ושאר ירקות

במשפט השני של הקטע נאמר: "כָּל דכפין יֵיתי וְיֵיכול, כל דצריך יֵיתי ויפסח". ובתרגום לעברית: כל (מי) שרעב יבוא ויאכל, כל (מי) שצריך (או נצרך) יבוא ויפסח (במשמעות יעשה את קורבן הפסח).

בימינו הביטוי "כל דכפין" משמש במשמעות 'כל מי שצריך' או 'כל מי שרוצה' – אבל כאמור לא זו המשמעות המקורית של הביטוי: המילה הארמית "כפין" פירושה רָעֵב, והיא קרובה למילה כָּפָן (רָעָב) המוכרת מספר איוב.

הגדה או אגדה / בימינו המילה הַגָּדָה מוכרת רק בצירוף "הגדה של פסח". הַגָּדָה הינה שם הפעולה של הפועל לְהַגִּיד בבניין הפעיל – בדומה למילים הַצָּלָה (לְהַצִּיל), הַגָּשָׁה (לְהַגִּישׁ). ואכן עיקרה של ההגדה של פסח הוא הפרק "מַגִּיד" שבו מקיימים את הציווי "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". אם כן הגדה פירושה 'אמירה'. בהשפעת הארמית נוצרה לצד הַגָּדָה צורת השימוש אַגָּדָה, עד שזו דחקה את המילה הַגָּדָה.

בעת החדשה התרחקה המילה אגדה ממשמעותה הקודמת, וקיבלה משמעות חדשה: סיפור מעשה דמיוני. ואילו המילה הגדה התייחדה לדברים הנאמרים בליל הסדר.

שאר ירקות / בארבע הקושיות, שפותחות במילים "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות", הקושייה השנייה היא: "שבכל הלילות אנו אוכלים שאר ירקות, הלילה הזה (כולו) מרור". השינוי כאן הוא שבדרך כלל נהגו לאכול ירקות ממינים שונים, ואילו בליל הסדר אוכלים דווקא מרור.

הצירוף "שאר ירקות" הפך ביידיש לביטוי שמשמעותו לרוב היא "דברים לא חשובים". מן היידיש התגלגל הביטוי "ושאר ירקות" לעברית במשמעות "ועוד כל מיני עניינים" או "ועוד עניינים לא חשובים".

דיינו / הפיוט "כמה מעלות טובות", או בכינויו המוכר יותר "דיינו" (ואף "דַּי־דיינו" על פי הלחן העממי), מושר בבתים רבים בליל הסדר. הפיוט מתאר ניסים רבים שעשה הקדוש ברוך הוא לישראל ביציאת מצרים – ולפיו ראוי היה להסתפק בכל אחד מהניסים כדי להודות לו. המילה האחרונה בכל משפט – דיינו – נגזרת מן המילה דַּי, במובן מספיק, בכמות מספקת. למילה זו מצטרף הכינוי החבור – נוּ, כלומר "די אנו" או "די לנו", והכוונה שיכולנו להסתפק בזה. דיינו אינה צורה ייחודית: כבר בתנ"ך, ובספרות חז"ל, מצטרפים למילה "די" כינויי גוף אחרים. כך למשל באמירה המפורסמת "דַּיָּהּ לצרה בשעתה".

ליל שימורים / לילו הראשון של חג פסח, ליל הסדר, מכונה "ליל שימורים" לפי הפסוק מסיפור יציאת מצרים: "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה' שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם". הצירוף "ליל שימורים" נדרש בתלמוד "לילה המשומר מן המזיקין", כלומר בני ישראל היו שמורים בו מכל פגע – כמו שכתוב "וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף". אבן עזרא, מפרשני המקרא בימי הביניים, כתב בפירושו: "שלא יִישנו רק יודו ויספרו גבורות השם בצאתם ממצרים", וקשר זאת למה שמסופר בהגדה על החכמים בבני־ברק ש"היו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה". יש הקושרים את ליל שימורים לפועל בערבית סָמַר, שפירושו "בילה את הלילה בשיחה (עם חברים)". ואכן משמעות הביטוי בימינו היא לילה ללא שינה.

מה נשתנה / במה שונה הפועל "נשתנה" בלשון המקרא ובלשוננו כיום? הצורה "נשתנה" אופיינית ללשון חז"ל – שבה בניין התפעל הפך לבניין נתפעל בנו"ן תחילית. וכך אנחנו מוצאים במשנה במסכת פסחים, ובעקבות זאת בהגדה של פסח: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?" (ולא "מה השתנה").

גם בימינו אפשר למצוא שימוש בצורות נתפעל – בלשון הספרות או בלשון רשמית – בעיקר כשרוצים להדגיש את המשמעות הסבילה של הפועל, למשל: "נתגלתה כתובת עתיקה", "נתמנו שופטים חדשים". צורות נתפעל גם משמשות בפעלים המציינים שינוי מצב, למשל: "נתבקעה האדמה". וכן בביטויים מלשון חז"ל: "נתכרכמו פניו", וגם "מה נשתנה?" – במשמעות, מה החידוש שיש בזה.

ההלל הוא שמם של מזמורי תהלים, שנוהגים לומר בחגי ישראל (פסח, שבועות, סוכות ועוד). "לגמור את ההלל" בלשון ההלכה פירושו שיש לומר את ההלל השלם, כלומר את כל ששת פרקי ההלל. זאת לעומת "חצי הלל" – אמירת הלל בהשמטת חלק מן הפרקים (למשל בראש חודש).

בהקשר של ליל הסדר משמעות הביטוי "לגמור את ההלל" שונה. במשנה במסכת פסחים המפרטת את הלכות הסדר, נאמר: "רביעי – גומר עליו את ההלל". "רביעי" הוא כוס רביעי (כוס בלשון חז"ל היא זכר), והכוונה היא שמוזגים את הכוס הרביעית, אחרי הסעודה, ואז מסיימים את אמירת ההלל שחלקו הראשון נאמר לפני הסעודה.

חמץ והחמצה / חמץ הוא לחם שנאפה לפני שבצקו חָמַץ (נעשה חמוץ, ומבחינה מעשית לפני שתפח): "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ..." (שמות יב). בעקבות זאת הפועל "החמיץ" משמש בלשון חז"ל לציון שהייה ועיכוב. בדרשה על הפסוק, "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם", נאמר: "אל תקרא כן (כלומר על תקרא מַצּוֹת), אלא 'ושמרתם את המצוות' – כדרך שאין מחמיצין את המצה, כך אין מחמיצין את המצווה, אלא אם באה מצווה לידך עשה אותה מיד". והכוונה: כשם שיש לשמור על המצה על ידי עשייתה בזריזות לפני שהבצק יתפח ויחמץ, כך יש לנהוג במצווה המזדמנת לנו ולעשותה מיד. בעקבות זאת נוצר בלשון ההלכתית הביטוי "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה" – כלומר אל תתעכב בעשייתה. העברית החדשה הלכה עוד צעד: החמיץ פירושו נמנע מלעשות משהו ברגע שבו הזדמן לו הדבר, ובשל כך איבד את ההזדמנות לגמרי.