אני רחוק מאוד מאליעזר בן־יהודה, אנשים לא יודעים כמה הוא היה ענק. לא דומה לשום דבר בדורנו", אומר השבוע אבשלום קור.
ממהרים להשוות ביניכם?
זוגתו, תרצה שקד־כהן, ממהרת להמחיש בשמו: "הלכנו לקנות מיץ, המוכר שאל מה השם ואמרנו ‘אבשלום’. הוא לא זיהה. שאלתי אותו אם הוא שמע פעם על אבשלום קור והוא אמר, 'בטח, זה מחיה השפה העברית'. אמרתי לו, 'זה אבשלום קור'. הוא הסתכל עלינו ושאל, 'מה, הוא עוד חי?'"
ובכן, המוכר ההוא כנראה לא היה מתקבל לחידון התנ”ך העולמי ביום העצמאות הקרוב. מי שעוד לא יהיה שם הוא קור בעצמו, הפנים המזוהות עם התחרות ומי שהנחה את האירוע מאז 1988 ברציפות, למעט שנה אחת צורמנית שבה הוחלף ומיד חזר. סיבת הפרישה רחוקה מלהיות עייפות החומר, ההפך הוא הנכון. "אמרתי בדיוק לתרצה שאם הייתי מנחה גם השנה את חידון התנ”ך לא היה לי מתי לשבת ולהתכונן. החידון הוא עבודה רבה מאוד, עבודה על הפרטים, התרגומים והפסוקים ואני רוצה לעשות עוד דברים. זה גוזל הרבה זמן ואני רוצה להתרחב לעוד תחומים שיש לי תוכניות בהם. אני כל הזמן בפעילות ותראי, אפילו שיש לי עוד 50 שנה עד ל־120 - ואני לא אוותר על יום - צריך לעזוב באיזשהו שלב. אין תחושת מיצוי, התנ”ך הוא נשמת אפי. רק השבוע הנחיתי חידון תנ”ך בגוש עציון ובבאר־שבע, צילמתי פרסומת ותוכנית ניסיונית לטלוויזיה, הייתי בערב של חיל האוויר, ויש גם את ועדת השמות ומופעים של יורם טהרלב".
אבל חידון התנ”ך היה מפעל חיים.
"כן, אבל יש הרבה חיים והרבה מפעלות".
קור באמת גדוש במפעלות. בראש סדר היום: אהבה חדשה, 25 נכדים, וכמובן: השפה העברית. הראיון נערך במיקום אופייני, חלל ההשאלה של הספרייה העירונית בכפר־יונה, שאליה עבר לאחרונה בעקבות האהבה. "לוקחים אותי להרצאות במונית ואני עובד איפה ששולחן הכתיבה והספרים שלי. אבל תרצה מנהלת כאן את הספרייה היפה להפליא של כפר־יונה, ממש בונבוניירה, וזה נוח שהיא לא משחיתה זמן על הנסיעות". לאורך כל הראיון היא לצידו, בת הזוג תרצה שקד־כהן, ועם חיוך גדול היא מספרת על ההיכרות ביניהם: "עבדנו יחד כמו שני זרים, אני הייתי מנהלת איגוד מנהלי הספריות והוא היה מגיע להרצות בכנסים שלנו. שיתפנו זה את זה בכל מיני עניינים, הפכנו לחברים טובים כשאחד משלים את השנייה ורק אחר כך הגיע העניין הזה של התאהבות וזוגיות".
עליה הוא אומר, "תראי איזו אישיות מחשמלת", והיא מחזירה לו, "אתה בחור מדליק". הוא מתחיל לזמר שירים של חיים חפר תוך כדי הראיון ולהדגים בגופו צעדי ריקודים, היא משלימה את השורה הבאה ומזכירה לו את ההקשר שבו התחיל לספר את הסיפורים.
לא מלחיץ לצאת עם מישהו שבוחן את השפה שלך?
אבשלום: "היא טובה".
תרצה: "לוקחים אותי להגהות ושואלים אותי איך אומרים מילים כלשהן".
אבשלום: "יש לי שיחות שבועיות עם אמא שלה על פרשת השבוע, אני אומר פסוק ואמא שלה משלימה".
כן, בהיפוך לשמו, קור הוא אדם חם מאוד. "אני מתחבק הרבה עם אנשים. כשנישקתי את החייל בטקס המשואות זה היה אלתור של הרגע. שבועות אחר כך עצרו אותי אנשים ברמזורים, הורידו את החלון וצעקו לי, ‘כל הכבוד שנישקת את החייל’. זה היה ביטוי לאהבת העם על בניו וחייליו. גם היום כשלוקח אותי נהג חייל לקורס של גלי צה"ל, אנחנו נפרדים בחיבוק".
עם כל האידיליה של חידון התנ”ך, ב-2016 החליפו אותך פתאום בגיא זו־ארץ.
"החידון היה כל השנים של הצבא ואחר כך החליטו שמעבירים את זה למשרד החינוך, בגלל סיבות שאני חושב שהיו מוטעות. אז החלפתי הייתה בתפר. בנט היה שר החינוך והפציר בי לחזור, כנראה הוא קיבל מחאות. אמרתי לו שאני לא חוזר".
עניין של אגו?
(משתהה) "התנהגו איתי לא יפה. אחרי שנה פנו אליי שוב והסכמתי, זה היה כמו שחיין שחוזר לבריכה".
הדלקת המשואה שנתיים אחר כך הייתה סגירת מעגל אישית, מעבר לחשיבות הלאומית?
קור פוצח בשיר של הגבעטרון: "'לא אל שכר הלב פתוח, לא לתהילה נשאנו ראש, אנו יצאנו עם דגלי הרוח את השדות לחרוש'. יש לי את השליחות שלי, אני לא עושה אותה בשביל אחרים. השמחות שלי הן כשאני מקבל משר או משרה תגובה שהם קיבלו את בקשתי והורידו את הלועזית, אני שליח של רעיון. הופתעתי שנתנו לי להשיא משואה".
למה הופתעת?
“כי אני עדיין נער”.
× × ×
הנער הזה הוא בלשן ידוען, יצגן כשמתאים לו, כוכב רדיו והדוד הלאומי, או אם תשאלו אותו: עוד יהודי. כבר שנים שאבשלום קור (71) מתפקד כפיית עברית נחושה, שמרחפת מעל פורעי שפה ומתעקשת לתקן שגיאות בהנפת שרביט; כשגילה שבצה”ל מקיימים “אימוני לוחמה אורבנית” ביקש שיתקנו ל”שטח בנוי”; למד"א הוא הציע שבמקום מתחמי “דרייב אין” ישנו ל”היבדק וסע”; ובקבינט הקורונה הפציר להימנע מ”קפסולות” ולעבור ל”דבוקות”. בעולמו של קור האויב הוא “אוקיי” ו”קול”, המאנגלזים הם מתייוונים מודרניים, והוא עצמו יהודה המכבי. גיבור רומנטי שנלחם על שפתו, אסקופה נדרסת שאחרים כבר התעייפו להנשים.
לא בכדי הפך בתודעה הציבורית לאייקון. הוא לא חוגג יום הולדת כי בתנ"ך רק פרעה חגג, נופש בכפר בלום במקום בניכר ומשוכנע שאנו חייבים לאהוב את פקקי התנועה, כי הם־הם התגשמות החלום הציוני. את תואר הדוקטור שלו בלשון לא הגיע לקבל בטקס החגיגי כי בהזמנה לא כתבו תאריך עברי, אבל את התואר "מר עברית" הוא מקבל מחדש מדי יום כשהוא הולך ברחוב, במסדרונות גלי צה"ל או בערבי שירה בציבור שבהם הוא גם שר וגם מרקיד.
"לא עשיתי שום דבר בשביל התדמית של מר עברית. אני בכלל מופתע שזה התרחש. יכול להיות שהפינה ברדיו, 'זמן של לשון', יצרה את זה. אתה נותן כל יום ‘קו־קו־קו־קו’, כמו קוקייה שיוצאת ואומרת ‘עברית, עברית’. הפינה הייתה בהתחלה בחצות וחיים יבין אהב את זה והכניס את זה לפני מבט. אני מניח שמשבצת השידור הזאת תרמה הרבה”.
רק במקום אחד לא תראו אותו - על אף הזיהוי כאיש ימין - בפוליטיקה. "חזרנו לפה כי כל הסבים שלנו בכל הגלויות חלמו על חברון, על בית אל ועל שילה. אף אחד מהסבים שלנו לא התגעגע לרעננה ולתל־אביב. מה שאני נותן זה העשרה ציונית. בשיר 'הכד', למשל, שאני מביא לחיילים, אין שום דבר ימני, זה שיר אהבה של לוחם על סמך תמונות ממלחמת השחרור. אין לי זמן כדי לעסוק בחינוך, ומה זו אג’נדה? - מילה נוראה שהכניס אהרן ברק לעברית - המטרה שלי היא רק להראות שירים יפים בעברית".
כן, אבל הטענה היא שאתה לא מדבר על פוליטיקה באופן גלוי, אלא מחביא את האידיאולוגיה מתחת לשפה.
"אם אזדהה עם מפלגה, אאבד את השליחות שלי שהיא עבור כלל־ישראל. המפלגה שלי היא העברית. גם התנ”ך. התנ”ך הוא של כלל־ישראל ואני מעולם לא הלכתי עם כיפה חוץ מבדרך לבית כנסת. ולכן שרואים אותי מנשק את החייל, אני מנשק את כל עם ישראל".
זה כנראה גם מה שעזר לך להישאר בתחנה הזאת שעברה פוליטיזציה. בסוף ברדוגו בחוץ ואתה עדיין שם.
“אני נשאר כי יש לי שליחות”.
איך אתה עם העברית שלו, אגב?
“אני יכול לפרוס את דעותיי על השדרנים בגלי צה”ל אבל אני לא אתן לאנשים ציונים על העברית שלהם. העם שומע והעם שופט”.
השפה היא גם פוליטית.
“אני אומר כפר השילוח ולא סילוואן, אבל כי ככה זה גם במחקר”.
קיבלת הצעות ממפלגות?
“כן. לא חשוב אילו, אני לא שם. הייתה לי הצעה להיות שר חינוך, אבל מה עושה שר חינוך? יומיים הוא דן עם ארגון המורים ויומיים אחר כך הוא דן עם הסתדרות המורים. מה הוא עושה בתכנים? ואני גם איש עם מצפון. מי שהולך לכנסת, תראי מה נהיה ממנו".
אורי אורבך ז”ל היה משלך.
“הוא הכניס את בנט לפוליטיקה. חבל שהוא לא איתנו, אני לא יודע מה הוא היה עושה היום".
הבריחה מהשדה הפוליטי הניחה לו להיות בין היחידים בחוגיו שלא מוכן להשתתף בשיח “כן ביבי, לא ביבי”. "אני איש של דרך. אני לא שייך לאף אחד, אין לי מנהיג שאני נוהה אחריו. אין מישהו שאומר לי מה דעתי. ארץ ישראל יקרה לי ואני גאה בזה ולא מסתיר את זה שילדיי יודעים את הדרך למערכת המכפלה ולקבר יוסף. לא השואה נתנה את המדינה, קרו דברים קודם, אבל כשבא אורח, המנהיגים שלנו לוקחים אותו ל’יד ושם’ במקום להר עיבל. אנחנו פה בגלל השואה? לא. הציונות נתנה לנו את המדינה, לא השואה".
הבת שלך מוריה, אשת תקשורת ועיתונאית ימנית, סיפרה בראיון שכשהתחתנה עם מאיר לפיד, בן למשפחה שכולה מקריית ארבע, השכול “עשה לך את זה”.
"עושה לי את זה? אולי זה עושה לה. זה לא שחיפשתי משפחה שכולה או משהו. שני הנכדים הראשונים שלי נקראים על שם אב ובנו שנרצחו בחברון, אני כואב את כאבם של האנשים האלה".
× × ×
קור גדל במרכז תל־אביב וקרוי על שם שני סביו, אברהם ושלום, שנרצחו בשואה לפני שהכירו אותו. אביו, שלמה, היה איש הליכוד וממנהיגי בית"ר באירופה, ובהמשך כיהן כמשנה ליו"ר רשות השידור בשנות ה־80. "לפני מאה שנה אבא שלי הלך בריגה, בירת לטביה, עם האות ע’ גדולה על החולצה, לומר ‘נדרנו נדר לדבר עברית’. אבא לקח אותנו בגיל רך לבית הכנסת לראות אותיות עבריות ושם התאהבתי בהן", הוא אומר. לחידון התנ”ך הוא הגיע לראשונה בגיל שמונה: “אמא ואבא לקחו אותי ולא העליתי על הדעת שאגיע לשם בכלל".
במרכז העיר העברית הראשונה הוא גם גידל את ששת ילדיו מהסופרת זהבה קור. היותם משפחה ברוכת ילדים במעוז ליברלי, לא הייתה הדבר היחיד שבידל אותם. "לנהל שישה ילדים זה מתנ"ס", הוא אומר. "אני ממליץ על זה בכל הלב. היו אומרים לי שכנים שמאוד מרגש אותם שאני הולך עם שישה ילדים ביום שישי אחר הצהריים לבית כנסת, ובדרך היינו שרים שירי שבת לפי הסדר ואנשים צפו בנו מהמרפסות. לדעתי תל־אביב נתנה לנו כמשפחה חיסון, הילדים שלי ראו את כל הפיתויים מסביב ואמרו, ‘זה טוב, זה יופי, אבל יש עוד דברים'".
הלהט הרעיוני שבער בו המשיך להחרמת מותגים אופנתיים לא מכאן. ג’ינסים של ליוויס שביקשו ילדיו נפסלו כי היו בעיניו "התייוונות מודרנית". “הייתה תקופה שהתנגדתי לאותיות הלועזיות הגדולות, הלכנו רק עם חולצות עם כיתובי עברית", הוא אומר. "הילדים שלנו לא הכירו את יום כיפור של תל־אביב, רק של חברון. לא ידעו שיש תשמיש קדושה כזה בשם אופניים".
אבל ילדים רוצים להיות כמו כולם, שייקחו אותם לספורטק.
“לקחתי אותם גם לספורטק, כשהיו הסקאדים על תל־אביב הגענו לשם והיה ריק. אמרתי להם, ‘אתם רואים איך אין כאן אף אחד? אז תזכרו שכשהיו טילים על תל־אביב אנחנו לא ברחנו'".
היה שלב שבו התנגשתם עם הסביבה?
“מוריה ביקשה ללכת לבית ספר לאמנויות בתל־אביב, אמרתי לה, ‘תקשיבי מוריה, אמא ואני נגד זה. זה עולה הרבה כסף, אבל לכן אנחנו שולחים אותך לבית הספר הזה, כדי שלא תגידי שמנענו ממך פעם דבר בגלל כסף’. עד מהרה היא ראתה שהרוחות שם משונות. היא הדביקה על התא מדבקה של ‘העם עם הגולן’ ואמרו לה להוריד את זה. כשהבן שלי למד בגימנסיה הרצליה הוא התכונן לצאת למסע לפולין, אבל הם לא נתנו אוכל כשר. שאלתי את המנהל והוא אמר, ‘לא יהיה כשר, זה לא בית ספר דתי’. אמרתי, ‘אם הוא היה צמחוני היית מביא לו אוכל צמחוני, אם הוא היה מוסלמי היית מביא לו אוכל שמתאים למוסלמי. אז הוא יהודי. אתה אומר שבמסע תלכו אחר הקולות של היהודים ברכבות, מה הם אכלו היהודים האלה? בגימנסיה לא שינו את החלטתם וישי לא יצא. הוא לא קיטר על זה בכלל, הוא יצא בסוף לפולין כקצין בצה”ל”.
ילדיו חיים היום ברובם בגוש עציון וכך גם נכדיו, 25 במספר. על הולדת שניים מהם התבשר תוך כדי שהוא על במת חידון התנ"ך, על ידי ראש הממשלה דאז, בנימין נתניהו. “מוריה שעבדה אז בטלוויזיה, שמעה שנולד הנכד והלכה לצוות שלו, ונתניהו הודיע: ‘נולד לך נכד, אבשלום’. הייתי המום, חיכינו ללידה הזאת של כלתנו שלושה ימים. נכד אחר שלי נולד בחידון למבוגרים בחנוכה. החבר’ה שלי עובדים. העניין הזה של הילודה היה חשוב לי תמיד, כדי שהלהבה תהיה גדולה ותבער לאורך זמן. כשיצאתי עם בחורות העליתי את העניין הזה באופן כללי, אגב אורחא, כדי לראות מה היא חושבת. לא רציתי שהבחורה תעשה לי טובה. יש לנו שישה ילדים, והנחלנו את חשיבות הילודה גם להם".
אתה לוקח את הנכדים כבר שנים למשחקים של בית”ר.
“השנה הזאת הייתה עלובה כי יש שחקנים שלא מתאמצים. אבל בשנה שהייתי צריך להגיד קדיש על אבא שלי, הגעתי לאצטדיון עם כיפה בכיס ואני רואה את הכיפות מלמעלה ואומר לכמה אנשים, ‘עוד רבע שעה, מנחה ליד השער’. במשחקים של בית”ר אתה מארגן מניין בקלות, בקבוצות אחרות קצת קשה. ואני הולך לבית”ר בגלל ז’בוטינסקי, לא בגלל משה חוגג".
אתה מעריץ את גוש אמונים ואת מפעל ההתנחלות, אבל אתה עצמך גרת רוב החיים בגוש דן.
“זה ככה כי זה נוח לי ואני מרגיש שכל הארץ היא ארצי. אחותי תהתה בכלל אם אני יכול לגור מחוץ לתל־אביב, אבל כל מקום שיש לי בו את השולחן שלי והספרים הוא ביתי. ויש לי הרבה שגרירים, גם שם בגוש עציון. אני לא יכול לוותר על הפלא הזה, של לשבת בעמק דותן, וזה גם מה שעשיתי עם הילדים של חידון התנ”ך, יהודים שבאים ממנהטן ומפריז. ומה יש שם במנהטן? אין לך שם כלום".
אולי בסוף תהיה כמו שולמית לבנת, שהלכה לגור במאחז ליד שכם בגיל 19.
"אבל אני עוד לא בגיל שגרים ליד הנכדים ובגיל 91 אני עוד אהיה פעיל, מה את עושה לי מסיבת סיום?"
תרצה: "לפני כמה ימים היינו באירוע על הזמר העברי בכפר בלום, בחדר האוכל הוא קם לקחת אוכל ורצה אליו אישה ששאלה, ‘אתה אבשלום קור או הבן שלו?’ הוא שאל למה והיא הסבירה, ‘התווכחנו בשולחן כי אתה נראה נורא צעיר'".
× × ×
מעמד החלפת מסרונים עם קור הוא חוויה מרעננת ומלחיצה בו־זמנית. מצד אחד האיש כותב "לכל עמנו וארצנו" כשמברכים אותו בבוקר טוב, והוא מעדיף "שמחה ביציעים" במקום "סבבה". ומצד שני, ישנו הפחד התמידי שיתפלק איזה רווח מיותר או “אוקיי”. בשיחה של פנים מול פנים, הוא כבר ממהר להרגיע שהוא לא מעיר לזרים על העברית שלהם. בוחן ולעיתים מתחלחל? בהחלט כן, אבל דברו חופשי. רק לנכדים שלו הוא עושה חיים קשים. "זה לא עניין של קשיחות, אף פעם לא התכופפנו לרמת הילדים, הצבנו להם רף גבוה כדי שיעלו אליו. עם כולם זה חברי, מתקשרים אליי חיילים שעומדים להנחות טקסים ומתייעצים לגבי הגייה, אנשים שמשחקים ‘ארץ עיר’ באמצע הלילה, כאלה ששולחים משהו במסרון ומסבירים שהם התערבו עם חבר על איך אומרים מילה מסוימת. כשזה משהו ראוי ושאלה עם רמה, אני גם עונה בקולי משהו רחב".
כבר שנים הוא מקבל הצעות למנף את התדמית של מר לשון, אבל לא מסכים לכופף את העקרונות בכל מחיר. "היו 30 מסעי פרסום שסירבתי להם. הופעתי בסוף רק עבור 'איקאה', כי נתנו שמות עבריים למאה רהיטים. עשו הפקה לילית עם צוות ענק וזה הוקרן מעט פעמים. שאלתי את משרד הפרסום למה עשיתם את כל העניין אם זה הוקרן כל כך מעט, והם ענו, 'השוודים שמעו שאנחנו משנים את השמות השוודיים וביקשו להפסיק עם זה'. כלומר השוודים מכבדים את השוודית יותר משאנחנו מכבדים את העברית!"
כעת הוא יופיע בקמפיין לאפליקציה “ביט” לצד אלי פיניש. "התנאי שלי היה ששנינו עומדים יחד חבוקים מול המכשיר ואומרים 'דבר עברית' כחרוז ל'ביט'. דובר על כסף, אבל כסף לא מפתה אותי. יש לי דרך ולכן מעריכים אותי. ההורים שלי לא לקחו פיצויים מגרמניה, הם אמרו 'לא סלחנו'. זה כל כך קל לוותר, והעונג בלראות פרסומאי שמציע לך עוד כסף ואתה אומר לו, 'סלח לי, זה לא מקובל עליי'".
בתפקידך כמגן העברית, אתה לא מרגיש שאתה שם אצבע בסכר שעוד רגע נפרץ גם ככה?
"לכל אחד יש שליחות במקום שהוא ניצב בו ולי יש את השליחות הזו. ההורים שלי אמרו לי שיש לבעוט הרבה לשער כדי להבקיע וזה מה שאני עושה. עם הרמטכ"ל כוכבי השגתי שני דברים השנה לטובת העברית, גיליתי שבעיר הבה"דים יש קורס טבחים שנקרא ‘הכשרה קולינרית’ (צוחק), הצעתי שיקראו לזה ‘אשפי המטבח’. בסוף לקחו ‘אמנות הבישול’. בסדר, העיקר שהצבא ידבר עברית. הדבר השני היה תקנות לגבי המגפה שהפיץ אגף המבצעים, הם דרשו להעביר 'קלירנס באפליקציה', הערתי ולמחרת שינו ל'הצהרת בריאות ביישומון'. כל כך פשוט!"
המפעל המשמעותי שלו כבר מעל ל־40 שנה הוא תחנת הרדיו הצבאית גלי צה”ל. קור יושב על שיבר העיתונאים בישראל, בחסות הדרכות קבועות לקורס הכתבים שמתגייס לתחנה ועריכה לשונית של כל מבזק ותשדיר.
מי מאנשי התקשורת המוכרים בלט כבר בקורס?
"הוא כבר לא בתקשורת אבל שיבל כרמי מנסור לא היה כל כך טוב בקורס, אבל אחר כך הוא זהר. כי היה אכפת לו. הוא היה משמיע לי מהדורות שלמות לפני, אבל כולם היו בניי".
יש לך נקודת מבט שנפרסת על פני שנים, הדור הולך ופוחת?
“הלשון היא כמו מטוטלת, יש תקופות טובות יותר ותקופות טובות פחות. היינו על אדמתנו וכשעזבנו את העברית בימי בית המקדש השני, איבדנו את אדמתנו. וכשחזרנו לעברית - חזרנו אל אדמתנו. לעברית יש כוח עצום. ובשנים שלא היינו כאן זה לא שהעברית מתה, קראנו תורה בעברית וכתבנו קהילה לקהילה בעברית, אבל כשאדם אמר לאשתו לפני השינה ‘אני אוהב אותך’, הוא אמר לה בכל מקום בשפת מדינתם וזכינו עוד מעט כבר 200 שנה לומר ‘אני אוהב אותך’ בעברית, שזה דבר גדול מאוד. עברו דרכי 1,500 עיתונאים בישראל. ובסוף, בכל מקום שתראי עיתונאים, וגם בממשלה הנוכחית, תראי אנשים שעברו בגלי צה”ל. מרב מיכאלי אגב אוהבת מאוד עברית".
ומה אתה חושב על איך שהיא מתמרנת את העברית לאג’נדה הפמיניסטית?
“יש לנו מחלוקת בנקודה הזאת”.
דעתך על שפה א־בינארית?
“יש פה אי־הבנה של כללי השפה וחוסר כבוד לשפה”.
והשלט הפופולרי בבתי ספר, ברוכות.ים הבאות.ים?
“אני מניח שלא הייתי שולח את הילד שלי לבית ספר ששם שלט כזה”.
כי זה יותר מדי פרוגרסיבי לשיטתך?
“זאת לא קדמה בעיניי, זאת אי־הבנת השפה. סיומת 'ים' זה לא זכר בלבד ו'ות' זה לא נקבה בלבד, כמו שאומרים שלושה אבות”.
עם הגיל אתה משחרר טיפה מהדקדקנות?
“לא”.
תרצה: “ואתה סלחן יותר?”
אבשלום: “טרחן?”
תרצה: "סלחן".
אבשלום: "אני לא בוחן אנשים מלכתחילה. גם טרחן אני לא מרגיש".
כשיונית לוי קראה לבת שלה אנני תקפת בטענה ש”זה שם של גויים”.
"זה נכון, אני לא המצאתי. הנהירה הזאת היא מצערת. אני מוכן לתת את שמות נכדיי באושר גדול. בכיתי אתמול מאושר כשבתי מולדת התקשרה וסיפרה שקראו לנכדה החדשה קמה".
מאשימים את ההייטק הישראלי בתקיעת עוד מסמר בארון הקבורה של העברית. אתה שואל כאן ישראלים מה הם עושים והם עונים לך “סופטוור דיבלופר”.
"אני לא יכול לכעוס על מישהו שמאמץ שפה אחרת כי היא חשובה לפרנסתו. אני מצטער רק שלהמצאות שלנו, של ישראלים, אין שמות בעברית. דברים שאנשים שלנו המציאו ויש להם שמות לועזיים כמו 'ווייז', שפנו אליי כשהתחילו. הם רצו להקליט בקולי וביקשו הצעת מחיר. אמרתי להם שאני רוצה להגיד שש מילים, 'וויי פירושו נתיב, ווייז פירושו נתיבים'. הם לא חזרו אליי".
× × ×
דבר שקור מצטער עליו במיוחד השנה, זה החשיפה הלא־אופיינית והבלתי רצונית של מעלליו הרומנטיים במדורי הרכילות. כשהתגרש בקיץ האחרון מאשתו לשעבר, נאוה אחירון בודק - עורכת שהכיר ברשות השידור והיה נשוי לה במשך שבע שנים – הוא לא שיער שדווקא הם יהיו אלה שיחליפו באתרי הבידור את נועה קירל ויהונתן מרגי בתפקיד הפרודים שמספקים כותרות. הפצצה הוטלה מכיוונה של אחירון בודק, שפירסמה בפייסבוק פוסט שהציף הרבה סימני שאלה: "היום לפני 74 שנים, בכ"ט בנובמבר 1947, החליט האו"ם על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. להבדיל אלפי הבדלות, בכ"ט בנובמבר 2020, החליט בעלי לשעבר על סיום המנדט שלו בחיי והודיע לי זאת במסרון. היום אני מבינה שהצלתי את נפשי".
לרוב, קור לא שש לדבר על דבר שאיננו השפה העברית, אבל הפעם הוא נחוש לספר לראשונה את הצד שלו. "תשמעי, אני לא אמרתי אף פעם מילה רעה על אישה", הוא אומר. זה שיש מישהי שחושבת במר ליבה שהיא צריכה להטיל בוץ, חבל. אבל זה לא מחייב אותי לרדת לרמה הזאת. לא היה שום דבר מפתיע, העננה שזה לא יכול להמשיך הייתה קיימת זמן ממושך וכאשר יש לאדם עולם חדש".
לך יש עולם חדש, או לה?
“אני לא בודק את העולם שלה. תכירי את עולמי”, הוא מצביע על זוגתו הנוכחית, תרצה. "מה זה זוג? זוג זה ההנחה שאפשר להעביר את החיים יחד. עם הזמן יכול להתגלות שזה לא כל כך מתאים, אבל זה לא פוסל אף אחד מבני הזוג. זה בסך הכל אומר שהוא והיא אינם מתאימים זה לזה. זה הכל".
כן, אבל נאוה בת זוגתך לשעבר טענה שנפרדת ממנה במסרון.
"זה רעיון פרסומי יפה מאוד, וזה לא נכון. היה תהליך ממושך. אני מצטער שבכלל גולשים לרמה הזאת, זה לא נאה. כי בזה שחיינו יחד, כיבדנו זה את זה. לא צריך לקטוע את הכבוד הזה. פנינו איש לדרכו".
היא כתבה בפוסט בפייסבוק שלה דברים קשים על הפרידה, כמו "הוא הודיע לי במסרון” ו”הצלתי את נפשי".
"יופי, אז זה טוב לה. כל הכבוד לי. אולי שתשלח לי זר פרחים של הוקרה על זה? היא הוציאה אותי כאן גבר רע. הסגנון מעיד על האדם ואילו הייתי קורא פעם שמישהי כתבה את הדברים האלה, הייתי אומר, 'מי ירצה לחיות עם דבר כזה? מי זאת האישה הזאת? איזו צורה זאת של פרידה?' הסיפור על המסרון חסר שחר, לא הייתה הפתעה ואני לא אמרתי שום מילה רעה מעולם".
אתה אדם ציבורי המון שנים ופתאום בבת אחת החיים הפרטיים שלך נפרסו לעיני כל. תחושה קשה?
"זה לא היה אמור לקרות. אני חושב שהיא חשפה פרצוף מביש. אני לא קראתי שום דבר מזה, אבל אחרים סיפרו לי מה כתבו. הילדים שלי יודעים שאני אבא שמשוגע עליהם ושאם יבקשו ממני להקפיץ אותם לאילת, אני עכשיו קם ונוסע עד אילת. ושנים אמרתי לילדים שלי כאשר כעסו עליי, והיו דברים כאלה, ‘אתם תדונו אותי בבוא יומי, אני יודע שאני אתייצב לקראת כיסא הכבוד ואגיד שעשיתי את הכי טוב שיכולתי’. והם יודעים שעשיתי הכי טוב שיכולתי".
במקרה הזה הם כעסו?
“לא, הם לא התעסקו בזה. תראי, היא לא אירוע גדול בחיי. עם זהבה חייתי 30 שנה וגידלנו שישה ילדים, זאת אישה שעשיתי איתה חיים. נאוה זה לא… לא היינו אפילו שבע שנים יחד. ביידיש אומרים נון־איוונט. זה לא פרק של ממש בחיים. אני לא ניזון מאנשים אחרים, יש לי את המצפון שלי”.
אפרופו זהבה, אשתך הראשונה, היא התראיינה ל”לאשה” וסיפרה על דיכאון קשה שחוותה אחרי הגירושים.
"אני מכבד אותה מעצם זה שהיא הייתה אשתי. ששת הילדים שיש לזהבה ולי מעידים על כך שזכינו לדברים גדולים. שזרענו וקצרנו. יכול להיות שזה כואב לבן אדם שהיה לו טוב איתי והוא כבר לא איתי. אני לא רואה בזה עניין לציבור וכל מה שנעשה נעשה כחוק, כדת משה וישראל".
זה קטע, שהתחתנת גם בפעם השנייה.
"בסדר, כי אני חושב שזה נכון. אין לי שום חוכמה גדולה להגיד בעניינים האלה. אני נראה לך מאושר עכשיו? זה כנראה משום שאני מאושר. יש לי חיים מלאי תוכן. אני מדבר היום עם אנשים שהם כתבים בגלי צה”ל והם בגיל של נכדיי. בקורסים הראשונים ניגשה אליי חניכה מצטיינת עם סבתא שלה ונתתי נשיקה לסבתא שלה, היום הסבתות צעירות ממני, אני לא יכול להתקרב אליהן, שלא יגידו שעשיתי מעשה אסור! (צוחק)".
כבר שנים מנסים להוציא ממך את הצד השובבי, ראיתי בכתבה שקראו לך “הבלשן המסוקס”.
"הראו לי את זה, כתבה את זה איזו רכילאית. הכל קשקשת. מסכן מי שצריך להתפרנס מלכתוב דברים כאלה בעיתון. גם כשאני מקבל קנס אני אומר לתרצה, מסכן האיש הזה, הוא מתפרנס מזה שחניתי במקום שהתמרור לא ברור. אני מרחם על מי שמתפרנס מזה, לא כועס עליו".
העיקר שיש לך אהבה חדשה.
"קרה לי נס של זוגיות, פגשתי את תרצה ואני מאושר. את רואה עכשיו את אושרי. אני סוף־סוף מרגיש זוג באמת, אני חווה אהבה שלא ידעתי כמוה. אנחנו משלימים זה את זה וחווים שלמות. היא חג החירות הפרטי שלי. אמרתי לתרצה, 'את חירותי!'"
