במסלול האמצעי במתחם באולינג באזור התעשייה של ראשון־לציון, עומדת האישה הישראלית היחידה בהיסטוריה שזכתה במדליית זהב אולימפית. בחלל דחוס עם ניחוח שניצלונים וצ'יפס שטוגנו קצת יותר מדי, וכשברקע צעקות “יש!” מצד ילדי בית ספר יסודי שחוגגים יום הולדת, לינוי אשרם מובסת על ידי אחיה שמככב עם רצף סטרייקים. הכי רחוק מהרגע על הפודיום שעליו נעמדה בגאווה בטוקיו בקיץ האחרון, כש”התקווה” נוגנה ברקע ומדינה שלמה חגגה אלופה אולימפית ראשונה בכחול־לבן.
והפער הזה, בין פסגת הספורט העולמי לבין אולם הבאולינג הדחוס בראשון־לציון, הוא הסיפור של אשרם שהודיעה השבוע שלא תתחרה באולימפיאדה הבאה, בפריז 2024, וכשהיא דומעת מהתרגשות היא הסבירה בתמיהה אחת את הדיסוננס הזה: "אני, לינוי מראשון־לציון, אלופה אולימפית?" התשובה היא כן מהדהד. וזה גם אקורד הסיום של הקריירה הספורטיבית המרשימה שלה, שמגיעה לקיצה כבר בגיל 22.
"אנשים תופסים אותי בקניון ואומרים לי, 'למה את פורשת? את צריכה להמשיך, אולי תזכי בעוד מדליה'", היא אומרת בראיון הפרישה ל”7 ימים”. "אבל זו תוחלת החיים של מתעמלת אמנותית. הגוף לא נשאר כמו שהיה, וגם מתעמלות מהטופ העולמי לא מצליחות לשמור עליו ברמה הזו בגיל 25. אחרות יכולות להתחרות בשתי אולימפיאדות, אבל במקרה שלי הזמן הוא עכשיו".
אם לא היית זוכה בזהב, עדיין היית פורשת עכשיו?
"אם לא הייתי עומדת על הפודיום באולימפיאדה, אני חושבת שהיה סיכוי גבוה שהייתי ממשיכה. אבל גם אם הייתי זוכה בארד או בכסף, הייתי פורשת. כשחזרתי לארץ עם המדליה מטוקיו, חשבתי להמשיך – כי הפעם, בגלל הקורונה, ההכנה קצרה יותר והאולימפיאדה הבאה לא מגיעה אחרי ארבע שנים אלא כבר אחרי שנתיים וחצי. אז חשבתי להתחרות, אבל במסגרת קבוצתית, לא אישית".
כי זה מגיע עם פחות אחריות על הכתפיים?
“לא פחות אחריות כמו שזאת חוויה אחרת. כשהייתי קטנה בכלל חשבתי שאני הולכת להיות מתחרה קבוצתית, זה נראה לי כיף”.
וזאת יכלה להיות עוד תחנה בדרך, אבל העדפת לסיים את פרק ההתעמלות בחייך.
“נכון, זה כל החיים שלי ופתאום לעזוב את זה בבום זה קשה, בגלל זה גם לקח לי זמן להחליט לאן אמשיך. פתאום אני עוצרת וחושבת, מה אני אעשה בעתיד? אלה מחשבות שיכול להיות שקצת הדחקתי. עוד לפני האולימפיאדה עלו המחשבות על הפרישה, על מה יקרה אחריה, מה אעשה עם עצמי ואיך זה ייראה. במה אני אעבוד? יש פחד מהיום שאחרי".
פחד שלא תמצאי את עצמך ותיפלי לריקנות?
“כן, כי אני יודעת שספורטאים שפורשים מרגישים כמו צעירים שמשתחררים מהצבא, ולא יודעים מה יהיה איתם ולא מצליחים למצוא את עצמם באזרחות. האם אני אצליח להיות מאמנת בתחום ההתעמלות? ומה אם לא? אלו מחשבות שחודרות לראש ועולות כשאני לא מעסיקה את עצמי באימונים".
בדיעבד, כל הקריירה שלך התנקזה לרגע אחד, באולימפיאדה אחת.
“נכון, וכנראה ככה זה היה צריך להיות. הגעתי למקום הכי גבוה, אז לבוא לאולימפיאדה נוספת עכשיו ולא להצליח? מי יזכור לי את הזהב? יזכרו לי רק את ההפסד. לא יודעת אם פחדתי מזה, החשיבה הייתה שיש אחריי דור צעיר שיכול להיות באולימפיאדה והתאמן כל החיים בשביל הרגע הזה, ואני יודעת כמה זה קשה, אז למה לתפוס להן מקום כשאני כבר הגעתי לשיא שלי?"
שחר פאר סיפרה ששנה שלמה היא התלבטה עד שהחליטה לפרוש מטניס.
“אז לי היה ברור שאפרוש, אבל בגלל שהיה לי קשה לעשות את זה מיד, לקחתי כמה חודשים עד שהוצאתי את זה החוצה במסיבת עיתונאים. הפרישה קשה, אבל מבחינתי, בתכלס, זו לא באמת פרישה; אני אמשיך לעסוק בהתעמלות אמנותית, פשוט לא בתור ספורטאית אלא בתור מאמנת. העולם הזה עדיין ימשיך להיות חלק בחיים שלי. והאמת, אני לא יודעת מה יקרה בפעם הראשונה, ממש עוד מעט, שבה אגיע למשטח ולא אתאמן. זה חלק מהזהות שלי, אז לבוא ולהיות מישהי אחרת? לעמוד בצד ולהסתכל על הבנות שמתאמנות?"
לא הייתה טיפת חרטה אחרי שהודעת שאת מתכוונת לפרוש?
"לא, אני לא מתחרטת. אני יודעת שזה הרגע שלי. ככה אני, אומרת 'סיימתי? נקסט'".
× × ×
כשלינוי אשרם אומרת “סיימתי, נקסט”, היא לא מתכוונת לזה שהיא מחליפה עכשיו את מחנות האימונים במסיבות טבע בתאילנד. בני גילה אולי פורקים ככה את עול השירות הצבאי, אבל לא אצלה. אחרי שנים של אימונים אינטנסיביים ותחרויות מסביב לעולם, “פריקת העול” של אשרם יותר דומה לשירות צבאי מאשר לטיול שאחריו. מיד אחרי האולימפיאדה היא החלה ללמוד לתואר ראשון בחינוך והוראת הספורט בוינגייט. “אני שם כל השבוע ויוצאת הביתה שו"שים (שישי־שבת)", היא מתארת את חייה החדשים. טיול גדול לא נמצא בתוכניות שלה. "טוב לי פה, עזבו אותי. מה אני צריכה? אני אדישה לחגיגות, פשוט ממשיכה הלאה. כשזכיתי במדליה הייתה חגיגה גדולה של הוועד האולימפי, אבל עם המשפחה? פשוט היינו יחד, לא משהו רציני, אנחנו אוהבים להיות אנשים פשוטים. הבילוי שלנו הוא ללכת יחד לבאולינג או להזמין פיצה ולשחק במשחקי קופסה בבית - רמיקוב או 'ג’ונגל ספיד'".
כשראיינתי אותך בגיל 16, באולם בראשון־לציון, אמרת שמירי נבו היא שרת ספורט מעולה. התבלבלת עם רגב. לא ידעת מה קורה בחוץ, במשך שנים היית רק באולם. השנה זה השתנה.
"אני באמת יוצאת עכשיו יותר עם חברים בערבים, לברים פה בראשון־לציון. אבל אני לא משתכרת בהגזמה, פורקן בשבילי זה לשבת בחדר ופשוט לשמוע שירים. אני ממשיכה להתאמן בשביל עצמי, חדר כושר, ריצות מדי פעם ואימונים כל יום באולם".
משהו אחד היא בכל זאת מרשה לעצמה עכשיו: השניצלים של אמא חדווה. המשטר התזונתי תפס חלק נכבד בחיים של אשרם מאז שהייתה בת שבע, כשהייתה יושבת אחרי הלימודים בתחנת האוטובוס ליד בית הספר ומספיקה לאכול מקופסאות פלסטיק ארוחת צהריים שמכילה חזה עוף וירקות. בדרך לאימון, שאחריו תמשיך לעוד אחד. ואחר כך כנערה מתבגרת, שיודעת שאם תתנחם בקוביית שוקולד היא תצטרך להקיף בריצה את השכונה לפחות פעמיים במקרה הטוב, או להסתגר בסאונה במקרה הפחות נעים. "הגוף שלנו רגיל לדרך מסוימת שבה אנחנו אוכלות, לכמות ספורט ולכמות קלוריות שאנחנו שורפות ביום אחד, וכשיש שינוי מרגישים את ההבדל בן רגע. לא נבהלתי מזה כי ידעתי שזה יקרה, כמו לכל המתעמלות כמעט, אבל רציתי לוודא שזה לא יהיה דרסטי. אני עדיין נשקלת בכל בוקר, אבל לעצמי. סתם כדי לראות. לא מסתכלת יותר על זה שאכלתי משהו ועכשיו צריך לצאת לריצה".
אז לא לגמרי השתחררת ממשטר האימונים.
"מבחינתי השתחררתי כי אני פחות מחשבנת ממה שהייתי. אם פעם הייתי אוכלת משהו בערב - ישר הייתי יוצאת לעשות ריצה, נכנסת כמה פעמים לסאונות רטובות ויבשות של רבע שעה כל פעם, ועושה אימונים חזקים כדי לרדת במשקל. כמתאמנות אנחנו שורפות יותר ממה שאנחנו אוכלות, אז עכשיו אני משחררת מאוד. יום אחרי האולימפיאדה אכלתי המבורגר, לכיף. זה לא משהו שהייתי עושה סתם ככה".
הקריירה כמתעמלת משאירה עניינים לא פתורים של דימוי גוף?
“אני מסתכלת על עצמי וחשוב לי לאהוב את מה שאני רואה במראה. בתור מתעמלת הסתכלתי על עצמי וראיתי שאני מאוד רזה, אבל המאמנות עדיין הסתכלו עליי כאילו שיש לי בעיות משקל. אנשים רגילים לא היו מבינים על מה מדובר. כמתאמנת נחשבתי תמיד כמישהי עם בעיות משקל, ולא אומרים לך לא לאכול, אבל נותנים לך להבין את זה. והייתי הולכת לדיאטנית".
המתעמלת ניקול זליקמן סיפרה בראיון שמאז שפרשה היא מקבלת תגובות קשות ותוקפניות על המשקל, כמו “למה השמנת” ו”כמה עלית מאז טוקיו”.
הקול של אשרם נשבר קלות. "אני לא רגילה לזה שהפרטיות שלי נפגעה, אבל אני רוצה שגם אם אנשים יגידו לי את זה, שבכל זאת יהיה לי יותר חשוב מה אני חושבת על עצמי. כי אם אני אוהבת את עצמי אז הכל בסדר, שיחשבו מה שהם רוצים. כל אחת צריכה לנהל את דימוי הגוף שלה כדי שיהיה לה נוח עם עצמה. השארתי את כל העניין עם המשקל והאוכל בצד, כי אני באמת מרגישה שהתחלתי משהו חדש וחיים חדשים שאני לא צריכה לשמור בהם ברמה ששמרתי, וכן, אפשר ליהנות מהרגע. יש הקלה מאוד גדולה, ובסוף מה שחשוב הוא שאני אחשוב שאני נראית טוב כי אז אני אקרין את זה".
מה היה הדבר שהכי חיכית לאכול בלי לחשבן?
״שניצלים של בית. הייתי אוכלת אותם פעם ב־, למרות שאני חולת שניצל, כי במשך שנים הייתי חייבת לאכול רק חזה עוף".
× × ×
הניצחון המרהיב של אשרם בטוקיו, תוך שהיא מביסה את המתעמלות הרוסיות, האחיות דינה וארינה אברינה, הביא עליה זעם רוסי חסר תקדים. זה החל בטענות קונספירטיביות שהשופטים משוחדים לטובתה, והגיע עד למתקפה על הפרופילים שלה ברשתות החברתיות. רק היה חסר שפוטין יפלוש גם לישראל אחרי שקיבלה את הזהב. "בתמונות שהעליתי מהאולימפיאדה יש עד היום תגובות של רוסים עם אמוג'י של קקי מחייך, וכנראה גם קללות. לא הגבתי לכלום. קשה לומר שהייתי חברה של האברינות, כי כשזכיתי ב־2017 במדליה בקרב־רב הן הבינו שאני מתחרה שלהן. עד אז היינו ביחסי שלום־שלום, אבל לא הייתה בינינו חברות כמו שיש לי עם הבלארוסית והאיטלקייה".
עכשיו הן כנראה לא יוכלו להתחרות באולימפיאדה הבאה כי יטילו סנקציות על רוסיה. חבל לך בשבילן?
"חבל לי בשבילן בתור ספורטאיות, כי הן בסופו של דבר לא קשורות למה שקורה שם ולא יכולות להשפיע. רק הממשלה באמת יכולה להשפיע. אז חבל לי, אבל מלחמה היא לא דרך לפתור דברים, אני לא מאמינה בזה וזה לא צריך להיות ככה".
אמרת לאחרונה בוועידה של “ידיעות אחרונות” שהבנת את ההחלטה של האברינות לתמוך בפוטין במלחמה נגד אוקראינה.
"זה תורגם לרוסית וקיבלתי מלא תגובות מאוקראינה, שטענו שאני תומכת בהן בזמן שהן תומכות בממשלה שלהן שרוצה במלחמה. אז לא, אני לא תומכת במלחמה, רק אמרתי שהזדהיתי מהצד. אני לא חושבת שצריך לתמוך במלחמה. הרגיז אותי שאמרו שאני בעדה כי זה ממש לא נכון".
אמרת שבגלל שתיהן לא חשבת שתגיעי לזהב.
"כי הרוסיות באמת לא נתנו לנו את האפשרות לחלום אפילו על זהב, תמיד ידענו שבאולימפיאדה הזהב והכסף שייך להן והמלחמה היא בין כל השאר על המקום השלישי ועל מדליית הארד. ככה זה היה במשך 25 שנה. אני פתחתי את האפשרות לזהב לכל המתעמלות האחרות”.
וזה הפך את הניצחון למתוק יותר?
(מובכת) "זה קצת שחצני להגיד. עשיתי את זה בשביל עצמי, לא בשביל להוכיח להן. לא באתי לאולימפיאדה כדי לשבור סטיגמות. גם בחלומות הכי ורודים שלי לא חלמתי על הזהב. אני ריאלית".
המאמנת אירה ויגדורצ’יק התבטאה נגדך לפני האולימפיאדה ואמרה “ללינוי אין קלאסה”, נעלבת?
"צריך להיות שלום בין המתחרות והמאמנות שלהן שמגיעות מאותה מדינה. לא נעלבתי ממה שקרה עם אירה ולא התייחסתי לזה, כי ידעתי מה אני שווה. אז שבאיגוד ההתעמלות יתמודדו עם זה. מה היה יוצא לי מלצאת נגדה בתקשורת? זה היה פוגע בי בסוף".
מה שכן הצליח לפגוע בך זה פציעה טורדנית, כמה היא השפיעה?
"נכון, יש לי פציעה שאני סוחבת איתי כבר שבע שנים, באימונים לא הייתי מבצעת אלמנטים מלאים, בתחרויות הייתי חיה על משככי כאבים, ברמה של ארקוקסיה 90 מ"ג ועוד אופטלגין, שזה מינון מאוד־מאוד גבוה. באימונים לא הייתי לוקחת את זה כי זה הורס את הגוף, אז פשוט לא הייתי עושה את האלמנטים, עד השבוע האחרון של לפני התחרות. זה מה שטוב בי, מתאמנות אחרות לא יכולות לעשות על המשטח תרגילים שהן לא עשו באימונים. אני כן, יכולה לא לעבוד על משהו שלושה חודשים ושבוע לפני תחרות נכנסת לזה ומצליחה".
לקחת את הגוף שלך לקצה.
"כן, וחשבתי, מה, עוד פעם להחזיק את הכאבים האלה? ועוד פעם לקחת משככי כאבים? את לא מיואשת כי כמעט לכל המתחרות יש פציעות, אבל אני המתאמנת היחידה שאף פעם לא הייתה מתחרה עם תחבושות על הרגליים ועל הגוף. אחרות כן ואני לא, כי זה מראה על חולשה ושמשהו לא בסדר, ולא אהבתי להראות שיש לי מגבלה בגוף. גם אם הייתי שמה תחבושת הייתי מורידה לפני שעליתי להתחרות".
כולם התרגשו מהקשר שלך ושל המאמנת שלך, איילת זוסמן.
"היא כבר אמרה לי שהיא לא חושבת שעם מתאמנת אחרת יהיה לה חיבור כמו שלנו היה. עכשיו איילת יצאה לתחרות ביוון עם דריה אטמנוב (מתעמלת שמסומנת כיורשת של אשרם), וראיתי שלפני היציאה למשטח היא חיבקה אותה. אותי איילת אף פעם לא חיבקה לפני היציאה למשטח, היא רק הייתה מסתכלת לי בעיניים ונותנת לי כוח לצאת להילחם. חיבוק הייתי מקבלת רק אחרי התרגיל".
למה?
"היא הייתה מכניסה אותי לאמוק וניסתה לעשות את אותו הדבר עם דריה – להוציא אותה למשטח בקטע של 'צאי!' – וראתה שזה לא עובד, היא לא עשתה תרגיל טוב. למחרת היא באה אליה ברגוע, חיבקה והיא יצאה טוב למשטח. אז אנחנו פשוט מתעמלות שונות".
הייתה קנאה?
"כשראיתי את איילת מחבקת אותה היה לי רגע של 'למה אותי לא חיבקת ככה?' או במקרה אחר, כשלפני שבועיים ישבתי בבית וראיתי אותן בטלוויזיה בתחרות בחו"ל, הסתכלתי עליהן מהספה והן יושבות ליד המשטח יחד. זאת לא קנאה (מחייכת), בעצם כן, אפשר להגיד שזו קצת קנאה. אני כאילו רוצה להיות שם, אבל זה לא מכניס לדכדוך. כי זה יחזור, גם אני אהיה שם שוב, אבל בתור המאמנת. ובגלל זה זאת עוד לא פרישה סופית בשבילי".
אמרת שאת רואה תחרויות בטלוויזיה מרחוק, אין מיצוי? יש ספורטאים שפרשו ופיתחו אנטי לענף.
"אני אוהבת. גם כשהייתי מתעמלת הייתי בין היחידות שהיו מסיימות תחרות ובאותו ערב מחפשות את התרגילים שלהן ביוטיוב כדי לראות. ניקול זליקמן, למשל, לא הייתה יכולה לראות את עצמה. היה לוקח לה חודשיים עד שהיא הייתה צופה בזה. אני באותו רגע יושבת מול זה ומחפשת מה היה לא טוב, מה אפשר לתקן. אני מסתכלת עכשיו גם על תחרויות שישראל לא מתחרה בהן, אני עדיין בתוך זה. יהיה רגע בקרוב שבו אעמוד בצד ואסתכל על מתאמנת שלי ונראה לי שהוא אפילו יותר מלחיץ".
למה כמאמנת זה יהיה מלחיץ יותר?
"כי זה כבר לא יהיה בשליטתי. כשאני מתחרה אני יודעת מה אני עושה, מה הולך לקרות והתוצאה באחריותי, אבל כשאת המאמנת – אז זהו, זה מה שהמתאמנת יישמה. את צריכה לתת לה לעשות את הדרך. איילת המאמנת שלי תמיד אמרה לי שהרבה יותר קשה להיות בצד השני, לא להיות זאת שמתחרה אלא זאת שמוציאה לתחרות".
וכשתהפכי למאמנת, על מה תשימי דגש?
"אני רוצה להיות כמו איילת, שתהיה לי מתעמלת משלי ושיהיה לנו חיבור כזה, ושאוכל להביא אותה להישגים. אבל לאט־לאט, זה לוקח זמן".
עם הזכייה קיבלת פרס של חצי מיליון שקל על השקעה של שנים, לא מציק שזוכי תוכניות ריאליטי מקבלים כפול מזה? את מתוגמלת כספית מספיק?
"התמיכה והמודעות לספורט במדינה במגמת עלייה, אבל אפשר יותר. כשלב ראשון, זה שביטלו את המיסוי על הזכיות זה כבר משהו. אני לא יודעת אם זה כולל את הזכייה של ארטיום דולגופיאט ושלי, אבא שלי בודק את זה. אני לא נכנסת לזה שבענפים אחרים מרוויחים יותר, גם אם הייתי יודעת שבקבוצת כדורגל מרוויחים מיליון שקל לא הייתי הולכת לעשות את זה, אני בספורט כי אני נהנית".
מדליה אולימפית בכל זאת מייצרת התעשרות מסוימת, גם אם זמנית. קנית משהו גדול עם כספי הזכייה?
"לא, יש לי את האוטו שלי, לא צריכה ריינג’ רובר ומרצדס. אני גרה בוינגייט בינתיים בדירה ששיפצו לגמרי והיא גדולה יותר. האיגוד והחברה העירונית בראשון לציון נתנו לי מספיק כסף כדי לקנות רהיטים ומה שאני צריכה לדירה. אני לא מאלה של הפנטהאוז במגדלי יו".
לקחת צעד אמיץ, מדליה אולימפית היא מנוף כלכלי משמעותי. מדליסטים אחרים לא מיהרו להודיע על פרישה, לפעמים רק כדי למנף את זה.
"חשבתי על זה, אבל מי שירצה אותי, יבחר בי בין אם אני אהיה מתעמלת או לא. אם אתה רוצה אותי זה לא רק כי אני ספורטאית שמביאה הישגים, אלא בגלל הבן אדם שאני ומה שאני מייצגת. רב־בריח ובנק הפועלים לא נשארו לתמוך בי כספית, הם העדיפו ספורטאים צעירים יותר".
וזה לא צובט בלב, שהוחלפת?
"לא, כי אני יודעת כמה הם תרמו לי בשנה הזאת. רב־בריח למשל היו איתי חמש שנים, עוד לפני שנהייתי מי שאני. אני מייצגת עוצמה נשית, כי הענף שלי ברובו מורכב ממתחרות ממזרח אירופה ואני מוכיחה שלא חייב את הכישרון הטבעי הזה, את יכולה להגיע ממקום אחר, ואם תאמיני בעצמך את תגיעי להישגים גבוהים. ילדות קטנות שולחות לי הודעות קוליות באינסטגרם ואומרות לי בקול קטן וחמוד כזה שאני ההשראה שלהן. מישהי בת שש הקליטה לי הודעה וסיפרה שהיא הסתכלה על כל התרגילים שלי באולימפיאדה והיא רוצה להיות כמוני. אף פעם לא חשבתי שיום יבוא ויסתכלו עליי".
אלופה אולימפית מקבלת הזמנות והצעות גם מחו"ל?
"לאלופה אולימפית יש ביקוש גדול יותר, אבל גם קודם היו מזמינים אותי להעביר אימונים למתעמלות צעירות בעולם. הזמינו אותי לספרד להעביר מאסטר קלאס השבוע ויש גם הזמנה למקסיקו".
בינינו, אם מתעמלת ישראלית תתקרב לזהב, משהו בתוכך יקווה שייפול לה החישוק?
"מה פתאום. אני הכי מפרגנת בעולם, כי תמיד אהיה הראשונה. זה לא יוריד ממני".
כבר שנים שואלים אותה וכבר שנים היא מנסה להסביר את ההצלחה הפנומנלית שלה. איך מייצרים כזה חוסן נפשי. "יש לי אופי כזה שלא מעניין אותי שום דבר, אני דוך למטרה, לא משנה מה אני עוברת באמצע. שואלים אותי איך באולימפיאדה יצאתי למשטח בכזה ביטחון ולא הראיתי פחד, ואין לזה הסבר. זה לא משהו שאפשר לרכוש וללמוד. זה פשוט אופי שיכול לצאת ולהתחרות ככה".
זה בא לידי ביטוי אצלך בעוד תחומים בחיים?
“רשמו אותי לא מזמן בטעות למקצה של העשרה קילומטרים במרוץ ראשון־לציון, במקום לזה של החמישה. שאלתי את מי שרשמה אותי, 'מה עשרה? אני לא אשרוד את זה בחיים'. לא הפסקתי לקטר לעצמי ולמי שרץ איתי, ואז אני רואה שכשאני מפסיקה לקטר הקילומטרים עוברים. ההתחלה קשה אבל אז הגוף נפתח. בקילומטר האחרון אפילו דפקתי ספרינט. הכל מנטלי, והמנטליות שלי יכולה לקחת אותי לכל מקום שארצה".
היית עושה את כל המסלול הזה עוד פעם, למרות כל מה שעברת?
“כן. פשוט כן”.
ואת הילדה שלך היית מעבירה את המסלול שעברת?
"הממ. רק אם היא הייתה ממש רוצה את זה".
× × ×
בינואר האחרון כל המדינה ראתה אותה מתפרקת בבכי, ולא בגלל שנפל לה החישוק. אשרם ובן הזוג אופק נפרדו אחרי זוגיות של שנתיים וחצי, ובראיון ל”אופירה וברקו” נשאלה עליו ולא הצליחה לעצור את הדמעות. "בזוגיות יש לי רגשות של אלוהים ישמור. אני ממש לא נראית כזאת, ואני באמת חזקה מאוד, אבל יכולות לרדת לי דמעות מכל דבר. בראיון שם לא שלטתי בזה, זה פשוט יצא".
מה קרה שם?
"הפרידה שלי ושל אופק קרתה שבוע לפני, ואני לא חושבת שהם ידעו כי לא דיברתי על זה בשום מקום ולא הייתה להם דרך לדעת. לפניי ישבה שם ניקול ראידמן ושאלו אותה כל הזמן על אהבה. הרגעתי את עצמי שאותי לא ישאלו, כי מה זה קשור אליי. כשהם שאלו, עניתי שאני מעדיפה שלא לדבר על זה, אבל אז ברקו הצביע אחורה וראיתי על המסך את התמונה של אופק בענק".
ואז נשברת.
"כן, פשוט לא שלטתי בזה, שבוע אחרי פרידה שבאה אחרי שנתיים וחצי יחד. לא יודעת אם זה היה חוסר אונים שהרגשתי שם, אבל זה פשוט התפרץ".
נתנו לך אופציה לגנוז את הקטע הזה?
“הם היו מבוהלים מהסיטואציה, אופירה דיברה איתי אחרי זה ואמרה לי שיצאתי מאוד אותנטית ושזה מצב מאוד אמיתי. אני פשוט ידעתי שככה או ככה, אם הם ישדרו או לא, זה ידלוף החוצה כי מה שמצולם יוצא בסוף. או שהיו רודפים אחריי ומבקשים ממני משהו כדי לא לשדר את זה. אז לא התערבתי וזה שודר. אז ככה זה יצא אותנטי ויפה במקום שיכתבו אחר כך שביקשתי להוריד את זה בעריכה".
הכנת את אופק מראש?
“כן, עשינו שיחת וידיאו אחרי שיצאתי משם וסיפרתי לו מה קרה. זה היה רגע קשה, אני בעצמי עוד לא עיכלתי את זה עדיין. זאת הייתה מערכת היחסים הרצינית הראשונה, הראשונה בהכל, הוא היה החבר הראשון”.
ואיך עברה עלייך הפרידה?
"נפרדנו ממש בטוב, לא הייתי מאלה שאוכלות גלידה. ההפך, כמעט לא אכלתי כלום שלושה ימים. בכיתי מלא. הוא בא לאסוף אותי מהבית, בנסיעה כבר הרגשתי שמשהו לא בסדר, עצרנו בצד ודיברנו בינינו והחלטנו שאנחנו צריכים את ההפסקה הזאת. בחודש האחרון היה כמעט נתק שכל אחד לקח לעצמו".
הפרידה הושפעה גם מהזכייה?
“הרבה אומרים לי שהיה לו קשה להכיל את כל מה שזה כולל. הוא היה איש צבא ומפקד טירונים, עם הכי דיסטנס מול החיילים שלו, ופתאום רואים אותו בתמונות איתי בעיתון. פעם הסעתי אותו לבסיס, החיילים שלו ראו אותי והתחילו להצביע ולקשקש ביניהם. היינו יחד בקיאקים וכיתה שלמה של תלמידים התנפלה עלינו וביקשה להצטלם. ישבנו במסעדה בצפון ופתאום זה ב'ישראל בידור'. עברנו יחד דברים ענקיים, הוא היה איתי באולימפיאדה ותמך ברגעים הכי קשים שלי. אני זוכרת שהייתי בבידוד בוינגייט כדי שלא נידבק מאחרים ולא יכולתי לצאת מהמתחם, והוא היה נוסע כל יום לפגוש אותי. בימי חופש שם הוא היה בא עם סדין, היינו לוקחים אוכל מחדר האוכל ועושים פיקניק בחוץ. אפשר להגיד שהוא היה החבר הכי טוב שלי למסע הזה. אני המתעמלת הראשונה ששברה את הסטיגמה, שיש לה בן זוג תוך כדי סייקל אולימפי".
לא ניסו לרמוז לך במסגרת משטר האימונים שעדיף לחכות עם אהבה? שזה עלול להסיח?
"ההפך. השתניתי בזכותו ושיפרתי אפילו את התנועות שלי בתרגיל. ברמה כזאת. קודם הייתי סוג של רובוט, עושה מה שאני צריכה ולא מביאה את עצמי, ופתאום איתו יצא ממני רגש. נהייתי יותר חברותית, נפתחתי. היה לי קל יותר להביע רגשות. לפני הקשר עם אופק, אם היו לי אימונים לא טובים הייתי מסתגרת בתוך עצמי, לא מספרת להורים שלי, לא פותחת לאף אחד. הוא הראשון שאיתו הבעתי רגש. יש לו חלק עצום במדליה הזאת".
ומה עכשיו? את מחפשת זוגיות?
"זה חשוב לי, כי בסוף אני לא רוצה להיות משועבדת לקריירה, וכן רוצה משפחה משל עצמי, וגם שזה יקרה לי בגיל צעיר יחסית. לא עכשיו הכל בבום, אבל ברגע שזה נכון - אין מה לחכות. אני לא באפליקציות היכרויות, גם כי ישר יחשבו שזאת מתחזה ללינוי וגם כי לא בא לי שיתחילו איתי כי אני לינוי אשרם המפורסמת. מתחילים איתי באינסטגרם מלא".
ובתור לינוי אשרם המפורסמת, ריאליטי זו מילה גסה?
"אני רואה 'רוקדים עם כוכבים' עם אלכס שטילוב ונראה לי שאני מתאימה, אבל להיכנס לנעליים של ירדן ג’רבי ב’הישרדות’ יהיה קשה".
