נגעה בשמיים
לוסיה האריס ניפצה תקרות זכוכית על מגרש הכדורסל, פרצה דרך אחר דרך עבור נשים, לבנות ושחורות, אבל רק לאחרונה, באופן טרגי אחרי מותה, עולם הספורט סוף־סוף זכה להכיר אותה ואת גדולתה. "מלכת הכדורסל", שהפיקו שאקיל אוניל וסטף קרי, אגדות בפני עצמן, זכה באוסקר בפרס הסרט הדוקומנטרי הקצר אחרי שהחיה את סיפורה מעורר ההשראה, ואולי גם המפוספס, של הילדה ממיסיסיפי שהגיעה הכי רחוק שאפשר
"כעת היא בפנסיה וחיה חיים מאושרים".
הפתיח של הסרט "מלכת הכדורסל" צורב את הלב. לוסיה האריס, אגדת ספורט, שחקנית כדורסל פורצת דרך, מסכמת במשפט הזה את המציאות שלה בזמן הצילומים. אבל בינואר האחרון היא הלכה לעולמה, פחות מחודש לפני יום הולדתה ה־67. היא לא הספיקה לראות את ההתרגשות העצומה שאחזה במוקירי זכרה כאשר הפרויקט על אודותיה ובכיכובה זכה בפרס הסרט הדוקומנטרי הקצר הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון.
סביר להניח שלא שמעתם את שמה בעבר, מאחר שהאריס נעלמה באופן מפתיע בין דפי ההיסטוריה למרות הישגיה העצומים בשנים המעטות בהן שיחקה כדורסל. אבל מה תאמרו אם נספר לכם כי מדובר באישה היחידה אי פעם ששמה הוכרז בדראפט ה־NBA, ליגת הכדורסל הטובה בעולם, ההליך הקבוע שבו קבוצות בוחרות מדי קיץ שחקנים צעירים שיצטרפו אליהן. היא גם קלעה את הנקודות הראשונות בתולדות כדורסל הנשים האולימפי, והאישה השחורה הראשונה שנכנסה להיכל התהילה של הכדורסל.
כתוארו כן הוא, קצר, רק 21 דקות, אבל אין בסרט שנייה מיותרת. הבמאי הקנדי בן פראודפוט מזנק מנקודה לנקודה בסיפור החיים המדהים של האריס, כשהיא מספרת בחיוך ענק על כל מה שעברה כאשר ברקע טסים צילומים וקטעי ארכיון משנות ה־70. ישנן שתיקות, אבל הן יותר משמעותיות מהרגעים בהם האריס מרפרפת על עברה במבטא דרומי כבד. העיניים שלה מספרות המון, כשהיא מתלבטת איך לתאר רגעים מסוימים שגרמו לה לחזור בנוסטלגיה לאחור. היא כבר יושבת על כיסא גלגלים, רמז למצבה הבריאותי הרעוע בזמן הצילומים, אבל מלאה בחיוניות גם כאשר היא מספרת על התמוטטות העצבים שעברה, ועל האבחנה שלה כלוקה בהפרעה דו־קוטבית, מכשולים שהקשו עליה לאורך השנים אבל לא שברו אותה. בשבילה, החיים היו סיבה לשמוח.
סנסציה אמריקאית
האריס נולדה ב־1955 במינטר סיטי, מיסיסיפי, עיירה קטנה בדרום ארה"ב, העשירית מבין 11 ילדים. הוריה החזיקו בנתח משדה כותנה, והילדים היו עוזרים להם לקטוף אחרי בית הספר. אבל למשפחת האריס גם היה סל מאולתר בחצר, אליו הגיעו כל ילדי העיירה אחר הצהריים, ולוסיה כידררה וקלעה ללא הרף, כשהיא לומדת מכוכבי ה־NBA בהם צפתה בטלוויזיה בשחור־לבן מתחת לשמיכה, אחרי שאמה כבר אמרה לה ללכת לישון.
כאן חשוב לדבר על תקנה מספר 9, או "טייטל ניין" כפי שהאמריקאים קוראים לה בעיניים נוצצות. מדובר בתיקון לחוק זכויות האדם, שעבר בקונגרס ב־1972, ונועד לפעול לשיפור המצב של צעירות שהתמודדו עם קשיים בקבלה לקולג'ים. באחד הסעיפים נקבע כי "אף אדם לא יופלה על בסיס מינו מהשתתפות בפעילות ספורט בקולג'ים, או יזכה ליחס שונה המונע ממנו את מלוא ההטבות".
אותה החלטה, שחייבה את הקולג'ים והאוניברסיטאות בארה"ב לתקצב באופן זהה את קבוצות הגברים והנשים בענפים השונים, יצרה את המפץ הגדול בספורט הנשים האמריקאי והפכה למייצגת ביותר של אותו תיקון. בין 1972 ל־2019 נרשמה עלייה של 1,000 אחוזים במספר הנערות שעסקו בפעילות ספורטיבית בתיכונים, ו־500 אחוזים בקולג'ים. היו אף חוקרים שטענו: "פרט לזכות ההצבעה, לא הייתה אף חקיקה שהשפיעה בצורה כזו על חיי נשים".
התקנה הזו קידמה שנות אור את ספורט הנשים האמריקאי, העניקה למתחרות יתרון משמעותי על ספורטאיות יריבות ממדינות אחרות – וכפי שהאריס מציינת בעצמה בסרט, השפיעה עמוקות על חייה. למרות האהבה לכדורסל והזינוק לגובה 1.91 מטר, ללוסיה הנערה לא היה שום אופק ספורטיבי והיא כבר התכוונה להירשם לאוניברסיטה אחרת. אבל בדיוק כשסיימה תיכון ב־1973, דלתא סטייט הודיעה כי היא פותחת קבוצת כדורסל נשים. האוניברסיטה הזו, רק חצי שעה מביתה, הפכה לזירה שבה האריס הפכה למיתוס.
בדיוק בשלבים הראשונים של התעצמות כדורסל הנשים במכללות, האריס כבשה את לב הצופים בארה"ב כשהפכה לאבן הפינה בקבוצה המעולה שהעמידה דלתא סטייט. היריבות לא היו מסוגלות לשמור עליה, והחברות ידעו להעביר לה כדור אחרי כדור כדי שתסיים התקפות עם נקודות.
היא גדלה כל חייה בין שחורים, רק במהלך שנות הלימודים שלה בתיכון החלו במיסיסיפי להפעיל בתי ספר מעורבים. בקבוצה היא הייתה השחורה היחידה, אך ההתאקלמות שלה הפכה נוחה יותר בזכות העובדה שזכתה להערצה משאר השחקניות והסטודנטים, שמילאו כל פינה באולם הביתי בכל משחק. בארבע שנותיה בדלתא סטייט האריס הובילה את הקבוצה לזכייה בשלוש אליפויות ארה"ב. הפעם היחידה שבה פיספסה הייתה בעונתה הראשונה, אז הפסידה בגמר.
אלה היו רגעי האושר הגדולים בקריירה הקצרה של האריס. לא רק ששוויון ההזדמנויות פרץ בכל הכוח בזירת הספורט בקולג'ים, אלא שהוא יצר מהפך – בזכות ההצלחה והפופולריות לה זכתה האוניברסיטה הקטנה ממיסיסיפי, קבוצת הנשים זכתה לטוס למשחקי החוץ שלה בזמן שקבוצת הגברים המשיכה לנסוע אליהם באוטובוס במשך שעות ארוכות. האריס הייתה הגאווה של מיסיסיפי כולה. היא עזרה למדינה לקבל את המראה של נשים משחקות כדורסל, בטח של אישה שחורה שעושה זאת במדינה גזענית למדי – ועוד מצטיינת בכך.
באחד הקיצים שבין שנות הלימוד שלה הגיעה פסגה נוספת. הוועד האולימפי הבינלאומי הכליל לראשונה את כדורסל הנשים במשחקי מונטריאול 1976. במשחק הפתיחה, בין ארה"ב ליפן, האריס קלעה את הסל הראשון שנכנס להיסטוריה. היא וחברותיה זכו במדליית הכסף.
לפני הגברים
זה סיפור מושלם, אמריקאי ונוטף רגש. כל מי שמכיר מעשיות ספורט מהסוג הזה יודע שאיפשהו מגיע הטוויסט, נוחתת הטרגדיה. ובאמת, הקריירה של האריס הסתיימה ברגע שיצאה מהקולג'. לא קרה שם אסון, לא פציעה אכזרית או משבר אחר – פשוט לא היה לה איפה לשחק. למרות אותה צמיחה, מדובר בספורט מכללות. בארה"ב עוד לא התקיימה אז ליגת נשים מסודרת שתקלוט את השחקניות הצעירות. רק ב־1997 יצאה לדרך ליגת ה־WNBA, שמצליחה עד היום, ולפני כן נראו רק ניסיונות קצרים וכושלים לארגן תחרות כזו.
היה לה רק סיכוי אמיתי אחד להמשיך לשחק כדורסל – בזכות אחת ההחלטות המדהימות בתולדות הספורט המקצועני בארה"ב. ניו־אורלינס ג'אז מה־NBA הזמינה את האריס להתרשמות במועדון, כדי לראות אותה מקרוב באימונים, ואז הפתיעה כאשר בחרה בה בדראפט בקיץ 1977 לפני 33 גברים ששמם הגיע רק לאחר מכן.
כמו אז גם היום, בלתי אפשרי לדמיין אישה משתלבת בליגת הגברים – לא בגלל היכולת אלא בגלל הפערים הפיזיים ביחס לאתלטים המושלמים שמשחקים שם. ועדיין, בניו־אורלינס החליטו להמר עליה. סביר להניח שלאפקט השיווקי האפשרי היה חלק גדול בכך, מכיוון שהאריס הייתה יכולה להפוך באופן מיידי לסנסציה עולמית, אבל אין לזלזל בעובדה שהיו אנשי מקצוע במועדון שהאמינו שתוכל להתמודד עם האתגר. עד כדי כך היה גדול הרושם שהיא הותירה בארבע שנותיה בדלתא סטייט, יכולת שהובילה לאמונה שמי שהייתה ככל הנראית שחקנית הכדורסל הטובה בעולם באותה תקופה תוכל להשתלב בין השחקנים הגברים הטובים ביותר.
אבל היא החליטה בעצמה שזה לא יקרה והתרחקה מהכדורסל. היא מדברת על כך בהרחבה בסרט, לא מביעה חרטה, אבל ניצוץ קטן בעיניים שלה עדיין מספר אחרת. היו לכך שתי סיבות מרכזיות: ראשית, עם סיום לימודיה בקולג' האריס נישאה לבן זוגה ג'ורג' סטיוארט, והחליטה להתרכז בהקמת משפחה. עם השנים היא הביאה לעולם שני בנים ושתי בנות, והתמסרה לילדיה מתוך בחירה, כי זה מה שרצתה.
הסיבה השנייה היא זו שגורמת לצביטה קטנה אצל האוהדים, ואולי המחשבות עליה ליוו את לוסיה עד מותה. בלי להסס, במבט ישיר לעצמה, היא מודה שפשוט לא האמינה בעצמה. היא פיקפקה ביכולת שלה לשחק מול אותם פרצופים שהעריצה כילדה, ולא הייתה בטוחה בכך שהיא מסוגלת לעמוד במשימה. היא הודיעה לאנשי ניו־אורלינס שהיא מוותרת על ההזדמנות, ונתנה לקריירה לדעוך. כאמור, היא הקדישה עצמה למשפחה, אימנה את קבוצת הנשים של דלתא סטייט אותה העלתה לגדולה כשחקנית, הפכה למורה והתמודדה עם בעיות הבריאות הנפשית שצצו לאחר שהפסיקה לשחק.
המחסום האחרון
כאמור, לוסיה מעולם לא הרגישה פספוס, אלא בעיקר גאווה על השנים היפות וההישגים הגדולים שלה. אבל הסרט, סיפור חייה והמחשבה על הקריירה שלה, מותירים הרגשה כואבת בארבעה מישורים: ראשית, אותו פתיח שהוקרן לראשונה שבעה חודשים לפני מותה, בו היא מתגאה בחייה, ורוב הקהל שנחשף אליו צפה בו רק אחרי שהלכה לעולמה. הצופים מרגישים מרחק נגיעה ממישהי שכבר אינה מושגת.
שני המישורים הבאים הם השוויון וההצלחה – במידה רבה, האריס ניפצה תקרות זכוכית, וההישגים שלה יוצאי דופן בכל קנה מידה. יש שם, כמו שהיא אומרת על הסל האולימפי הראשון, שיאים שלא יוכלו להישבר. אבל הסיפור שלה מכיל לכל אורכו את הצד השני של המטבע: שוויון? כן, ניצול מצוין של התיקון לחוק ותהילה שהייתה שמורה לספורטאים גברים, אבל אז היא נתקלה במחסום בלתי עביר בדמות מציאות נטולת ספורט מקצועני נשי אחרי הקולג'. הצלחה? בהחלט, מיצוי מקסימלי של האפשרויות שעמדו בפניה, רק שיש שם סוג של כאב רפאים הנוגע לחלק שיכול היה להיות אם הייתה יכולה להמשיך לשחק, או מסכימה להתנסות ב־NBA.
המישור האחרון הוא הגדולה של האריס כספורטאית לעומת החשיפה לה זכתה. היא הייתה הטובה מכולן במקבצים קצרים לאורך השנים, ואלמונית לחלוטין במשך רוב הזמן. זה מה ששאקיל אוניל וסטף קרי ניסו לתקן. שני שחקנים ששינו את פני הכדורסל (קרי עדיין פעיל במדי גולדן סטייט ווריורס), ולקחו הביתה את האוסקר כמפיקים של הסרט – המשך ישיר לסרט "כדורסל יקר" של קובי בראיינט המנוח, זוכה הפרס לסרט האנימציה הקצר הטוב ביותר ב־2018.
אוניל דיבר על כך שרצה שהאריס תקבל את הרגע הגדול שלה, שתזכה להיות על השטיח האדום ותיהנה מההכרה הציבורית לה הייתה ראויה. היא מתה ארבעה ימים לפני שילדיה התכוונו לקחת אותה במפתיע לפגוש את שחקן העבר, שאמר בעצב: "זה ניצחון בזכות העובדה שהחיינו את הקריירה של אחת מהספורטאיות הגדולות במאה ה־20, אבל גם טרגדיה מאחר שהסרט מזכיר לנו מה איבדנו". בנה של האריס, כריס סטיוארט, עורך דין החי בניו־יורק, הוסיף: "לעיתים קרובות, במיוחד בארה"ב, נוטים למחוק את ההיסטוריה של נשים שחורות או לא לכתוב אותה בכלל. היא ראתה הזדמנות לספר את סיפורה בדרך שלה, הכבוד הגדול ביותר שיש".
בסופו של דבר, הבמאי פראודפוט היה זה שצעד על השטיח האדום, יחד עם בני משפחתה הנרגשים של האריס. הוא הזכיר בנאומו כדורסלנית אמריקאית שחורה מופלאה אחרת – בריטני גריינר – שכלואה כעת ברוסיה (לכאורה בשל החזקת אביזר לעישון מריחואנה), קרא לנשיא ג'ו ביידן לפעול לשחרורה, והצהיר: "אם מישהו עדיין מטיל ספק בכך שיש קהל לספורטאיות, הפרס הזה הוא התשובה". עוד לפני כן הוא אמר: "החומרים שאיתרתי במהלך הכנת הסרט מעלים את השאלה – אילו גיבורים אמריקאים נשכחים אחרים נשכחו בתוך ארכיונים, רק בגלל שהיו נשים, שחורים, אסייתים או מיעוטים שונים".
לפחות ארכיון אחד נפתח. ועכשיו דור חדש, עולם שלם, לומד להכיר את המלכה. •
לפנייה לכתב/ת 
