חץ אל לב האיחוד האירופי

הוצאות הסיבוב הראשון בבחירות לנשיאות בצרפת לא הפתיעו אמש איש בפריז, ובעצם ברחבי אירופה כולה. הן מגלמות בדיוק את הדרך שבה המפה האירופית כולה הולכת ונשברת, הזרמים המרכזיים שלה מתפלגים לחתיכות קטנות וקיצוניות יותר. הימין הממוסד הצרפתי ספג אמש מכה אנושה, אחת מיני רבות בשנים האחרונות, ואילו הימין הקיצוני רק הלך והתרחב, בין אריק זמור למרין לה־פן. חיבור התוצאות יחדיו ממחישות שמעולם לא הייתה לה־פן, מנהיגת הימין הקיצוני הבולטת באירופה, קרובה יותר לארמון האליזה. לא לחינם נאם המועמד הרדיקלי משמאל, ז'אן לוק מלנשון, שקיבל הישג מזהיר למדי, וביקש־דרש מתומכיו שלא להצביע לה. שלוש פעמים הוא העביר את המסר הזה, שאסור לאף קול להגיע ללה־פן. הוא ידע מדוע עליו להדגיש זאת: רבים מתומכיו, לפי הסקרים, עשויים לראות בהצבעה לימין הקיצוני סוג של זעזוע נחוץ מאוד לאליטה הפוליטית הצרפתית. אולי המחשה לתפיסה הרדיקלית שכמה שיהיה יותר רע, כך יהיה יותר טוב.

ועם לה־פן, הרע בהחלט יכול לפרוח. לפני כתריסר שנים ראיינתי אותה, כמועמדת שניסתה לרשת את מפלגתו המצורעת של אביה. הוא היה פוליטיקאי גס רוח, דוחה ומפחיד למדי, שהורשע בזילות השואה והיה מומחה בסקנדלים. היא, לעומת זאת, הציגה עולם טיעונים סדור, נזהרה מלהסתבך באנטישמיות וניסתה גם לשלב יהודים, אידיוטים שימושיים לרוב, שיהוו סוג של תעודת כשרות למפלגה שלה. במפגש שלנו, בין הראשונים שקיימה עם ישראלי, היא ניסתה להבהיר שהיא מכירה לחלוטין בשואה, ושהיהודים יהיו מוגנים בצרפת שלה. במקביל, היא הזהירה מפני מי שינסה לאיים על הציוויליזציה הצרפתית. האמת נחשפה לא בשיחה איתה, שהפכה לקצרת רוח והסתיימה ללא "אורוואר", אלא במגע עם הפעילים במרתף שבו קיימה את הכינוס הפוליטי שלה. אחד אחרי השני הם השמיעו עמדות אנטישמיות על "הציונים והכוח שלהם" והיהודים וכספם. אז טרם היה ברור כמה מושך בחוטים נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין. בדיעבד התברר כי בנק רוסי, לדוגמה, נתן הלוואה שהחזיקה את הקמפיין של לה־פן בחיים באמצע העשור הקודם. אנליסטים שגילו את הקשר הפיננסי הזה טוענים כי הקרמלין הוא שעמד מאחורי הניסיון לתמוך בלה־פן, ומדוע לא. עברו רק חמש דקות בשיחתנו אז לפני שהיא התחילה להזכיר את פוטין, ולא פעם אחת. היה ברור שהוא ההשראה, והיה גם ברור שהיא הכלי. השטן הקטן בעיני לה־פן הוא האיחוד האירופי, שממנו נשבעה רוב שנותיה בפוליטיקה לפרוש (לאחרונה, כדי להתמרכז, הודיעה שצרפת בנשיאותה תישאר באיחוד). הוא מייצג את הגלובליזציה, שהיא השטן הגדול.

בשנים האחרונות דובר הרבה על אישים כמו סטיב באנון, היועץ האידיאולוגי של דונלד טראמפ, או אלכסנדר דוגין, הפסוודו־פילוסוף הלאומן שסובב את פוטין. אך לה־פן עצמה חשובה, חשובה יותר מהקרדיט שנותנים לה. היא איננה מתמודדת כמיליארדרית מפתיעה בארצות־הברית שכמהה לסיפורי הצלחה, ולא מנסה להיבחר בדמוקרטיה ענייה ופגומה כמו הונגריה. הפרויקט שלה הוא חץ השלוח אל לב האיחוד האירופי, והלב הוא כמובן מחצית גרמני ומחצית צרפתי. צרפת היא יהלום בכתר הדמוקרטי, לא רוסיה. ולכן המשימה של לה־פן עילאית. ומה שהיא הבינה, שאחרים לא הבינו, הוא עד כמה הגלובליזציה היא האויבת היסודית של הלאומנות שהיא מנסה לקדם. יש סיסמה, היא אמרה לי אז: גלובליזציה זה כשהעבודות עוזבות את המדינה והמהגרים נכנסים אליה. זה היה שנים לפני טראמפ, לפני הברקזיט. מנהיגת הימין הקיצוני הצרפתי הבינה שהגלובליזציה הכלכלית עצמה מביאה עמה רוח ליברלית, שיתוף פעולה ועל־לאומיות, ולכן צריך להפוך אותה לדמון, ואז להשמידה. אמש היא התקרבה קצת יותר למטרתה, אבל שלא תטעו: צרפת הליברלית תתגייס, קריאות החירום יושמעו, ויהיה קרב בלימה. בכל הפעמים הקודמות הוא צלח. אבל זו, בכל זאת, 2022.