציא אלבום חדש שבו הוא מבצע שירים מבית אמא ואבא, ומספר על ההתאהבות באילת דיקשטיין שאיבדה גם היא הורים ואח בפיגוע, ואיך יחד הם בוחרים בחיים
אביגדור גביש אפילו לא הספיק לנעול נעליים לפני שחולץ יחד עם האחים שלו בעזרת סולם שהוצמד למרפסת בבית ילדותו באלון מורה. בזמן שהמחבל שחדר לבית ורצח את הוריו, את סבו ואת אחיו הבכור, עוד התבצר באחד מחדרי השינה וירה משם לעבר כוחות הביטחון שהחלו לכתר את המקום, אביגדור, יחף ונטול נשק, מילט את אחיו ובבת אחת איבד בית. איבד הכל.
זה קרה בדיוק לפני 20 שנה. הפיגוע, שאירע יום אחרי הפיגוע במלון "פארק" בנתניה ובמהלך חודש מרץ השחור, החריד את המדינה. למחרת, בזמן ההלוויות של בני משפחת גביש, יצא צה"ל למבצע חומת מגן. בשנים שחלפו אביגדור גביש קם מההריסות, ומצא שתי אהבות בלתי צפויות: המוזיקה, והזוגיות עם אילת דיקשטיין - שגם היא איבדה באותה שנה את שני הוריה ואת אחיה בפיגוע ירי. בנה מחדש את החיים שנעצרו במוצאי חג ראשון של פסח שנת 2002.
גם היום, שני עשורים אחרי, הוא זוכר כל דקה וכל רגע מהטבח שהתרחש במקום שהיה אמור להיות המוגן ביותר - הבית. אביגדור גביש התארגן לצאת לשחק כדורסל, ליהנות עוד קצת מהחופשה מהצבא. שבועיים לפני כן הוא התגייס ליחידת מגלן ואפילו עוד לא למד לירות בנשק. בקומה התחתונה של ביתו הייתה המולה של צאת החג. אביו ואמו התכוננו ליציאה, ובתוך הסלון ישבו אחיו הבכור אברהם וסבא שלו יצחק קנר. אברהם היה בחופשת לימודים מסיירת מטכ"ל והציג בגאווה לסבא יצחק את הפלא הטכנולוגי שקיבל מהצבא: מחשב נייד, והשמיע לו שיר של יהורם גאון. שיר שמאז אביגדור לא מסוגל לשמוע.
"זאת הייתה תקופה מאוד מתוחה, המון פיגועים, המון הרוגים", משחזר אביגדור, "בבית עצמו הכל היה על מי מנוחות, הכל היה מאוד כיף. סבא שלי ואח שלו הגיעו אלינו, אברהם הגיע אלינו לחג עם אשתו נעמה ועם הבת שלהם דריה. היה מתח באוויר ודיברו על התרעות, אבל זה לא ממש הורגש חוץ מזה שביקשו ממי שיש לו נשק, שילך איתו כדי להיות מוכנים לכל אירוע שלא יבוא. בערב החג עשינו ליל סדר מאוד ארוך. ההורים שלי, אברהם וסבא שלי לא הפסיקו לומר דברי תורה, ואנחנו, שאר בני המשפחה היינו קצת חסרי סבלנות כי רצינו להגיע לחלק של האוכל. מה שכן היה שונה זה שבפעם הראשונה הדלת של הבית הייתה נעולה. מתישהו מישהו דפק בדלת והלכנו לבדוק מי זה. זה היה חריג ומוזר. תוך כדי החג אנשים הוקפצו וככה נודע לנו על הפיגוע במלון פארק, אז זה ריחף באוויר.
"בסוף החג עשינו הבדלה מוזיקלית ומאוד שמחנו וניגנו. עליתי למעלה להתכונן ללכת לשחק כדורסל במגרש ופתאום שמעתי 'בום' מטורף כזה שבהתחלה חשבתי שמשהו התרסק לנו על הבית. תוך כמה שניות הבנתי שיש צרורות על הבית ושיש כאן מחבל. זה משהו שתמיד דמיינתי שיכול לקרות ותמיד דמיינתי מה אני הולך לעשות ואיך אני מתפעל את האירוע הזה".
דמיינת שמישהו יכול להיפגע?
"כאחד שגר באזור הזה תמיד דמיינתי שמישהו יכול למות. שאברהם יכול למות בצבא, שמישהו מההורים שלי יכול להיפגע בפיגוע, מאוד־מאוד פחדתי מזה, אבל לא העליתי בדמיוני שהקדוש ברוך הוא יכול להיות כל כך יצירתי שארבעה אנשים יכולים למות".
× × ×
ברגע שנשמעו היריות הראשונות, אביגדור החל לנהל את האירוע בין הקומה הראשונה שבה מתרחש הטבח לקומה השנייה שבה מתחבאים אחיו הקטנים צופיה ואסף, וחבר של אסף שהיה בביתם. לאה, אחות נוספת, הייתה בחדר שלה בקומה למטה.
"ישר הלכתי לחדר שאברהם ונעמה ישנו בו, ידעתי איפה הנשק שלו והוצאתי אותו מהארון. זה עניין של שניות. לקחתי את הנשק, הלכתי לכיוון המדרגות לקומה למטה, שבה קורה כל הירי, ואמרתי לאחים שלי שייכנסו מתחת למיטה. חזרתי למדרגות, ואני רואה את לאה עולה, בוכה, אומרת לי שאברהם ביקש ממנה את הנשק. היא הייתה בחדר שלה והתחבאה שם בארון, ואז פחדה שהמחבל יראה אותה אז היא עלתה למעלה ועברה ממש צמוד לאברהם. ירדתי לכיוונו ואני רואה אותו שוכב בין החדרים, הרגליים שלו בסלון, והוא אומר לי, 'אביגדור תירה'. בזמן של הדו־שיח הקטן הזה אני אומר לו, 'אני מעדיף שאתה תירה', ואני לא מבין, אברהם, למה אתה אומר לי לירות כשאתה נמצא פה? בכלל לא הבנתי שהוא פצוע קשה. בדיעבד אני יודע שכבר מהירי הראשון הוא נפצע בכל הצד השמאלי שלו, ביד וברגל, והוא זחל עד למדרגות כשהוא פצוע אנוש.
"אני קצת מדבר איתו ותוך כדי, המחבל נמצא בסלון, יורה־יורה־יורה, ויש מלא צרורות ונתזים ודברים שעפים עליי. אני משאיר לאברהם את הנשק כשהוא בשכיבה ואומר לו, אני מעדיף שאתה תירה, ואני רץ למעלה לאחים שלי. ואז אני נעמד מעל המדרגות, לוקח גיטרה וכל מיני חפצים ומחכה לראות, אם המחבל עולה למעלה, אני אזרוק עליו משהו או אקפוץ עליו".
ומה קורה?
"נעמדתי למעלה מעל המדרגות, פתאום נהיה שקט והרחתי ריח של שדה מתים, ריח של אבק שריפה, וגם של דם. שמעתי טיפה את דריה בוכה ואז הפסקתי לשמוע את הבכי שלה ואז התחילו מלא טלפונים בקומה העליונה. התקשרו מערוצי טלוויזיה וניתקתי להם בפנים ואז מנשה וישורון (האחים הגדולים שלא היו בבית בזמן הפיגוע – ע"א) התחילו להתקשר. מנשה שואל אותי, 'מה קורה, זה בבית אצלנו?' אמרתי לו, 'כן, כולם למטה מתים'".
על סמך מה אתה אומר לו את זה?
"אני לא יודע את זה אבל אני יודע שהיו אנשים למטה ועכשיו אני שומע שקט. הוא שואל אותי אם מישהו מתפעל את האירוע ואני אומר לו שנראה לי שאברהם הרג את המחבל. אני חוזר להיות מעל המדרגות, אני מסתכל ורואה את אברהם שוכב כשסביבו שלולית דם. אני לא יודע אם הבנתי שהוא מת. נראה לי שהייתה לי הבנה".
אבל האירוע לא נגמר.
"אני ממשיך לעבור בין החדרים בקומה למעלה, ואז אני רואה שהחדר שלי סגור. נבהלתי וחשבתי שהמחבל נכנס לשם. אני פותח את הדלת ורואה את אח של סבא שלי עם כיסא ביד, הוא היה בן 70 ומשהו, אני אומר לו, 'תישאר פה' וסוגר את הדלת. במקביל אחים שלי שהיו מתחת למיטה עשו קצת רעש, אז אני מנסה להשתיק אותם ואז מתחילים כל מיני אנשים מהיישוב להתקרב לבית עם נשקים. יצאתי למרפסת שבקומה למעלה וכדי שהם לא יירו עלינו, אני צועק להם שזה אני, שזה אצלנו בבית ושנראה לי שאברהם הרג את המחבל. התחלתי ללכת הלוך חזור בין המרפסת לבין החדרים. אני מתנהל מול הכיתת כוננות בצעקות מלמעלה ומסמן להם שלא יירו עליי, אני אומר להם שאנחנו בקומה למעלה, מתחבאים, ושאני לא יודע מה קורה בקומה התחתונה. הם מתחילים להיכנס לתוך הבית, בכניסה הם מוצאים את ההורים שלי, כשאמא שלי כבר הרוגה, ואבא שלי פצוע קשה, הם מושכים גם את סבא שלי החוצה, וכשהם מגיעים לאברהם שהיה על המדרגות, פתאום נפתחת אש מהחדר של ההורים שלי ואז בבום כל החשמל בבית קופץ ונהיה חושך מוחלט.
"ואז הם יוצאים החוצה וצועקים לי 'המחבל לא מת', וכדי שלא נרד דרך הבית, הם מביאים סולם למרפסת של הקומה העליונה ואני מתחיל להוריד את כל מי שהיה בקומה למעלה. צופיה, לאה, אסף, חבר של אסף ואח של סבא שלי. כשהם הולכים לכיוון המרפסת אני אומר להם לא להסתכל לכיוון המדרגות כדי שלא יראו את אברהם, אני יורד אחרון, וזהו, ככה נגמרים החיים שלי בבית הזה".
לאט־לאט התבררה התמונה הקשה. "בדיעבד אני יודע שההורים שלי באו לצאת החוצה מהבית, והבית היה מאוד מואר ומרכזי בשכונה, וברגע שהם פתחו את הדלת, המחבל נכנס בריצה ופתח בצרורות", הוא מספר, "ההורים שלי ישר נפלו. קשה לי מאוד לחשוב על זה, אבל אני יודע שאמא שלי צעקה מאוד חזק בירי הראשון. ההורים שלי נפלו ראשונים, סבא שלי שישב ליד אברהם עם הלפטופ, נפגע ונהרג במקום. אברהם נפגע גם ממכת האש הראשונה אבל זחל את הסלון עד למדרגות כדי להביא את הנשק. נעמה התחבאה עם דריה התינוקת מתחת לשולחן וסתמה לה את הפה, ברגע שהמחבל התחיל לזוז לכיוון החדרים, היא ברחה מהיציאה הצדדית שהייתה במטבח".
בני המשפחה שניצלו מהטבח נלקחו לביתם של השכנים, יעקב ורחל כהן, "חברים מאוד טובים של ההורים שלי, שאחר כך גם שינו את כל החיים שלהם בשבילנו ועברו איתנו דירה לקדומים כדי להיות לידנו", הוא אומר. "אני מוצא את עצמי בסיטואציה הזויה שבה אני יושב בחדר אצלם בבית, יחד עם האחים שלי, ומבשרים לנו רשמית על כל מי שנהרג ותוך רגע אנחנו כבר בישיבה משפחתית של מחשבה איפה לקבור אותם ומה אנחנו עושים ממחר בבוקר כי כבר אין לנו בית".

ששת האחים שנותרו בחיים, יחד עם נעמה, אלמנתו הטרייה של אברהם, מחליטים לקבור את ארבעת הנרצחים באדמת השומרון באלון מורה, ולמחרת – בזמן שמבצע חומת מגן יוצא לדרך - נערכת ביישוב לוויה צבאית לאברהם לצד שלוש לוויות אזרחיות להוריו ולסבו.
בבת אחת התהפכו החיים של אביגדור ואחיו, והוא שהגיע אל בית ילדותו בערב החג לחופשה כחייל טרי ביחידה מובחרת בצה"ל, מצא את עצמו כעבור יממה כשהוא נמלט ממנו יחף, כשכל החיים התהפכו. מאז הוא ביקר בבית כמה וכמה פעמים אבל רק לפני חמש שנים, 15 שנה אחרי הפיגוע, הוא חזר אל חדר ילדותו שנשאר בדיוק כפי שיצא ממנו, ופינה ממנו את החפצים שנותרו בדיוק כפי שהיו באותו ערב.
× × ×
מאז הפיגוע, אביגדור עבר מסע ממושך, מתיש, כואב אבל גם מלא חיים. מסע שבסופו הוא נישא לפני שלוש שנים לאילת דיקשטיין, שארבעה חודשים אחריו, איבדה גם היא את שני הוריה בפיגוע ירי. כמו אביגדור, גם אילת הייתה נוכחת בפיגוע שבו נרצחו הוריה יוסי וחנה ואחיה שובאל ז"ל שהיה רק בן תשע, וראתה את הזוועות במו עיניה.
הם הכירו בנסיבות בלתי נתפסות. אחים שלה באו ללמוד מהאחים שלו איך להתנהל בלי שני הורים. בהמשך, הם גם נפגשים בקבוצה שעמותת "משפחה אחת" מקימה לליווי של אלה שאיבדו את שני הוריהם בפיגועי טרור. בהתחלה הם התיידדו והיא בעיקר הכירה לו חברות שלה שייצא איתן.
"באיזשהו שלב, ב־2010 היינו חודש וחצי יחד ואז אני ברחתי להודו", הוא נזכר בחיוך, "ואז יותר מאוחר, ב־2017 התחלנו להיות חברים ממש. גם כשהייתי מגיע אליה ב־2007 ואז ב־2008 ו־2009 הייתי מאוהב ולא ידעתי שאני מאוהב".
בשיר “יונה” באלבום השני שלך, “צוהר”, אתה שר: “כף רגלי אינה מוצאת מנוח או כתף להניח את ראשי מבול על סף דלתי ואלוהים סגר את הצהר בעדי”. בסוף מצאת מנוח. התחתנת בן 37, זה גיל לא צעיר ביחס למגזר, אתה מייחס את זה לטראומה?
"ברור. עברתי מסע ארוך מאוד, וחיפשתי בית. אני עזבתי את הבית של ההורים שלי בבום, בבת אחת, בהפתעה מוחלטת, בלי שאף אחד שאל אותי. משם התגלגלתי להמון מקומות וכשאני מנתח את זה לאחור, אני מבין שפשוט חיפשתי בית. היו לי תקופות שגרתי אצל חברים והיו לי תקופות שקניתי בכוונה אוטו גדול ופשוט גרתי באוטו. תמיד היה לי בית לישון בו, אבל האוטו היה הבית. החוויה שלי היא שפרצו אליי הביתה. מחבל ארור פרץ לתוך הבית שלי ולבנות בית מחדש, דרש ממני המון כוחות. להסכים להתמסר, להתחייב, ולא לפחד שמחר בבוקר יהרגו לי שוב את כולם. אחרי שנתיים של חברות עם אילת החלטנו להתחתן אבל התהליך לזה היה מאוד עמוק ומשמעותי ולא קל. להסכים להיכנס לבית, לבנות בית, להיות בנוכחות, להסכים להיות פגיע שוב".
ביוני 2019 הם נישאו בחתונה מרטיטה שבה לא היה אף הורה שייקח אותם אל החופה, במקום זאת האחים של כל אחד מהם ליוו אותם בשירה, בריקוד ובדמעות. בפברואר 2021 נולד בנם הבכור באר דוד.
"כל מקום שמופיעה בו המילה 'באר' בתורה, זה מקום של מפגש, זה מקום של אהבה. יעקב ורחל, משה וציפורה, הם נפגשים לראשונה בבאר", מסביר אביגדור את הבחירה בשם, "הבאר מזמנת מפגש וחיבור והסיפורים האלה מראים לנו בכל פעם שאם יש חיבור, מצליחים לגלול את האבן מעל הבאר ולהגיע למים שהם הבסיס לחיים. עם עבודה ומאמץ, אפשר לגלול את האבן מעל הבאר ולהגיע למים. גם אילת וגם אני היינו צריכים לעבור מסע מאוד לא פשוט, שנינו עדיין בתוך המסע שלנו, אבל הגענו לבאר, ובאר דוד הוא הפרי הראשון שלנו".
× × ×
בתחנה הנוכחית בסיפור החיים שלו, גביש מנסה לארוז את כל מה שעבר עליו. אחרי שלמד הנדסה וניסה לברוח מהמוזיקה, בשנים האחרונות הוא הבין שזה הייעוד שלו. הוא מופיע, מנגן ובימים אלה הוא מוציא את אלבומו השלישי, "שירים מבית", שבו הוא מחדש את ניגוני השבת המיוחדים שהיו שרים בבית הוריו ויוצא במקביל לאזכרה לציון 20 שנה לפיגוע.
"בפסח לפני שנה ישבנו יחד כל האחים שלי, ודיברנו על זה שפסח הבא זה 20 שנה לפיגוע. זה חתיכת אבן דרך, 20 שנה. אמרתי להם, 'חבר'ה, אני מכיר את זה. כל שנה, חודש לפני האזכרה אנחנו מתעוררים ואומרים 'מה עושים השנה'. והפעם אני לא רוצה לפספס. אחד הדברים ההזויים שקורים אחרי פיגוע כזה, זה שאין הורים ואין מי שייקח את ההחלטות".
ולא רק שאין הורים שיובילו, כולכם גם עם טראומה ענקית.
"ברור. כל אחד זה פוגש אותו במקום אחר אבל אני רואה על כולם, וגם אתה מכיר את זה, מה שהטראומה עושה זה שהיא גורמת לבן אדם להתנתק. היא מנתקת את הקשרים שיש לך בחיים, מערכות יחסים עם חברים, עם בן הזוג, עם העבודה. היכולת לחבר את החוטים האלה מחדש, להתחבר לעבודה, לחברים, לזוגיות, זה מאוד־מאוד קשה. אני רואה את זה גם אצלי וגם אצל האחים שלי. זה מופיע בהמון מאוד תצורות וגם בכל פעם שאתה חושב שהצלחת לחבר את החוטים, הם מאוד עדינים ועלולים להתנתק".
אז למה פרויקט ה-20 שנה שלך הוא דווקא מוזיקה?
"היום אני מחובר לזרם של החיים אבל המון שנים חייתי ליד החיים. אחרי החוויות שחוויתי ואחרי המראות שראיתי זה מאוד־מאוד קשה להתחבר לזרם של החיים. זה מחבר אותי לשאלה של למה דווקא המוזיקה, כי כחלק מזה שבשנים האחרונות הבחירות שלי הן בחירות בזרם של חיים, אמרתי לעצמי שאני רוצה להתחבר להיום. לא ללפני 20 ו־30 שנה ועוד פעם לספר על אמא שלי, ועל אבא שלי, ועל אברהם ועל סבא שלי. זה לא מחיה אותי, זה מעציב אותי, ובעצם אמרתי אני רוצה להתחבר למקום של שמחה, למקום של חיים, למקום שמפעם בי היום. הלכתי על השירים שהיו החיים שלי אז והם החיים שלי גם היום. הלכתי על הפסקול המשפחתי שהיה בבית שלנו. הפסקול הזה נוגן בבית שלי כשהייתי ילד ונער. היינו שרים אותו מסביב לשולחן השבת והוא החיים שלי עד היום כי אני חי ונושם אותו ושר אותו בשבתות עם האחים שלי ועם האחיינים שלי וגם עם אילת ועם באר".
ביום ראשון הקרוב ייצא הסינגל "מה ידידות", ועכשיו כשהפרויקט כמעט מוכן, איך אתה מרגיש איתו?
"כל פעם שהייתי חוזר מהאולפן הייתי פשוט מתרגש ושמח מזה. זה היה מוסיף לי שמחה וחיים וזה מוכיח לי שזאת בחירה נכונה. אחד מהשיאים של העבודה היה רגע שבו נכנסתי לאולפן יחד עם האחים שלי כדי להקליט יחד את 'מה ידידות' ופתאום בבום, כל המוזיקה הזאת שהייתה החיים בבית שלנו, חזרה לחיות. משהו קרה שם כששוב שרנו יחד, ממש הרגשתי שקורה משהו לפרצופים שלנו, איזה חוט שנמשך מהבית שגדלנו בו. איזה ניצוץ שחזר לחיים".
מי שמכיר את זמירות השבת, יודע שהשירים שהיו שרים אצלכם בבית, הם ממש לא הזמירות הבנאליות וזאת גם מוזיקה שלא קל לבצע.
"אלה באמת שירים מורכבים שאבא שלי ליקט בתחנות השונות שלו בחיים. 'מה ידידות מנוחתך' בלחן לא סטנדרטי, 'אל מסתתר' זה שיר קבלי שנכתב סביב המאה ה־16, זה שני פיוטים שהם מאוד שורשיים ועמוקים, והמנגינות, הלחנים שהיו אצלנו בבית, הן מאוד לא מוכרות. ההורים שלי גרו לתקופה מסוימת ברובע היהודי בירושלים, בכל שבת בצהריים אבא שלי היה יורד לסעודה שלישית בישיבה של מקובלים, ושם הוא שמע את 'אל מסתתר' והתלהב ממנו. למרות שזה שיר קשה, אבא היה מאוד מוזיקלי, והוא קלט ואימץ את השיר הזה".
אז מפה בעצם החיבור שלך למוזיקה?
"מה שאני קולט עם השנים, זה שהמוזיקה לא נולדה אצלי (צוחק). המשפחות של שני ההורים שלי היו מאוד מוזיקליות משני הצדדים. אמא שלי ניגנה יצירות קלאסיות על פסנתר. גם אצלה בבית היו המון ניגוני שבת וסבא שלי התעסק עם חזנות. לצערי בבת אחת הכל נגדע, ולא השלמתי רבע ממה שהיה שם. סבא שלי מצד אבא שלי היה משורר, הוא הוציא איזה ארבעה ספרי שירה".
אז למה בתחילת הדרך אתה בכלל הולך ללמוד הנדסה ולוקח לך שנים להפוך למוזיקאי?
"יש לי שירים שכתבתי החל מגיל שבע או שמונה אבל תמיד הלכתי נורא אחרי המיינסטרים ואחרי האחים הגדולים שלי. דווקא מי שטיפטפה לי 'אל תלך אחרי הזרם', זאת אמא שלי. היא ניסתה לנתב אותי, בעדינות שלה, 'לך למקומות שמתאימים לך', אבל אני נמשכתי למה שהיה מקובל במגזר הדתי לאומי, למה שהתרבות שגדלתי בה, כביכול הכתיבה לי".
מה הם הדברים האלה?
"באיזה מוסדות לימוד ללמוד, באיזה סיירות לשרת בצבא, וגם באיזה מקצוע לעסוק. אני ממש לא מאשים את המגזר, בעיקר את עצמי שלקח לי זמן למצוא לעצמי את הדרך שלי. היום העולם הדתי־לאומי הרבה יותר פתוח, אבל אז, לפני 30 שנה, היה רק 'עם ישראל, ארץ ישראל, תורת ישראל', לא נכנס בין הסדקים כלום".
ובמה המסרים של אמא שלך היו אחרים?
"היא ניסתה לנתב כל אחד מאיתנו ללכת בדרך שנכונה לו. בבר־המצווה שלי היא כתבה לי ברכה מלאת חום ואהבה כלפיי והדבר הכי מיוחד בברכה הזאת, זה שהיא אומרת שאולי אני אהיה אמן. וזה מאוד נדיר באותן שנים, זה רעיון שבכלל לא עלה על דעתי וזה מראה את העומק העצום שהיה בה. היא ניגנה מוזיקה קלאסית במשך שנים, אמא שלה הייתה מחייבת אותה לנגן כמה שעות כל יום. לי אף אחד לא ישב על הווריד שאנגן אבל בכל פעם שהייתי מתחיל, אני זוכר אותה מגיעה לחדר שלי, נעמדת בצד, ואני רואה את המבט שלה, שזה ממלא אותה שמחה וסיפוק. כשהייתי יותר גדול, היא אמרה לי משפט שנראה לי עד היום בלתי נתפס, 'לאברהם מתאים סיירת מטכ"ל, אתה צריך לבדוק, אולי לך מתאים תזמורת צה"ל'. אבל אחרי שלושה אחים בסיירות זה לא עלה על דעתי בכלל".
× × ×
ועכשיו כמה מילים אישיות. את אביגדור אני מכיר כבר 28 שנה. ישורון אחיו למד איתי בישיבה התיכונית ומהרגע הראשון נעשינו חברים מאוד טובים. הגעתי לישיבה בכפר הרא"ה שלוש שנים אחרי שאחי אלחנן נרצח בפיגוע דקירה בעיר העתיקה בירושלים. נער פצוע טראומה שמנסה לחפש את דרכו בעולם וישורון היה בשבילי חבר שהוא עוגן. שנה מעלינו בישיבה למד אחיו מנשה, וכשהיינו בכיתה י"א, אביגדור הגיע לכיתה ט' – נער חייכן, אנרגטי ושובב. בשבילי משפחת גביש הייתה תמיד סמל לעוצמה. התחלתי להגיע לשבתות אצלם באלון מורה והכרתי את כל בני המשפחה. דוד ורחל היו אנשים חזקים בצורה בלתי רגילה, אידיאליסטים, מראשוני מיישבי השומרון שאי־אפשר היה שלא לשים לב לעוצמה שלהם. שבת אצלם בבית הייתה חוויה רב־חושית, אוכל משובח, סדר מופתי ועבודת צוות מרשימה של כולם בהכנה, בעריכה ובפינוי, וברקע תמיד הייתה המוזיקה. שירי שבת שלא שמעתי במקום אחר, מנגינות מיוחדות שהם שרו בהרמוניה, מקהלה משפחתית אמיתית.
הסיפורים על האח הבכור אברהם, זרמו אלינו כל הזמן. שמענו בהתרגשות על כל תחנה: על הגיבוש שעבר לסיירת מטכ"ל, על ארוחת הבוקר שהצוות שלו אכל בבית משפחת גביש אחרי לילה של ניווטים בשומרון, על סיום המסלול, ועל זה שמכל חברי הצוות, דווקא אברהם נבחר להיות זה שייצא לקורס קצינים ויפקד על צוות לוחמים צעיר. האגדות האלה התחברו להיכרות האישית שלי עם אברהם. בחור יפה תואר, חזק פיזית בצורה בלתי רגילה וצנוע מאוד.
כשהייתי צריך להתגייס לצבא והתלבטתי כאח שכול לאן ללכת, אברהם היה זה שעזר לי לקבל זימונים לתפקידים בחיל המודיעין. אני זוכר את עצמי כנער שולח לו הודעות בביפר, משגע אותו שיחזור אליי כי אני כבר מת לדעת מה יהיה איתי, והוא, קצין בסיירת מטכ"ל, כנראה די עסוק, תמיד מחזיר טלפון, עם הקול הרועם והצחקני שלו, מדבר איתי בחום ובסבלנות.
בשנת 2002 בשיא גל הפיגועים, קברנו יחד לא מעט חברים, אבל איש לא העלה על דעתו שמשהו יכול לקרות לבני משפחת גביש, בטח לא טבח כזה בתוך הבית שהיה סמל לאיתנות. צריך היה להכיר את המשפחה כולה ואת העוצמה האינסופית שהייתה לה בחייה, כדי להבין את עוצמת המכה. בשיחה עם אביגדור זה עולה שוב ושוב. גם תוך כדי הפיגוע, ברגעים האלה שאש תופת נורית אצלו בבית, ואפילו כאשר הוא רואה את אברהם שוכב על הרצפה, הוא לא מאמין שאברהם באמת נפגע, וגם מתעקש לחשוב שאברהם חיסל את המחבל.
שבועיים אחרי הפיגוע, גביש חזר לטירונות ביחידת מגלן. "נכנסתי ישר לעניינים, הייתי כל כך מורעל. ביום הראשון שבו אני חוזר מהשבעה, אני מגיע לבסיס נבי מוסא, ומיד באותו לילה יוצאים למסע, לא עשו לי הנחות. ואני כל כך שמחתי שלא עושים לי הנחות. הצבא נתן לי מסגרת, בדיעבד אני מבין שהוא נתן לי בית, כשכבר אין לי בית. הייתי נורא עסוק כל הזמן ולא היה לי זמן לחשוב או להרגיש וזה שמר עליי כנראה".
הוא נחשב ללוחם מצוין, נשלח לקורס קצינים והיה מפקד צוות וסגן מפקד פלגה במגלן, אבל אחרי כמעט שש שנים בצבא החליט שהגיע הזמן להשתחרר. "הרגשתי שכל החוויות שאני עובר שם, הן לא פשוטות לנפש שלי", הוא מספר בכנות, "והרגשתי שאני פשוט חייב להתחיל לטפל בעצמי".
איזה חוויות?
"אני נמצא בסיטואציות שיורים עליי, שאני מול אויב, שאני במבצעים מסוכנים, והרגשתי שזה לא מתאים. לא לאחים שלי שנמצאים מאחוריי בעורף, וגם לא לעצמי ולמה שחוויתי בחיים שלי. אני נמצא בצבא בתקופה מאוד סוערת ביטחונית, אנחנו עושים מבצעים בעזה, בשומרון, בלבנון, יורים עלינו, ואני פתאום אומר לעצמי, 'וואו, אפשר למות מכל הדברים האלה'. אמרתי לעצמי שאני לא יכול לעשות את זה למשפחה שלי וגם לא לעצמי. הייתי טוב במה שעשיתי ורצו שאשאר בצבא, אבל הרגשתי שאני עלול לאבד את החיים שלי וזה יעשה רע מאוד. רק כשהשתחררתי התחלתי להבין את החיים ואת כל מה שקרה. התחלתי להיפגש עם כל הרגשות והכאב שהטרגדיה הזאת הביאה לחיים שלנו".
הוא השתחרר, נרשם ללימודי הנדסה ואז גם פגש את אילת. בשנת 2011, באמצע התואר, החליט לעשות הפסקה וטס להודו, "יש בהודו קצב מאוד־מאוד איטי וזה איפשר לי להיות בנוכחות ובהקשבה להרבה מקומות בנפש שלי. לפני זה הייתי בצבא והייתי בטוח שאני אהיה גם מג"ד ומח"ט, ואז התבדיתי והבנתי שזה לא באמת מתאים לנפש שלי. בהודו כל ההקשבה והנוכחות והחיבור לעצמי פשוט הולידו דברים חדשים".
בהודו התרחש גם החיבור הממשי למוזיקה. "טסתי בלי כלום, בלי אף חבר שאני מכיר ובלי שום כלי נגינה, אבל שם קניתי גיטרה ופתאום זה ממש התחיל לצאת ממני. ואז אני חוזר מהודו ואומר לעצמי, 'וואללה, אני קונה פסנתר'. קניתי פסנתר אקוסטי והתחלתי ללמוד. ושנתיים אחרי זה כבר המוזיקה תופסת הרבה יותר מקום בחיים שלי. ביום שסיימתי את ההנדסה התחלתי לימודי מוזיקה של עוד ארבע שנים".
בפועל, החיים כמוזיקאי הרבה פחות ברורים מאשר בתור מהנדס.
"אני נשאר במוזיקה כי זה מחיה אותי, זה משמח אותי. זה נותן לי כוח. זה מקום לריפוי, ובאיזשהו מקום אני מרגיש שהמוזיקה בחרה בי".
האלבום הראשון שלו, "יום חדש", יצא ב־2017 והפיק אותו מוזיקאי האינדי יהוא ירון. "הוא בכלל לא קשור לעולם שאני בא ממנו. זה היה מסע שלמדתי בו המון. פגשתי המון נגנים מהעולם של המוזיקה התל־אביבית ולמדתי הרבה מאוד דברים. גם מנגנים, מטכנאי סאונד וגם מיהוא בעצמו. פעם ראשונה שאני נפגש עם הדבר הזה של להוציא אלבום ולהוציא בכלל שירים. יש באלבום הזה חומרים שמתעסקים באמונה ובתפילה ובתקווה, יש בו גם הרבה כאב אבל גם הרבה ציפייה ואמונה בטוב, ושיהיה טוב. אפילו ברמה נאיבית במובן מסוים".
מאיפה אתה מביא את התקווה הזאת למרות מה שעבר עליך?
"גדלתי בבית מאוד מאמין. זה משהו מאוד בסיסי ושורשי אצלי. לפעמים אני נאיבי מדי אבל באמת גדלתי במקום כזה שהבוקר הוא בוקר חדש, ויאללה, מתחילים מחדש, מהחומרים האלה אני עשוי. אבל כמו שיש בי הרבה אמונה ותקווה, יש בי גם את הצד המנוגד של דאון, ושל ייאוש. אני מרגיש שמאז ההופעות שלי ומאז המוזיקה שאני עושה, זאת באמת הבחירה שלי בחיים יומיום".

