ככה לא באים ילדים לעולם

איך באים ילדים לעולם // אמילי עמרוסי - איורים: יונת קציר - ידיעות ספרים - 38 עמ'

איך מדברים הורים עם ילדיהם על הנושא הכביכול מסתורי ומביך "איך באים ילדים לעולם"? התשובה לשאלה הזאת היא כנראה זו שתכתיב את היחס לספרה החדש של אמילי עמרוסי, 'איך באים ילדים לעולם'. הורים שמדמיינים שיחה מלחיצה וחד־פעמית, כזו שדורשת הכנה נפשית ומבט בעיניים, כזו שמגיעה מתוך מבוכה והימנעות – ימצאו בספר מענה. העיצוב הרומנטי, האיורים שממתיקים סוד, התיאורים עמוסי הרגש והפאתוס משרתים את התפיסה שהשיחה על רבייה היא רגע דרמטי, חד־פעמי ויוצא דופן.

הגישה הנפוצה והמומלצת לשיחה עם ילדים על הנושא הזה דווקא הפוכה. היא מבקשת מההורים לנהל שיח מתמשך עם הילד כפי גילו, באופן טבעי ועל פי שאלותיו. היא לא מבקשת לעשות "אירוע" או "חגיגה" מהרגע, אלא לראות בו עוד שלב פשוט, טבעי ולא ייחודי בהתבגרות שראוי לדבר עליו באופן מדויק ולא מסתורי.

ההקדמה לספר מציעה אותו ככלי עזר להורים שרוצים לנהל את ה־שיחה, ומבקש מהם להכין את הילדים ולומר להם: "יש לי משהו לספר לך". הסטינג כולו אומר כבוד והדר. אבל אולי דווקא שיחה מזדמנת על הספה, ברכב או בזמן ארוחת ערב היא נעימה יותר, רלוונטית יותר ומרתיעה הרבה פחות. גם הגילים המומלצים להקראת הספר הם שמונה־תשע. בפועל, בגיל הזה רוב הילדים כבר מקבלים מושג מסביבתם בנוגע לנושא, אמורים להכיר את שמות האיברים שלהם ואפשר לדבר איתם בצורה יותר פתוחה ומדויקת. הטקסט הילדי והפשוט מתאים דווקא לגילים צעירים יותר, של ילדי גן.

עמרוסי בחרה במילים פשוטות ובמשפטים קצרים לתאר את יחסי המין בין בני זוג (שמכונים בספר 'חיבוק מיוחד', ביטוי בעייתי כשלעצמו) וכן את תהליך הרבייה ואת המחזור החודשי. היא הותירה להורים את הבמה להשלים, להשמיט או למלא את החסר כראות עיניהם. לאורך הספר היווצרות העובר נתפסת כרגע פלאי, בלתי נתפס, אלוהי. למעשה אלוהים הוא הגיבור המרכזי של הספר הקצרצר, והוא מופיע בו לא פחות משש פעמים. בין היתר במשפט: "כשהביצית והזרע נפגשים יש הבזק של אור ברקיע המלאכים. אלוהים נמצא שם בעצמו". התיאור הפנטסטי הזה לא משרת את ההבנה הביולוגית הפשוטה של מערכת הרבייה, שהיא חלק מגלגל חיים של כל עולם החי. כאדם דתי, ודאי שאני מאמינה שלאלוהים יש חלק בבריאה. אבל אני לא חושבת שהמלאכים וההבזקים והאלוהות משרתים את הקוראים (הדתיים ושאינם) כשהם מופיעים במינון־יתר. דווקא ההבנה שבני אדם, כמו חתולים, נמלים או עצי האבוקדו, מתרבים, היא יותר מניחה את הדעת. היא עוזרת לילד והילדה להבין שזו תשתית העולם, שזה הסוד הגדול של הביולוגיה והוא משותף לכלל היצורים החיים. התובנה הזאת לא מופיעה בספר כלל.

הספר מקפיד על שפה מינימליסטית. שמות איברי המין לא מופיעים בשמם, מלבד בכפולה מוסתרת, שדורשת פתיחה מכוונת של העמודים. "זה חיבוק של מבוגרים. עושים אותו בסודיות, בלי שאף אחד יודע", נכתב. אבל למילה "סוד" ישנה קונוטציה מאוד שלילית בשיח על מיניות. למעשה, בגילים צעירים אנחנו בעיקר עסוקים בלחדד את ההבדל בין סודיות לבין פרטיות, וההבחנה הזאת היא קריטית בכל מה שקשור למוגנות.

כשהקראתי את הספר לבתי בת התשע, היא האזינה בסקרנות, נהנתה מהאיורים היפים וידעה לבד להשלים את החלקים שאינם אמורים במפורש. כשקראנו את המשפט "כל האנשים שאנחנו מכירים נולדו כתוצאה מחיבוק כזה בין איש ואישה", היא מיד התרעמה. "חברה שלי ואח שלה נולדו מתרומת זרע", היא הסבירה מיד, "היא בעצמה סיפרה לנו". ואכן, מעבר לחוסר הדיוק, מדובר בתיאור אוטופי של הבאת ילדים. כשבכל בית ספר וגן, בכלל המגזרים, ישנם הורים יחידניים, הורים גאים או סתם הורים גרושים, אמירה שלפיה כל ילד הגיע מ"חיבוק מיוחד" שהוא תוצר של אהבה היא בעיקר מנותקת מהמציאות של הילדים עצמם.

גם האמירה "הביצית נופלת מהגוף של האישה. זה לא כואב" בתיאור הווסת החודשית איננה נכונה. הביצית מתמוססת, והדם שיוצא מהגוף הוא רירית הרחם. זה בהחלט יכול לכאוב, ואם הספר מיועד לילדות בנות תשע, שבקרוב יקבלו וסת בעצמן, כדאי לשקף להן את זה. אבל איך אפשר לשקף את הביולוגיה אם מילה פשוטה כמו רחם לא מופיעה בספר אפילו פעם אחת? אם תרצו לדעת היכן גדל התינוק, התשובה היא "בבטן".

עולם ספרי ההדרכה להורים שמעוניינים לדבר על רבייה עם ילדיהם הוא שוקק, שלא לומר פורה. אך לאחרונה יצאו שני ספרים מצוינים בתחום. 'ככה באתי לעולם' של שהם סמיט מיועד לציבור שמדבר על הנושא יותר בפתיחות, 'אורי לומד כיצד באים תינוקות לעולם' מאת יפה צוקרמן מיועד לקהל דתי יותר. שניהם לא חוששים מהגוף, לא מאדירים אותו ולא מטשטשים אותו. הוא פשוט שם. באופן טבעי, בריא, משמח. •