היפנים באים, מאופקים וחזקים כמו מורי זֶן, נכנסים היישר אל ארוחת הערב של משפחת ניר בירושלים. האסתטיקה המוקפדת שלהם בולטת על רקע הסלט החתוך שלא במדויק בידי הילדים ומנועי המזגנים הנשקפים בחלונות. מינימליזם יפני פוגש את שיכוני הבטון של קריית מנחם, החצר האחורית של ירושלים, שכונה שלא זוכה לביקורי תיירים. אם בהתחלה מראה הזרים עוד עורר שאלות ברחוב, היום השכנים כבר התרגלו: בסוף כל משפט שהרב אלחנן ניר אומר יושב יפני עם קימונו ומדבר עברית.

ניר הוא דור שלישי לקשר רבני הדוק עם המקויה — תנועה דתית יפנית, אוהדת ישראל, שמרכזה בטוקיו — והוא משמש עבורם מורה רוחני, שמתווך את העולם היהודי למי שבאים מתורות המזרח הרחוק. ב־2011 אחרי רעידת האדמה ואסון הצונאמי הוא יצא עם אשתו למסע סמינרים ביפן, להרצות במרכזי המקויה במדינת האיים הפגועה על שיקום רוחני בעקבות התנ"ך. הערב הגיעו מנהיגי התנועה לביקור בארץ, כדי לדבר איתו על התביעות המוסריות העולות מהמלחמה באירופה ועל גל הטרור ששוטף את רחובות ישראל. הם מבקשים ממנו לחבר עבורם תפילה לשלום וניר, רב ומשורר, נענה לאתגר. המילים שלו מתורגמות ועוברות מיד לעשרות הריכוזים של התנועה באסיה. Big in Japan.

מחוץ למפגש, ההמולה הרגילה של ערב החג נמהלת במתח מטריד שמהדהד את הימים המדממים של ערב חג הפסח שלפני מבצע חומת מגן, בדיוק לפני 20 שנה. "הייתי אז חייל בשירות סדיר בדובדבן", משחזר ניר, "ובאמצע הסדר, שערכנו בבסיס, כבר הגיעו שמועות על הפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה

— דם ואש ו־30 הרוגים שבאו לחגוג את החג ולא חזרו. פיגוע שהיה שיא של תקופה שהזכירה לנו ש'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', זו לא פראזה, זו מציאות חיינו, גם במדינת ישראל הריבונית. יצאנו מיד לרמאללה, כדור של צלף־מחבל עבר סמוך לליבי, הפיגום שהיה בבניין שבו התמקמנו הציל את חיי".

צילום: אלכס קולומויסקי

בשבת האחרונה הוא אף ערך קידוש הודיה בבית הכנסת לכבוד התאריך העגול, חג פרטי בתוך החג הכללי.

• • •

אנחנו מתכנסים לשיחת ליל הסדר הזאת בעקבות 'היום אתם יוצאים' (ידיעות ספרים) — ספר עיון חדש של ניר, שלוקח את הקוראים אל הרעיונות שמזמן חג הפסח: משאלת החירות ומשמעות הזהירות מחמץ, ועד סוגיות אקטואליות כמו גיור ואנטישמיות, דתיות וחילון, רוחניות וגבולות החוק. כדרכו, המהלכים התורניים כוללים גם תורות חסידיות וקבליות ומשתלבים בפילוסופיה, ספרות ופסיכולוגיה.

אבל לפני הכל, גילוי נאות: אמנם את ליל הסדר הקרוב יעשה כל אחד מאיתנו עם "הצד השני", אבל כגיסים — שנינו נשואים לשתי אחיות, שרה ומרים — אנחנו מסיבים פעם בשנתיים לאותו שולחן חג שנערך אצל החותן והחותנת שלנו, השר לשעבר הרב בני אלון ז"ל והסופרת אמונה אלון.

אני זוכר איך רגע לפני הסדר המשותף הראשון שלנו בירושלים, אלחנן ראה את עיגולי הזיעה שהתפשטו בחולצה הלבנה שלי, קרץ והציע להביט על הסיטואציה במבט אירוני. כפי שהוא כותב במאמר שפותח את הספר: אירוניה היא בעיניו אחת הדרכים המרכזיות להתמודדות עם החיים בכלל ועם החיים הדתיים בפרט. ואין כליל הסדר, על הצפיפות המשפחתית ופקעת הרגשות הבוערים שהוא מייצר, כדי להתנסות באירוניה כאקט משחרר. זה אכן עבד.

הספר החדש נוצר דווקא מתוך הסדר שלא התקיים. "בסבב הקורונה הראשון נכנסנו כל המשפחה לבידוד רגע לפני פסח", משחזר ניר את 'ליל הסגר' שהתרחש לפני שנתיים, "החיטוי סביב הנגיף התערבב אז עם החיטוי ועם הניקיון לקראת החג, ובגלל הסגר כולם חגגו את ליל הסדר כמשפחות גרעיניות. בלי השבט הגדול, בלי סבים וסבתות, בלי המובן מאליו של ההמשכיות. באמצע הלילה יצאו החוצה למרפסות ולחצרות לשיר 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. הייתה לי אז תחושה שכולנו, כל השכנים השונים כל כך זה מזה, מתפקדים עכשיו כמו קהילה אחת שבה מספרים מחדש את החג. הרגשתי שאני חייב לכונן מערכת יחסים מעודכנת עם פסח שתמיד היה החג הכי פחות קרוב אליי, להבין מה יש בחג הזה שכמעט כל היהודים חוגגים אותו, ורובם אפילו חוגגים אותו בצורה הלכתית. וזה נעשה כך מדור לדור וללא כפייה חיצונית".

זה תמיד מפתיע, כי פסח הוא לא בדיוק חג של כיף. הוא חג תובעני למדי מבחינה יהודית.

"פסח הוא החג התובעני ביותר מבין החגים שלנו. הדרישות שבו לא קלות. ולמרות זאת, לא נוצר ביחס אליו סייג והתרחקות ממנו, אלא דווקא זיקה ושותפות. בפסח המכונן של הקורונה הבנתי שהחג הזה הוא לב האניגמה של היות יהודי, שהיא הגלעין העל־זמני, נקודת הסוד שהיא מעבר לדתיות ולחילוניות. הנקודה שהיא הדבר עצמו. הספר הוא למעשה הרצון להתקרב אל הסוד הזה".

• • •

אלחנן ניר, בן 41, גדל בשכונת קריית משה בירושלים ואחר כך במעלה מכמש, שם כיהן אביו כרב היישוב. הוא למד בישיבות הדגל של הזרם שכונה אז "הזרם התורני" בציבור הדתי־לאומי, ולימים יכונה בראשי התיבות חרד"ל: חרדי־לאומי. זרם שמיוצג היום בכנסת בידי מפלגות נועם והציונות הדתית ומתאפיין בשמרנות, האדרה לאומית והקפדה הלכתית גבוהה ביחס למיינסטרים הדתי־לאומי. מנהיג המחנה, ח"כ בצלאל סמוטריץ', הוא בן כיתתו בישיבה לצעירים שליד ישיבת מרכז הרב.

"היינו הדור הראשון להצעה החרדית־לאומית", מתאר ניר את חוויית הילדות שלו, "זה דומה אולי לתחושות הדור הראשון של ילדי דגניה או נהלל. הרבנים היו אבות של חברים מהכיתה. היה נדמה לנו שבשכונה הזאת קורה הדבר הכי חשוב בעולם. ובאמת הציבור הזה התפתח בתוך שלושה עשורים לממדים גדולים שכבר מחלקים את הציונות הדתית לשני זרמים שעומדים על סף פיצול".

מבחינתי, הפיצול הזה כבר קרה. אני לא מרגיש שאני חולק חזון משותף עם העולם החרדי־לאומי. הלך הרוח, המלחמות האידיאולוגיות המרובות ודברי הרבנים החרד"ליים מעוררים בי בעיקר תימהון. אבל גם אתה, שאמנם דובר את השפה וזה כור מחצבתך – לא נמצא שם היום. המאבקים של סמוטריץ' והרב טאו הם לא המאבקים שלך.

"אני רואה בעולם החרד"לי להט ותסיסה אידיאולוגית ומסירות נפש מרשימה. אבל כמו כל קבוצה קטנה שמתרחבת הוא גם מאבד משהו מעוצמת הרעיון הראשוני — אם בהתחלה הערכים המובילים היו מציאת הטוב ונקודת האמת בתנועות אחרות ועבודה בשיתוף פעולה עם גורמים רחבים בקולקטיב הישראלי, משהו בזה התמוסס. הכל נהיה מגזרי יותר. בכל עונה יש מלחמה פנים־דתית־לאומית חדשה וקמפיינים נגטיביים נולדים כל הזמן. כרב אני פוגש לא מעט מהנוער הסרוג ומוצא אותו מבולבל מזה. הוא מחפש חשיבה חיובית ורחבה יותר ופחות מאבקים פנימיים".

ומנגד, במקביל להתחזקות הזרם החרדי־לאומי, העולם הדתי־לאומי גילה בעשורים האחרונים יבשת חדשה של אינדיבידואליזם ויצירה.

"אכן. אם המורים שלי בישיבה היו בני הדור של 'גוש אמונים', דור ה'אנחנו', שהגדיר לעצמו יעדים ברורים – 'ישיבות ויישובים נקים בכל מקום, בעיר ובכפר', הדור שלי הוא כבר דור ה'אני' בישיבות ובאולפנות, דור שחתום על כניסה לאזורים של ספרות, אמנות ומוזיקה, על גילוי הגוף, על היכולת לכונן דתיות עמוקה דווקא מתוך הפוסט־מודרני. אנשים בדור שלי יצאו לחפש את האותנטיות האישית שלהם שאינה רק חלק מהציבור המשוכנע תמיד בצדקת דרכו".

אתה מבוגר ממני רק בשבע שנים ונדמה לי שגם בינינו יש "דור" דתי אחד. אני נמצא במקום שאפשר לכנות אותו "הספקטרום הדתי", או העולם המסורתי, ואני נע ונד בתוך הרצף הזה. יש תקופות חזקות יותר ויש תקופות חלשות יותר. אבל אין לי צורך בהגדרה מסודרת או בהסתופפות תחת רב או קהילה. אני פרילנסר מול אלוהים. לא מתוך אידיאולוגיה, אלא כמצב נתון.

"אתה דומה בזה לדור של התלמידים שלי, שם אני מזהה הרבה פחות צורך בסמכות ובטוטאליות. פחות להט ויותר ריכוך, הבינאריות הדתית־חילונית שהתעמתנו איתה בלי סוף, כבר לא באופק של הדור שלך. יש בתודעה הזאת משהו נעדר פאתוס שהוליד את תופעת הספקטרום הדתי, חיים דתיים חסרי הצהרות והכרעות ויותר אלסטיים ודינמיים. לכן נראה שהצורך ברבנים 'גדולים', בסיפור־על רוחני ובהיררכיה נחרצת וברורה הולך ופוחת. אני רק מתפלל שבסופו של דבר התהליך הזה לא יביא לבורגנות, אלא דווקא להתחדשות, לאחריות, לחיפוש שלא מניח, לבעירת הלב, לדרישת אלוהים".

אתה מרגיש שהדרך לחידוש בעירת הלב היא ההצעה הניאו־חסידית שאתה אחד מנושאיה? לא להפוך לחסיד ברסלב, למשל, אבל כן לנסות ולממש את עקרונות התנועה החסידית באינטרפרטציה מודרנית?

"החסידות הציעה הצעות רבות לקיום היהודי — מוזיקה, ריקוד, משחק ושעשוע. היא הציעה לראות קדושה המבצבצת ללא הרף מהגשמיות ומחיי היום־יום, שבמבט ראשון נראים סתמיים וחסרי משמעות. מה שמשותף לכל ההצעות הללו הוא מילה אחת — אינטימיות. כולנו זקוקים למפגש עם הבלתי אמצעי, לקרבת הלב, לאמון בתהליכים הפנימיים והמורכבים של הנפש — ולא רק בדרישה לתוצאות ולהצלחות. אבל שים לב שבעולם הדתי־לאומי המגלה בדור האחרון את החסידות, נעדר אלמנט משמעותי: לא נכנסה ההיררכיה החסידית. אין רבי ואין התבטלות לסמכות, אלא דווקא את ערך השוויון בין החברים, העצמאות האישית והרצון לממש את החשיבה החסידית גם ביחס לאתגרי החיים העכשוויים".

• • •

חוץ מהכובע היפני, ניר מחזיק בכמה כובעים נוספים: עורך 'מוסף השבת' ההגותי־ספרותי של העיתון 'מקור ראשון', איש הלכה שמכהן כרב בישיבות ההסדר 'שיח יצחק' ו'מחניים' שבגוש עציון, מחבר ספרי מחשבה יהודית ועורך מכתבי מורו הרב שג"ר. לצד זה הוא גם יוצר עטור פרסים שמאחוריו רומן אחד וארבע ספרי שירה שיצרו שפה כנה, חד־פעמית, שמהלכת על גבול שני העולמות, הקודש והחול.

"לפעמים מביך אותי לראות שתלמיד שם את ספרי השירים שכתבתי בבוקסה שלו בבית המדרש בין הרמב"ם לשולחן ערוך", הוא מספר, "אבל החלוקה הבינארית והקשוחה שאני גדלתי עליה פחות קיימת בדור התלמידים היום. זה נראה להם טבעי שיהיה ספר שירים ליד התלמוד".

חלק גדול מהשירים שלך חשופים ואינטימיים, יש בהם ספקות, התמודדויות, קשיים. אני מניח שהשירים לא נשארים רק בספרים וזולגים גם לבית המדרש. איזו מין מערכת יחסים נוצרת בין רב לתלמיד כתוצאה מהזליגה הזאת?

"אני חושב שמשהו ביחסי רב ותלמיד השתנה. אם בעבר הרב נתפס כדמות חינוכית, ייצוגית, כזאת שהכל עובד לה — היום תלמידים רבים מחפשים דווקא דמויות שחיות את קו השבר, אנשים שלא הכל הולך להם, שיש בתוכם גם תהום וחיסרון ומבט כן על האבסורד שבקיום. הם הכירו מספיק רבנים מושלמים, כאלו שלכל שאלה שנשאלו שלפו תשובה מוכנה מראש, אבל הרבנים הללו כנראה לא סיפקו להם מענה מספק לשאלות הקיומיות והזהותיות והדתיות הבוערות שלהם. אני מביא לתלמידים את חיי כמו שהם — את מה שמחיה אותי וגם את מה שכואב לי ולא מסתדר לי. הם לא חושבים שהרב שלהם דומה למלאך, הם מבקשים פשטות בקשר, כנות ושיתופיות. יש עוצמה בעיניי דווקא במערכת היחסים המינורית והיותר־דיאלוגית מהסוג הזה".

אחד הדברים שלמדתי בהליכות המשותפות שלנו הוא שהתואר "רב" יכול להיות גם עול לא קטן כשאתה מנסה פשוט לחיות מציאות.

"כילד של רב יישוב אני זוכר נסיעה משפחתית שלנו למצפה רמון. באמצע הדרך, באמצע שום מקום, הנייד מצלצל. זה היה בתחילת שנות ה־90 והפלאפונים היו אז בגודל של כמעט אבטיח, ופתאום צלצול. אבא שלי עוצר, יוצא מהרכב ועונה לשאלה הלכתית דחופה של מישהו מהיישוב. והנה אני סוגר מעגל עם הזיכרון הזה לאחרונה: לא מזמן חגגנו יום נישואים ורצינו, אשתי ואני, לתפוס קצת שקט בתוך המולת היום־יום. חיפשנו מקום שקט בטבע, והפור נפל על מעיין חם וקצת סודי בים המלח. היה שקט, התחלה של שלווה, אפילו הצלחנו לנשום לכמה דקות. ובדיוק ברגע שבאתי לשכשך קצת את הרגליים במים הרותחים, אני שומע 'הרב ניר', והבחור, שלא זיהיתי, כבר הספיק לשאול אותי שאלה הלכתית שקשורה לפסח. ואין ברירה אלא להיענות, ולהיות 'בתפקיד' ברגע הזה".

אחת הבדיחות המשפחתיות היא שאחרי הכל, אלחנן הוא בעצם חרדי: בשפה שלו, אבל גם בשפת הגוף. כשאנחנו יוצאים לסיבוב של אחרי ארוחת שבת בשכונות החרדיות של ירושלים, הוא נטמע שם ללא קושי. כל פשקוויל או סיפור חסידי מעורר אותו בתשוקה. בשנים האחרונות הוא הפך את התחביב למקצוע ופתח בית מדרש לחרדים שפועל מתוך ישיבת ההסדר 'שיח יצחק' שבה הוא מלמד, שבמסגרתו קבוצות נפרדות של אברכים, רבנים ונשים חרדיות משפיעות, עוסקים במבט תורני על שאלות עכשוויות המנסרות בחלל העולם.

גיס אחר שלנו, אורי אלון יצר את הסדרה 'שטיסל' על העולם החרדי, לך יש חברות עם אדמו"רים חסידיים — רק אני נשאר מרוחק. מה אני מפספס בהקשר של העולם החרדי, מה יש שם שמעורר אותך כל כך?

"אני חי קרוב אל העולם החרדי אבל לא בתוכו, ואולי לכן יכול להיות מופרה ממנו. אני מזהה בו איזו איכות יהודית שהתעצבה והתפתחה במהלך הגלות, אוצר גדול עד כדי כך שהחברה החרדית כבר לא תמיד יודעת להתמודד איתו, ולפעמים היא אפילו קורסת תחת משאו. אבל יש בו את סוד ההמשכיות. חרדי הוא מי שדואג ויעשה הכל כדי שגם הנין שלו יהיה חרדי. יש בזה כוח וגם סכנה. אבל באופן מוזר בתוך כל כובד הדורות הזה יש גם איזה קלילות, אינטונציות דקות שעוברות מדור לדור, הומור חריף, אולי אפילו שובבות. משהו שלא תופס את הסיפור הזה של החיים כל כך ברצינות. זה קריטי בעיניי כדי לעבור את העולם הזה, ובטח אם בעולם הזה יש גם תביעות רוחניות. החרדים שמגיעים אליי רוצים לקחת חלק ולהיות בדיאלוג עם קבוצות אחרות. לא מזמן נסעתי עם בית המדרש החרדי למפגש מעמיק עם אנשי הישיבה החילונית בעין כרם. היה סוער מאוד ויצאנו בתחושה של פערים גדולים אבל הרבה קרבת לב".

אני מנסה להבין האם קרבת הלב הזאת תספיק גם מעבר לדיאלוג הצפוי, שבו כל שבט מתבוסס בצדקתו ונותן מראית עין של הבנה לשבט השני.

"גם הדתיות וגם החילוניות הגיעו בשנים האחרונות לאיזה קצה. לאובדן החידוש. אפילו לעייפות. הרב קוק כבר זיהה שהדתיות בדורות האחרונים איבדה להט והתמקדה בזוטות. החילוניות פרצה באותו הזמן ותבעה בצדק ללכת בגדולות, לעסוק בשאלות הקרדינליות, אבל גם אותה חילוניות התעייפה. משהו בלהט ובתמימות שלה אבד, והחומרנות הרי תמיד אורבת לכולנו. אני מאמין בדיאלוג ומבקש בפרויקט שלי לצאת לאתגר המשותף — חיפוש אחרי משמעות הקיום האנושי, היהודי והלאומי, ולמצוא את הזיקה אל הרוחני והנשגב דווקא מתוך חיי השגרה הצפופים, הדחוסים ומלאי המסכים שאנחנו חיים בתוכם".

אתה מראה בספר כיצד המסע היהודי עובר מהחג הדתי של פסח אל החג הלאומי של יום העצמאות. אבל במבט מפוכח על המציאות הישראלית, אני בכלל לא בטוח אם נשרוד את המסע הזה עוד הרבה זמן.

"לפני הקורונה נפגשתי מול העיר העתיקה עם יוקויאמה, מורה זן בודהיסטי ענק שהגיע לארץ מיפן, יחד עם מורים רוחניים נוספים ממזרח אסיה. הוא אמר לי, 'התקבצתם בארץ, בניתם מדינה, ומה השלב הבא שלכם? לאן אתם רוצים לקחת את כל מה שבניתם, מה החלום העכשווי שלכם? מה עם השראת שכינה?' דבריו עוררו אותי בצורה שלא שיערתי. האנשים האלו שבאו לכאן ממרחקים תובעים מאיתנו שנחשוב על השראת שכינה, שנסתכל על מדינת ישראל כמדינה שיכולה להביא רפואה ונחמה ומשמעות לעולם רווי התסכולים, הכאבים והבדידות והמלחמות המיותרות. לעולם שבו ממש ברגעים אלו ולא כל כך רחוק מכאן יש שוב מלחמות, נהרות דם ופליטים, והעוול והברוטאליות כל כך נוכחים. אני מודה שגם עליי התביעה הזאת מאיימת, אבל כנראה שאין לנו ברירה". •