אין דרך לתאר את האירוע הפוליטי הדרמטי שהתרחש אתמול אלא כצירוף מושלם של אופורטוניזם ואסקפיזם. אופורטוניזם - של חברת הכנסת עידית סילמן, שכמה שתנסה למרוח את המהלך שעשתה בצבעים אידיאולוגיים – ההבטחות שקיבלה מנתניהו (שריון במקום ה־10 ואולי תפקיד של שרה) מסיטות את המניעים למקום אחר לגמרי. האסקפיזם - של ראש הממשלה, שרק כדי להימנע מהקלישאה של נרדם בשמירה נאמר שמדובר כאן בהסחת דעת, בבריחה מעניינים קואליציוניים מעיקים ולא נעימים אל מחוזות אחרים, בעיקר אלה שמעבר לים.

מי שתולה את כל המשבר הזה בעניין החמץ – שלפחות ימחק את החיוך מהפרצוף. כל הסיפור הזה לא קשור לחמץ. אנשים שנפגשים עם סילמן בתדירות טוענים שהלחץ הפנימי, המשפחתי, השכונתי, האמוני - מבעבע בה כבר זמן רב. היא פשוט תפסה טרמפ על העניין של החמץ – עד שנסגר ההסכם בינה לבין נתניהו. לא צריך יותר מהעובדה שמי שניסח לה את מכתב הפרישה הוא סמוטריץ’. רק היה חסר שבן־גביר יהיה זה שינהל עבורה את המשא ומתן מול נתניהו, כדי למסגר את התמונה כולה.

צריך לומר שהכל היה גלוי וחשוף לעיני כל, חוץ מאשר לעיניהם של מי שצריכים היו לראות. מי שידע כל כך טוב למפות את המנהרות במבצע צוק איתן טעה לחלוטין בזיהוי האירוע. רק לפני כשבוע, בטור שישי שלי, נכתב במפורש במילים האלה: "הליכוד מנצל את הפגרה כדי למצוא שני ח"כים: אחד שפרישתו מהקואליציה תשתק את הממשלה, ובעקבותיו יבוא עוד ח"כ מהקואליציה שיביא ל־61 שיצביעו על בחירות חדשות. הלחץ הוא בעיקר על אנשי ימינה, כשהמועמדים הם אביר קארה ועידית סילמן". עוד נכתב שבסביבת נתניהו יש רצון ללכת לבחירות, ולא להסתפק בממשלה חלופית. נדמה לי שיש לו שותף לרצון הזה, הערב הידוע והמוכר, אריה דרעי, שאם יהיו בחירות יוכל לחזור לכנסת.

השרים אלקין וסער הודו אתמול שהם ידעו על ההתרחשות בליכוד וכי אפילו הזהירו את בנט מפני סילמן אבל הוא התעלם. אם זה נכון, אי אפשר להפריז בליקוי המאורות שהיה כאן. בעוד ממשלת בנט־לפיד מתגאה, בלא מעט צדק, בהישגיה המדיניים והפנימיים - באה סילמן ומשכה את השטיח מתחת לרגלי הקואליציה. אתמול ביקרו ברשתות החברתיות את סילמן, על כך שבעלה שמוליק הוא זה שמחליט עבורה. סליחה, האם זה יותר חמור מכך שאשת ראש ממשלה קובעת מי יהיה ראש המוסד? או שהיא דורשת להשתתף בדיונים סודיים?

הבעיה של בנט היא הרבה יותר חמורה – הכישלון שלו בבחירת אנשים. צריך לומר ששותפיו זיהו את הבעיה עוד מהימים ששיקלי גילה עמדות לעומתיות לאלה של יו"ר מפלגתו. בשיחות פרטיות הם התלוננו שוב ושוב על כך שהוא לא מצליח לתחזק את מפלגתו ושמדובר במפלגה הכי לא ממושמעת והכי שברירית בקואליציה.

ובכל זאת, לא כדאי להקדים את המאוחר. צריך לזכור שאלה שמודיעים לנו עכשיו שממשלת השינוי נופלת הם אותם אנשים שהבטיחו שממשלת השינוי לא תקום לעולם. אז לא נדבר על תחילת הסוף. זו עשויה להיות התחלה ארוכה מאוד. מה שראשי ממשלת השינוי זקוקים לו עכשיו זה קור רוח, ולנסות לעצור את המומנטום השלילי בשקט, בלי פאניקה. יש יותר מחודש עד לסיום הפגרה, נצח מבחינה פוליטית, ועד אז אין שום דרך טכנית להפיל את הממשלה. ולגבי ההמשך נזכור - היו כבר בישראל ממשלות מיעוט שהחזיקו מעמד. יהיה קשה לממשלה לחוקק חוקי יסוד, כמו חוק הגיוס, וחוקים שעברו בקריאה ראשונה, כמו חוקי הנאשם, שהיו צריכים להגיע אחרי הפגרה להצבעה שנייה ושלישית – ומעמדם בספק.

וצריך גם להבין שכל התיאוריה של נתניהו לבחירות חדשות בנויה על שיתוף פעולה של הרשימה המשותפת, והם כבר הודיעו שלא יאפשרו להחליף את ממשלת בנט בממשלת נתניהו - כך דיווח אתמול העיתונאי מוחמד מג'אדלה, אלא אם גנץ יעמוד בראש הממשלה החלופית. ועם המספרים הרי אי אפשר להתווכח: בלוק נתניהו – 52 מנדטים; עם שיקלי - 53; עם סילמן – 54 ועם הרשימה המשותפת – 60. הכל בנוי על כך שיש לבלוק הימין את הרשימה המשותפת בכיס.

השמאל יצטרך עכשיו לעבוד קשה כדי לא לתת לאביר קארה או לניר אורבך אליבי לטעון שגם הם אינם יכולים עוד. איך לומר? לא נראה שזה הזמן הנכון לקדם את מתווה הכותל. ההערכה הסבירה היא שאם לא יהיו הפתעות רגע המבחן האמיתי לשרידות הקואליציה הוא התאריך האחרון ביומן להעברת התקציב הבא. זו עשויה להיות בעיה לרוטציה של לפיד, כי ההצבעה על התקציב תהיה כנראה קודם ואם התקציב לא יעבור - הממשלה תיפול.

כשלפיד נשאל אתמול אם לדעתו הממשלה הזאת תיפול, שהרי העריקים כבר תלויים מהחלונות, הוא אמר: לא כל כך מהר ולא כל כך בקלות.

נדמה לי שהוא דווקא יודע היטב כמה מהר וכמה בקלות.