נירו לוי יודע איפה התחילו הטעויות שלו עם כסף. "בעונה הרביעית של 'רמזור' שילמו לי מצוין", הוא נזכר בעונג. "הפרק האחרון של העונה צולם בהרצליה, כשחפר פוגש את נינט טייב, מפסיק לעשן וכמובן משמין. הלבישו אותי בחליפת שומן ואיפרו אותי, יום צילום. אבל ב־11 בבוקר אני מקבל הודעה מחבר צייר, ערן רשף. צילום של ציור חדש שלו, ואני שולח לו סימן שאלה. יעני כמה. הוא עונה: 25 אלף דולר. יעני מאה אלף שקל".
הוקלט באולפני הספרייה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
עממי.
"ישר עניתי לו, 20 אלף. הוא כתב: תבוא".
באת?
"רציתי לבוא (צועק) אבל אני בהרצליה מאופר! שמן! והסטודיו בדרום תל־אביב. ראיתי שיש זמן עד שאני שוב מצטלם. אמרתי לעוזרת הבמאי (עובר לטון דרמטי), 'מאמי, קרה משהו. זה דחוף. תזמיני מונית'. והיא התחילה לשאול מה קרה. אמרתי לה, 'אל תילחצי, אני פה עד ארוחת צהריים. סידור קטן'. אני נכנס למונית עם האיפור, השומן ההלבשה. נוסעים לבנק. למי בכלל יש 80 אלף שקל בעו"ש?"
לך?
"לי לא. אני לא סוחר בשוק. (נאנח) אבל אז עוד הבנקים נתנו למשוך. המונית עוצרת בבנק ואני רץ בסניף עם האיפור, שמן, כולם בהלם. אבל המנהל ידע למה באתי. משכתי 80 אלף ונסעתי לצייר. הוא עטף לי את הציור בנייר עיתון, ונוסעים בחזרה לסט. כאילו לא קרה כלום ואין לידי במונית ציור של 80 אלף. בערב ישר תליתי אותו על הקיר בבית. עשר בערב, אני שוכב על הספה. ורק מסתכל על הציור. (פאוזה) ואז יש טלפון".
אוי נו.
"חבר שאומר, 'אחי, בא לך להיכנס משקיע במסעדה תאילנדית? שים שמה מאה אלף. זה עשרה אחוזים'. ואני אומר לו, 'וואלה למה עכשיו? רק בבוקר שמתי 80 אלף על ציור'. ובראש רצים הגלגלים, שמה עכשיו? אוכל? ועוד תאילנדי?! וואלה, לא כל כך אוהב. כפרות".
אוקיי.
"נו, תשאלי כבר מה קרה!"
נשמע שלא נגמר טוב.
"חיים שלי, הציור מזמן לא על הקיר בבית שלי. הפסדתי אותו. וזה כאב מאוד (לוי עבר פשיטת רגל ב־2018 – גב"ח). ומי המסעדה שלא רציתי להשקיע בה? 'נאם' (תאילנדית מצליחה שהפכה מאז לרשת), אז הנה דוגמה להזדמנות עסקית שלא הבנתי בזמן. ולמה לא הבנתי? כי ראיתי את עצמי כניר לוי, אמן (בלעג) שמ־ת־ע־ס־ק ב־א־מ־נ־ו־ת!
מה מוסר ההשכל?
(צועק) "שהיא שווה לתחת, האמנות! שמעת אותי? עדיף תאילנדי!"
× × ×
ולוי, שחקן אופי טוטאלי גם בחיים, מתכוון לכל מילה. כבר שנים שהוא מנהל עם המקצוע הבוגדני שבחר יחסי אהבה־שנאה, עלבון וזעם. הוא תמיד נחשב שחקן טוב, אבל בעיקר כשהוא "באלמנט שלו", יופמיזם שצימצם אותו למשבצת הגבר־גבר הישראלי. מתפקידו כמיקו, הרווק חובב הנשים ופצצת הסקס אפיל בסדרה 'הפוך', לחפר (גיסנו) גורי השרמנטי בסדרה 'רמזור', לוי דיברר את הגבריות הישראלית של אמצע הדרך. קצת מניאק, קצת מילואימניק בהוויה, עם שערות על החזה ועל הלשון. רווק נצחי עם טקטיקות פיתוי מעודנות מסוג נבוט בראש ויאללה למערה.
הילד האוטודידקט מנווה שאנן שחלם להיות מרלון ברנדו הפך לנירו, כינוי שהודבק לו בצילומי 'הפוך בתאילנד'. מי בכלל זכר שגיסנו פעם זכה בפרס אופיר, או היה כוכב קולנוע וזכה בפרס בפסטיבל עכו. רק ניר לוי זכר. אבל מהגלאם לא נותר דבר בתודעה הציבורית. גיסנו סחף הכל. הצעות לתפקידים ראויים למידותיו בתיאטרון הידלדלו. היום הוא מודה שהתסכול בתוכו הלך ותפח. "לקח לי שנים לדעת מה אני שווה. חשבתי שמה שאני מקבל זה מה שמגיע לי", הוא חותם. "ואני לא אתמסכן", הוא אומר, "אבל בישראל זה לא הולך ביחד להיות גם יפה גם מוכשר גם עמוק גם נראה טוב. אם הייתי שחקן בחו"ל זה היה הולך. אבל כאן? תחשבי על שייקה אופיר, יהודה ברקן, יוסף שילוח. לא נותנים פה כבוד לשחקנים".
בזמנו לוי הדחיק את העלבון, והשקיע בפרנסה. "נירו שחקן מעולה", חותמת קולגה ששיחקה איתו. "והוא יודע שהוא שחקן מעולה ועדיין הוא לא מקבל רבע מהכבוד שמגיע לו. הפתרון שלו הוא שאם ממילא מזלזלים בו, אז למה שלא יעשה חרא דברים?" אז הוא עשה. פשיטת הרגל המסוקרת, שהגיעה בהמשך והפשיטה את לוי מנכסיו הכלכליים והתקשורתיים, הייתה עוד הוכחה שמשהו צריך להשתנות.
ואז הגיעה הקורונה. ההצגה שבה שיחק ירדה. לוי, כמו כל ענף התרבות, ישב בבית. אבל רגע לפני ששקע לעשיית פרסומות ויזמות בתחום הגראס הרפואי, קרה נס. הסדרה 'שנות הירח', שיצר אביב גפן על חייו (ימי חמישי ב־HOT3, ב־HOT VOD וב־Next TV), העניקה ללוי את התפקיד הכי טוב שעשה שנים, כיהונתן גפן. לוי, שמזכיר פיזית את גפן, נותן שם תצוגת משחק מרהיבה כאב הנערץ והלא־מתפקד, המבריק, הבוגדני והשיכור. אף אחד לא יכול לראות שמתחת לזה הוא מסתיר כאבי תופת ויד מגובסת, מתאונה שכמעט עלתה בתפקיד ובחייו. "חודש לפני הצילומים אני במסיבת עיתונאים. זה בין הסגרים. יין, עבודה, אני בהיי! אני יוצא משם על האופנוע ויש שביל אופניים וקיץ וחם וילדה בג'יפ של אמא שלה פונה בלי לאותת, בלי התראה ואין לי לאן לברוח. היא פשוט מורידה אותי. אני על הכביש. הצלם של גיא פינס מגיע לפני האמבולנס. הרופא רוצה לאשפז אותי אבל אני חייב להגיע למדידות של הסדרה. יד ימין שלי עד היום לא התייצבה. אבל היה לי ברור שאני לא אפסיד את התפקיד גם עם גבס על התחת! אני שחקן כזה טוב שאף אחד לא ירגיש שאני עם יד ימין מוסתרת. הרי מה זה מצלמה? זה שקר. אחיזת עיניים. ואני יודע לשקר".
'שנות הירח' לא עוסקת רק ברוק הישראלי בניינטיז, זו גם סדרה על אבות ובנים, ועל רצח אב מטפורי ומחייב. כשלוי בתפקיד גפן לא מגלה בילד עניין, מלבד כשהוא מפריע לו בדדליין לפנות בבוקר, ברור שזה האבא שלא היינו רוצים לעצמנו, אבל רק רוצים לראות עוד.
שמעת משוב ממשפחת גפן?
"אביב היה על הסט כל הזמן. היה בינינו משהו הכי טבעי. הוא מזל שור, אני מזל סרטן. הוא אדמה, אני מים".
מה לדעתך הופך את החיבור בינך לבין הדמות של יהונתן למוצלח כל כך?
"קודם כל הדמיון הפיזי. עוד כשגרתי בחיפה שמעתי כמה אני מזכיר אותו. אולי גם הייתי מביך וניגשתי ואמרתי לו את זה כשפגשתי אותו. זה כמו שאנשים באים אליי כיום ואומרים שהם דומים לי. ואז אני מסתכל עליהם ואומר, וואלה? אז אני לא נראה משהו" (צוחק).
האבהות שלך דומה לשל יהונתן?
"אותי הילדים לא ראו אף פעם שיכור! אני ואמא שלהם גידלנו אותם יחד. זה לא ילדים שגדלו בשלט רחוק או אבא בקריירה או אבא בחו"ל. נכון שלפעמים אבא בצילומים או במסגרת סגורה כמו 'האח הגדול', אבל חוץ מזה? אני רואה אותם כל יום".
משפט שיהונתן אומר לאביב כמו "שים קונדום שלא ייצא לך ילד כמוך", זה משהו שהיית מסוגל להגיד?
"אני לא מדבר ככה. אבא שלי היה מסוגל להגיד לי דברים דומים. הוא היה איש מדהים, מאוד חסכן. דייקן ברמת השקל. בואי נגיד שאין אצלו ציורים על הקירות. זאת תגובת־נגד לחסכנות שלו. בגלל זה אני בזבזן, והוא כועס, אבל זה לא יעזור. הוא מדור שלא חשב שמשחק זה מקצוע. ולצערי היום אני יודע שאבא תמיד צודק. כשהייתי צעיר זה הרגיז אותי. את הטעויות הוא עשה עליי כבכור. אחי ספג פחות".
תן דוגמה לטעות.
"צעקות. כעס. אפילו פליק. חטפתי כמה פעמים סטירה. זה לא מכות עם חגורה. היום אתה תוריד לילד פליק הוא יקרא למשטרה. היה לי עגיל על האוזן בגיל 17. אבא שלי בא עד למועדון בחיפה והוציא אותי עם העגיל עם האוזן החוצה!"
הוא גרר אותך באוזן?
"כן. וזה אפילו לא היה עגיל. זה היה עגיל מודבק. לא היה לנו אומץ לעשות חור. אבל איך שהוא תפס את האוזן חזק אמרתי לו, אבא, כבר אין כלום. בטח שבכיתי, רק לא ליד כולם. זאת השפלה! אבל אי־אפשר לבוא אליו בתלונות כי הוא לא הכיר אחרת. עם סבתא וארבעה אחים והיה צריך לפרנס כשהיה בתיכון. הוא גדל בלי אבא. מה הוא ידע בכלל על להיות אבא".
תגיד לי אתה.
"כשחזרתי לארץ מלוס־אנג'לס בגיל 24 הפתעתי את ההורים והגעתי הביתה עם מעיל עור, מגפיים, קעקועים ושיער ארוך. חשבתי שאני גבר עאלק. ואמא שלי כמעט התעלפה כשהיא פתחה את הדלת. המשפט הראשון שאבא שלי אמר היה, 'מה קרה? למה חזרת?'"
אתה אבא פחות קשוח ממנו?
"אי־אפשר להשוות. מה שעבד פעם לא יעבוד היום".
אתה גם גבר שאוהב נשים וגם אבא למתבגרת. איפה החלקים האלה מתנגשים?
"לפני כמה ימים הבת שלי סיפרה לי שהתחיל איתה צרפתי מבוגר. ניסיתי להבין מה זה מבוגר, אבל בין 40 ל־70 כולם נראים לה אותו דבר. (מתרגז) אבל סליחה, גם בן 40 לא צריך לצאת עם ילדה בת 17!"
זה כל כך שונה מהפרש הגילים בינך ובין קארין כהן? ביניכם היה 19 שנה. זה כמו שהבת שלך תצא עם בן 36.
"כשאתה מכיר מישהי אתה לא עושה חישובים של צעירה. זה קודם כל כימיה. אם עמליה תכיר מישהו שגדול ממנה בכמה וכמה שנים ואני אראה שזו אהבה? זה לא שאלה בכלל".
אז מה הוא אמר לילדה?
"החמיא לה. ביקש את הטלפון. כי את יפה ויש לי קשר לסוכנות דוגמנות בפריז. ישר יצא לי עשן מהראש! אני שואל אותה, 'נתת לו את הטלפון, עמליה?' אמרה, 'לא, מה פתאום אבא. אבל הייתי נחמדה'. לא יכולתי להתאפק וצעקתי, 'את לא חייבת תמיד להיות נחמדה!' והיא אמרה, 'אבל אבא אני נימוסית'. ואני צועק, 'אז אל תהיי נימוסית!' (נאנח) זה גם נשמע לי כמו נוכל. צרפתי, דוגמנות, פריז. מצד שני, כשהיא אומרת שהיא ישנה אצל חבר או חברים מהכיתה, אני לא שואל. לא מתערב. שולח הודעה. נותן אוויר".
באותו עניין, השחרור של איבגי עכשיו הוא לגיטימי?
"בסופו של דבר, האיש קיבל את העונש שלו. כמה אפשר לסחוט את הלימון הזה? לפני הכל העונש הוא ציבורי. כולם יודעים. זה פגע בו מקצועית. הכלא היה בשביל שופוני. שיראו וייראו. וזה לא שאני מצדד בו. חלילה. אבל תלו אותו בכיכר העיר. כתנועה מי־טו היא מבורכת כי האידיוטים צריכים לדעת מה מותר ומה אסור. אבל זה לא סותר את העובדה שהאנושות חיה בתקופה הכי צבועה שלה".
אז מה מותר ומה אסור?
"אני יודע מה מותר ומה אסור. אישה בוחרת גבר. לא גבר בוחר אישה. היא תחליט מה היא רוצה ממך. מחזר, מאהב, מבזבז".
× × ×
מעבר להברקה התסריטאית, יש בליהוק של לוי גם סמליות יפה: לוי, שגדל בחיפה של מטה בין ואדי ניסנס לנווה שאנן, בן בכור לנהג משאית וסייעת לרופא שיניים. לתל־אביב הגיע אחרי השחרור מצה"ל בלי כלום. מי שאחראית לקריירת המשחק שלו היא בת זוגו דאז, שאמרה לו שזה יכול להתאים לו. "מי ידע מה זה משחק? לא ידעתי בוהמה מה היא. לא ידעתי כלום". ב'שנות הירח' הוא נכנס לתפקיד ההפוך לגמרי. יהונתן גפן הוא נער הפוסטר של ישראל הראשונה דאז: פריבילגי, נהללי, סופר, משורר, חבר בבוהמה המקומית, נצר לשושלת אצולה. אחרי שאת התיכון בילה בעיקר בים, לוי בנה את עצמו בתאוות קריאה וידידים כמו ניטשה, מוצרט, אפרים קישון ובטהובן. סוג של גרייט גטסבי מקומי, כולל אהבה לאמנות, שתהפוך אותו בהמשך לאספן עם טעם מובחן, ולאדם עם חור בעו"ש.
ובכל זאת, בינו לבין גפן יש גם נקודות השקה. שניהם חולקים פצע מהשירות הצבאי. גפן כתב על הטראומה שחווה במלחמת לבנון. לוי סוחב עליו משא כבד מהאינתיפאדה הראשונה ומשירותו כלוחם בלבנון. "פעם אחת ברצועת הביטחון כסמל מחלקה הייתי אחרון בכוח, אחרי מארב כל הלילה, לפנות בוקר התקפלנו. הלכנו בדרך למוצב על שיפולי ההר. החלקתי לבאר. נפלתי, חושך, מה שהציל אותי זה הנשק שנתפס על הפתח של הבאר ונתליתי בועט וצועק. הייתי אחרון, יכולתי להיעלם פנימה ולא היו קולטים. להכריז על נוהל חניבעל. אחרי ששלפו אותי חזרנו למוצב ורק אז אתה מבין מה עברת".
ובאינתיפאדה?
"הייתי בסיטואציות ששברנו להם את הידיים והרגליים. שם אתה מתחיל להבין שכוח לא מנצח. הוא רק מוליד עוד כוח. ואני כנער הייתי כהנא".
אפשר לצאת משירות קרבי בלי סוג של פוסט־טראומה?
"יש מנגנונים לאדם ותודה לאל או לאבולוציה שנועדו להדחיק דברים. לא חשוב מה קרה שם".
אני מבינה שאתה כישלון של טיפול פסיכולוגי.
"אני לא כישלון. מה שמקולקל לא תצליח לתקן. תבין שיש קלקול ותחיה איתו".
והילד שלך רוצה ללכת לקרבי?
"נראה מה הוא רוצה. אני לא לוחץ. לי הצבא נתן המון. גולני נתן לי את הביצים שיש לי, סליחה על הביטוי. יש לי הואבוס! בלי הצבא לא הייתי יכול עם 3,000 דולר בגיל 22 לנחות בניו־יורק, פעם ראשונה בחו"ל, זה היה שנת 91', ניו־יורק הייתה מפחידה למות ועדיין סמכתי על עצמי שאני אסתדר. זה לגמרי מהמסייעת של גולני. כי כבר ראיתי את המוות בעיניים. מה כבר יכול לקרות לי?"
לראיון הוא פורץ רכוב על ההארלי דיווידסון שלו. אדם בעקבות גורלו למצוא שולחן מעשנים בבית קפה בדיזנגוף. שעתיים לפני הפיגוע, בית הקפה הסמוך עולה על גדותיו. מי שטען שתל־אביבים מתעלמים במכוון מסלבס לא ישב עם נירו לוי. בן 54, ומעורר קנאה וסקרנות, לא מעט סביב הרעמה. "נפל לי האסימון שמסתכלים על השיער כשהייתי במלון ביוון כאורח של הבעלים, מטוסים פרטיים וזה", הוא נבוך. "חברה הזמינה אותי. באחת הארוחות אני שם לב שכולם מתעסקים בשיער שלי! אם זה אמיתי? אם אני צובע?"
ואתה צובע?
"לא. רק קצת קרם לחות, שלא יתנפח לי מהקסדה של האופנוע. אבל אני חוזר לסיפור ביוון: פתאום אני מרגיש שנוגעים לי בשיער. מושכים! עשו התערבות, באו לבדוק אם זאת פאה. אנשים ששווים וואו, אבל מה שחסר להם זה השיער שלי! אני שבור בבנק והם רוצים שיער. אמרתי להם, בואו נתחלף".
כסף הוא נושא טעון אצל לוי, בטח מאז פשט רגל לפני ארבע שנים, ומשה את עצמו מהתהום עם הרבה זיעה. "יכול להיות שצריך להגיע לגיל מאוחר להבין שחומר זה שווה לתחת. החיים זה יין ויאנג. לא הכל יכול להיות לבן כל הזמן. אם תדע שהשחור יכול לדפוק לך על הדלת, תהיה מוכן כשהוא יבוא".
איך הסברת לילדים את המצב? הם ראו שהציור נעלם.
"ילדים לא רואים ציור. זה מעניין להם ת'תחת. מה את מקשקשת. את זוכרת את הציורים של ההורים שלך? עניין אותך אם קנו לך. אני מהילדים לא החסרתי כלום".
איך נחלצת? מיליון שקל זה הרבה כסף.
"בעבודה. ביזמות (לוי השיק בשנה שעברה סדרת מוצרי קנאביס שממותגת על שמו. במקביל הוא עושה סרטוני פרסומת עם שי חי, פליט נוסף מבית 'האח') ובעבודה על עצמי. בלחפש הזדמנויות עסקיות. המשבר הזה לימד אותי שאתה חייב ליזום דברים כדי להכניס כסף. זה לא הוליווד שאתה מרוויח כמה מיליונים. גם אם עשית את הסדרה הכי מוצלחת, שום דבר הוא לא כסף גדול. אתה חייב להמציא כל הזמן דברים".
ועדיין אתה לא מסוגל להתרחק מהמקצוע. מה משאיר אותך?
"לפני כמה ימים ניגש אליי בחור כולו קלאס, מבטא אמריקאי ואמר, 'נירו, אתה בראד פיט הישראלי בשבילי'. אז כן, בשביל זה אנחנו פה".
