באוקראינה נלחמים, בצה"ל מיישמים

לאן נעלם חיל האוויר הרוסי? הרי עומדים לרשותו אלף מטוסי קרב. למה הוא לא מצליח להשיג שליטה אווירית בשמי אוקראינה? ולאן נעלמה הלוחמה האלקטרונית הרוסית? כל כלי טיס שחולף בגבולה הצפוני של ישראל חש את חסימות הג'י־פי־אס והלוחמה האלקטרונית שמבצעים הרוסים, אבל נדמה שבאוקראינה הם שכחו את תורת הלחימה הזו. יתרה מכך: סוריה מכוסה בחוסמי ג'י־פי־אס שישראל מנסה להתמודד איתן. אז אולי אנחנו בכלל משקיעים כסף במקום הלא־נכון?

והתמיהות לא מסתיימות באוויר. רכב קרבי משוריין וטנקים רוסיים מתפוצצים מפגיעות נ"ט ברחבי אוקראינה, והעולם משתאה: היכן כל אותן מערכות מיגון אקטיביות שהציגו הרוסים? בישראל, אגב, אין היום כלי רק"מ שיוצא מפס הייצור ללא חליפת מיגון אקטיבית נגד טילי נ"ט – "מעיל רוח" של רפאל או "חץ דורבן" של אלביט.

זהו רק קמצוץ מהשאלות שהולכות ומצטברות על שולחנותיהן של "ועדות התחקור" המקצועיות שהוקמו בצה"ל בניסיון להבין את המלחמה, שאפילו קצינים בנאט"ו מכנים אותה בפגישות עם מקביליהם הישראלים כ"11 בספטמבר שלנו". כמו אז, הם אומרים, המידע היה שם כל הזמן, אבל לא הבנו מה אנחנו רואים.

הנתונים המודיעיניים לגבי המתרחש באוקראינה הם חלקיים וחסרים. רובם מתבסס על פרסומים גלויים, לא בהכרח אמינים. גם גורמי המודיעין בנאט"ו מתקשים להביא מידע שלם ומדויק. אבל אפשר כבר לצייר תמונה ולהפיק לקחים ראשוניים, וזה מה שעושות ועדות התחקור. לצד הפקת הלקחים האסטרטגיים וההשלכות של המלחמה באוקראינה על מעמדה של מדינת ישראל בזירה, עוסקים שם גם בהשלכות המלחמה הזו על בניין הכוח הצבאי של ישראל.

ועדת התחקור בחיל האוויר, למשל, עוקבת אחר היכולות ההתקפיות של חיל האוויר הרוסי, תוך התמקדות בהתמודדות הרוסית עם טילי הקרקע־אוויר. במקביל עוקבים שם אחר ההתמודדות של האוקראינים עם טילי שיוט, וכיצד מופעלים בזירה כלי טיס בלתי מאוישים למיניהם.

המלחמה באוקראינה לא דומה למלחמה בין ישראל לאיראן, אם וכאשר זו תפרוץ. התסריט הסביר בשלב הראשון של מלחמה כזו מדבר על טילי שיוט, כלי טיס בלתי מאוישים וטילי קרקע־קרקע לטווחים של 1,500־2,000 ק"מ. מערכה כזו עלולה להימשך שבועות ואפילו חודשים לפני שתהפוך ללחימה יבשתית בגבולה הצפוני של ישראל. האיראנים מסמנים כבר עכשיו את גבולות המערכה בשיגור כלי טיס בלתי מאוישים מעיראק, מאיראן ומסוריה לעבר ישראל. מל"טים כאלה יכולים להגיע גם מתימן.

באוקראינה כבר שיגרו הרוסים יותר מ־1,500 טילי שיוט וטילי קרקע־קרקע "איסקנדר" לטווחים של מאות קילומטרים, אלפי רקטות ארטילריות לטווחים של עשרות קילומטרים, וגם כלי טיס בלתי מאוישים חמושים. לצורך ריכוז המידע נעזרת ישראל בנאט"ו ובפיקוד אירופה של ארצות־הברית (מפקד הפיקוד, גנרל טוד וולטרס, הוא גם המפקד העליון של כוחות נאט"ו ביבשת). אבל חשוב לחזור ולהדגיש שאין מספיק נתונים מאומתים כדי להסיק מסקנות לגבי יעילות השימוש באמצעים הללו. חלק מסרטוני המלחמה שהופצו ברשתות החברתיות ובכלי התקשורת הממסדיים צולמו ונערכו עוד לפני הפלישה הרוסית בתרגילים למיניהם, כך שמדובר במידע מעוות לחלוטין. הטענה האוקראינית שרוב טילי השיוט הרוסיים לא התפוצצו היא דוגמה למידע חסר ביסוס.

כבר לפני שנה וחצי הנחה הרמטכ"ל אביב כוכבי את צה"ל להצטייד בטילי קרקע־קרקע שפותחו בישראל. לצד מערך הרקטות הארטילריות "רומח", הרקטות המדויקות ל־150 ק"מ ומערכים מתקדמים נוספים, מערכת הביטחון תצטרך לחשוב על הצטיידות בטילי קרקע־קרקע לטווחים ארוכים יותר. כיוון שמדובר בנשק נגד מטרות עומק, דבר המחייב מודיעין בטווחים של מאות ואלפי ק"מ מישראל, הקמת המערך הזה תוטל על חיל האוויר. גם אם עדיין לא נפלה החלטה בנושא, אין ספק שהמלחמה באוקראינה תאיץ את התהליך. מרגע ששר הביטחון לשעבר אביגדור ליברמן הכריז ב־2018 על כוונתו להקים "חיל טילים" ואישר את הפרויקטים הרלוונטיים – קרה מעט מאוד. המלחמה באוקראינה העירה אותנו מהשינה.

מלכודת תודעתית

ועדת תחקור נוספת, של אגף אסטרטגיה ומעגל שלישי ("פיקוד איראן") בשיתוף אמ"ן, מנתחת את המשמעויות האסטרטגיות של המתרחש באירופה ואת השלכותיהן על ישראל. כבר עכשיו בולטת מסקנה ברורה אחת: לא יוצאים למלחמה בלי לגיטמציה בינלאומית, לפחות חלקית. יש כאן השלכות לגבי ההתנהלות של ישראל מול אויביה במזרח התיכון. מלחמה ללא לגיטימציה – מול עזה, מול לבנון, על אחת כמה וכמה מול איראן, אם ישראל תחליט לתקוף שם ללא גיבוי מעצמתי – תגבה מחיר מדיני כבד.

גם במשרד החוץ בוחנים את הלקחים המדיניים של המערכה. מדי יום ביומו מנתחים שם את מעמדה של ישראל בזירה האזורית והבינלאומית לנוכח עמדתה כלפי המלחמה באוקראינה. התמונה המצטיירת, לפי שעה, היא שהזמן לא מוסיף לתדמיתה של ישראל ומעמדה לא משתפר, למרות הסיוע ההומניטרי וחרף הבולטות שלה בתחום התיווך בין המעצמות במלחמה – ואולי דווקא בגללה. כשאתה דוחף את האף בין שני ענקים, אתה מושך אליך אש. הפרוגרסיביים שבקרב הדמוקרטים בארה"ב מתחילים לטעון שיש כאן איפה ואיפה בין ההתייחסות לרוסיה על רקע פלישתה לאוקראינה לבין מה שהם מגדירים כ"כיבוש הישראלי".

גם ישראל נפלה בפח של מלחמת התודעה. האוקראינים הפכו את מערכת "כיפת ברזל", שישראל לא מספקת להם, לדגל שבו הם מנפנפים ברחבי העולם כדי להדגיש את ההתעלמות הישראלית ממצוקתם. עד שהאוקראינים היו קולטים סוללה אחת כזו, היו חולפות לפחות שנתיים. אבל בישראל שותקים כדי לא לזרות להם מלח על הפצעים.

ועדת תחקור אחרת, של חטיבת התורה וההדרכה באגף המבצעים, לומדת לעומק את הצדדים הטקטיים והאופרטיביים של הלחימה באוקראינה. בוחנים שם, למשל, את התמרון הרב־ממדי ואת שיטת קרב ההגנה שאותה נוקטים האוקראינים. מדובר למעשה בלוחמת גרילה מתוך היערות ובתוך הערים המכונה בצה"ל "האויב הנעלם". מתברר שהרוסים לא היו ערוכים למלחמה מהסוג הזה. בצה"ל, לעומת זאת, השקיעו באמצעי מודיעין ואש כדי להתמודד עם הסוגיה הזו בלבנון ובעזה.

בקרב צוותי התחקירים – הן בנאט"ו והן בישראל – גובר הרושם שהכישלון הצבאי הרוסי נובע בראש ובראשונה מהזלזול באויב. "חטא היוהרה", המוכר היטב מההיסטוריה של המלחמות, חוזר על עצמו גם כאן. כנראה המתכנן הצבאי חי עדיין את המלחמה לכיבוש קרים ב־2014. הוא האמין שפעולות מיוחדות, כמו השתלטות של כוחות קומנדו על שדה התעופה בקייב כמהלך פתיחה, יביאו לקריסת הממשלה ולחוסר רצון של הצבא האוקראיני להילחם. גם במערב לא האמינו ביכולתו של צבא אוקראינה להתמודד, ואפילו הציעו סיוע לנשיא זלנסקי ולממשלתו לצאת מארצם. העולם הופתע פעמיים: מעוצמת הכוח שהפעילו הרוסים, שהשתלטו על שטח בסדר הגודל של בריטניה, ומרוח הלחימה האוקראינית. הרוסים הופתעו מהתגייסות המערב להחרמה מלאה של רוסיה.

הזלזול של הרוסים ביכולת האוקראינית הכניס אותם למערכה כשהם לא מוכנים. התוכנית האופרטיבית וההכנות הלוגיסטיות שלהם היו מביכות. הם התייחסו למלחמה הזו כאל מבצע שעתיד להסתיים תוך ימים ספורים בהפגנת כוח רוסית מוגבלת על הצירים ובאוויר. לקח לרוסים זמן להבין שתוכניות הלחימה שלהם קורסות ואז הם עברו לקיצוניות השנייה של הרס לא מידתי – מה שגרם לרוב העולם להתגייס נגדם. הלקח האסטרטגי מבחינתה של ישראל הוא ברור: המערכה צריכה להתחיל במלוא העוצמה. אם וכאשר תיאלץ ישראל להיכנס לבנון, את עיקר העוצמה יש להפעיל בימים הראשונים, כשהמערך הלוגיסטי התומך בלחימה הוא מושלם. בנקודה זו יש לישראל עוד הרבה מה לשפר. הלוגיסטיקה, גם אצלנו, היא עקב אכילס.

סביר להניח שוועדות התחקור התמקדו גם בתחום הסייבר, שבו משקיעה ישראל חלק לא מבוטל מתקציב הביטחון שלה. האם השקעות העתק הללו מצדיקות את התוצאות? המלחמה באוקראינה עוררה לא מעט סימני שאלה בתחום הזה. רוסיה, אחת מארבע המדינות המובילות בתחום הסייבר ההתקפי לצד ארה"ב, סין וישראל, הפגינה יכולות מרשימות בשיתוק יכולות האויב במלחמה בגיאורגיה ב־2008 ובפלישה לקרים ב־2014, ואף ביצעו חדירות מרשימות למערכות רגישות ביותר של מערכת הביטחון האמריקאיות. אבל בסבב הנוכחי, הישגיה בתחום הסייבר דלים למדי. המלחמה החלה בעצם במתקפת סייבר. שבוע לפני פרוץ הקרבות נפגעו תשתיות פיננסיות וממשלתיות באוקראינה. ערב הפלישה, ב־24 בפברואר, התרחשה מתקפה משולבת על מטרות אוקראיניות, שבמסגרתה הופעלו פוגענים שהושתלו בעדכוני תוכנה כבר בדצמבר האחרון. זה גרם למחיקת מערכות מידע ולהשבתת מערכות מחשב. הרוסים ניסו להשבית גם תשתיות חשמל ומים – אך ללא הצלחה. גם מתקפות סייבר נגד חיל האוויר ומערכות ההגנה האווירית של אוקראינה, וניסיון להשבית את מערכות התקשורת של הצבא, לא הביאו לתוצאה המצופה.

במהלך מתקפות סייבר על התקשורת האוקראינית עשו הרוסים טעות שעלתה בחייהם של שני גנרלים רוסים. אחת התקיפות הללו השביתה דווקא מערכת תקשורת מוצפנת רוסית, מה שאילץ את סגן מפקד ארמייה 41 ואת מפקד הארמייה השמינית הרוסית לעבור לתקשורת גלויה, שזיהתה אותם כמטרות מיידיות לפגיעה. האוקראינים, לעומת זאת, ביצעו מתקפות סייבר נגד חברות אזרחיות רוסיות וחברות מסחריות התומכות ברוסיה.

לוחמת הסייבר הרוסית לא סיפקה את הסחורה גם כי האוקראינים היו ערוכים היטב בהגנה. חברות אמריקאיות ומומחים מהאיחוד האירופי סייעו לאוקראינים עוד לפני המלחמה לבנות הגנות סייבר אפקטיביות. יש כאן לקח לישראל: היכולת הקיברנטית היא מכפיל כוח אם עושים בה שימוש מושכל בזמן אמת ולא מבזבזים אותה על גימיקים שחושפים יכולות, למשל בטהרן. אבל מול מדינות מפותחות – ואיראן היא מדינה מפותחת בתחום הסייבר – היכולת הזו מאוד מוגבלת. היא לא יכולה להוות תחליף לשום מערכת נשק שיורה, הורסת והורגת. המלחמה באוקראינה מהווה אפוא נורת אזהרה לכל אלה בישראל שהתמכרו לטכנולוגיות אקזוטיות על חשבון בניין הכוח הקונבנציונלי.

אלא שגם מערכות הירי המתחוכמות של הרוסים לא הצליחו לשבש את מערכות הפיקוד והשליטה האוקראיניות. ביום הראשון ללחימה ירו הרוסים לפחות מאה "טילים קורנים" שהרסו מערכות מכ"ם ושיתקו יחידות בקרה אווירית, מפקדות, מערכות הגנה אווירית ועוד. אלא שהאוקראינים מצאו מהר מאוד תחליפים לתקשורת שנפגעה בדמות תקשורת לוויינים שסיפקו להם האמריקאים. למרות הפגיעה במפקדות, יחידות קצה כמו מערך הההגנה האווירית האוקראיני המשיכו לתפקד.

היום כבר ברור שהסיוע האמריקאי־אירופי לאוקראינים בתחומי המודיעין, אמצעי הלחימה והשליטה והבקרה הוא זה שמחזיק את הצבא האוקראיני על הרגליים. בלעדיהם הוא לא היה עומד בלחץ הרוסי לאורך זמן, למרות רוח הלחימה.

האירופאים מגיעים לשופינג

בהיבט האסטרטגי, האמריקאים רשמו לזכותם הישג נדיר למדי. הם הצליחו להוריד את האירופאים מהגדר, ליצור איתם חזית אחידה מול רוסיה וסין, להוביל סנקציות כלכליות הדוקות ולערער את מעמדו של פוטין. ספק אם היו מצליחים לעשות זאת בסיטואציה אחרת, שכן האירופאים פלירטטו כלכלית עם הרוסים והסינים.

היום האירופאים מפוחדים. חלק ממדינות אירופה, בעיקר אלה שהשתייכו בעבר לגוש המזרחי, משוכנעות שהרוסים לא יעצרו באוקראינה ויגיעו גם אליהן. אמנם ההחלטה להגדיל את תקציבי הביטחון במדינות נאט"ו התקבלה עוד לפני המלחמה, אבל רק אחרי שפרצה הזדרזו כל הפרלמנטים לאשר את תקציבי הביטחון המוגדלים. אפילו שווייץ נסוגה מהניטרליות שלה. הגרמנים, שבמשך שנים גילו הססנות בתחום בניין הכוח, נכנסים עכשיו להשקעות גדולות, וכמוהם השוודים והפינים.

החרדות האירופיות יתורגמו, בסופו של דבר, לעסקאות נשק. אחת הכתובות הבולטות היא התעשייה הביטחונית הישראלית. החצר של אלביט ברמת־השרון שוקקת מבקרים זרים שהגיעו בדחיפות למסעי קניות. תמונה דומה אפשר בוודאי לראות גם ברפאל ובתעשייה האווירית.

רשימת הקניות האירופית כוללת, בין היתר, תחמושת טנקים בכמויות גדולות. מתברר שהשמועות על מותו של השריון היו מוקדמות מדי. מפקדי היבשה בצבאות אירופה, שמחקו את השריון מן המצבה, ראו את טורי השריון הרוסיים, וכעת הם בוחנים אפשרויות להשבחת טנקים. הם מחפשים גם נשק מדויק, והרבה. אלביט, למשל, מציעה למנכ"לי משרדי ההגנה ולסגני רמטכ"לים שמגיעים לכאן מבחר מגוון: החל מרקטות ארטילריות לטווח של 40 ק"מ, וכלה בטילי קרקע־קרקע טקטיים לטווח של 300 ק"מ. ויש גם ביקוש לכלי טיס בלתי מאוישים – כאלה שיורים, כאלה שמתפוצצים וכאלה שאוספים מודיעין. אין ספק שהשנים הקרובות יהיו טובות מאוד לתעשיות הביטחון, בעיקר בארה"ב ובישראל, שמובילות בתחום החימוש המדויק. גם זו תוצאה של המלחמה באוקראינה.