חבקו את האמהות

1.1.16. פיגוע ירי, פיגוע טרור.

רצחו לי את הילד שלי בפאב הסימטא בדיזנגוף, תל־אביב.

מחבל שירה לכל עבר...

מאז, שש שנים ו־3 חודשים ו־9 ימים, קרועת לב. וכן, מאז סופרת כל דקה שאלון שלי לא נוכח פיזית אך נוכח ונצור בנפשי – כל רגע ביום ובליל!

מסתבר שהזמן תמיד בתנועה, הזמן לא עוצר.

אלון, אוהב האדם באשר הוא, שופע בשמחת חיים, מלא בנתינה ובאהבה לכל הסובבים אותו, מיום היוולדו.

אלון בחור חכם, יפה תואר, נחוש, תמיד עם חיוך נסוך על פניו וניצוץ בעיניו.

לפני שלושה ימים, התרחש בדיזנגוף פיגוע טרור נוסף. ממש בסמוך למקום שבו המחבל ירה קליע אחד בלב של הבן שלי – הקסם שלי!

מיד חשתי כאב בכל חלל הגוף שלי, ורק מילמלתי – "מסכנות האמהות". לא יכולה להירגע מהעובדה שעוד שלוש אמהות יהיו במקום שבו אני נמצאת.

זירת הפיגוע המחישה את הסיוטים שתמיד עומדים לי מנגד – האלונקות, אנשי המקצוע המתרוצצים, האמבולנסים הצהובים ששועטים לעבר איכילוב – במקום שבו נפרדתי מבני... חדר המיון... ואחריו, המדרכה מול הפאב עמוסה נרות נשמה, ובאנשים טובים – בוכים וכואבים. התמונות הללו, מסתבר, צרובות חזק אצלי.

ועכשיו – עוד שלוש אמהות, כמוני, שיצטרכו להתמודד כל יום עם הרבה כוחות נפש עילאיים על אף תהומות החושך, שגם להן יהיו לבטח, בכל חלל הגוף שלהן.

גם להן, שלוש האמהות שאיבדו את שטיפחו, גידלו ואהבו, את האוצרות שלהן –

יהיה קשה לנשום. יהיה קשה לנשום, כי כל פעימת לב – והכאב מרעיד ומפלח את הלב השבור.

גם להן – האמהות – ההיעדרות של הבנים שלהן תהיה מורגשת, בכל דקה ביום, והעובדה שאין להן את הילד שלהן – לא תתעכל אצלן לעולם, כמוני.

יודעת! כל אמא שמאבדת את האוצר שלה, בגדיעה, קטיעה, מתמודדת אחרת. לבטח כל אמא תתמודד בזמן שלה, ביכולות שלה, בעוצמות שלה.

ואני, לעת עתה – מתמודדת!

לא תמיד בהצלחה, אך בדרכי.

לומדת, מתנדבת, מלמדת, מנקה, מבשלת... גאה בעצמי על אלו תעצומות הנפש!

מי ייתן ושלוש האמהות לילדים הקסומים והמיוחדים שנרצחו – יהיו מוקפות בחיבוק. חיבוקים מהלב, חיבוק ממושך. לאורך כל המסע המפרך, לאורך כל הדרך של המשא הכבד שהן הולכות לקראתו.

ואנא – לא להשמיע בפני האמהות "החיים חזקים", "החיים ממשיכים", "הילד היה רוצה שתמשיכי לשמוח". זה מכאיב וקשה יותר! לא עכשיו. זה לא הזמן לאלו המשפטים!

היו רגישים לאותן אמהות. כן, לידן צריכים להתנהג אחרת! לראות את הדמעות! אלו דמעות דם! לראות את המעבר...

בכלל להיות רגיש זו התכונה הכי נעלה בעיניי. כך מתנהלת עד היום! לראות את האחר!

יש שיר מצמרר של גליקריה, הזמרת, ששרה: "ועוד אומרים לי תמשיכי הלאה..."

איך?!

וכן – אמשיך להטמיע אהבה, כי זה המקום שלעולם לא יחשיך אצלי, כי הלב שלי יכול לאהוב עד עוצמה, בדרכי (זוכרים?! כל אחד בדרכו!)

אמשיך להשתדל, מהאור של אלון שלי להאיר,

כי –

אין

אין שחקים גבוהים

כאמירך אלון.

ניצה