"בדקנו 177 תהליכים באגף, והיו בהם 823 מסמכים שמבקשים מהמטופל. נוריד מזה 80 אחוז"
בדיוק לפני שנה הצית את עצמו איציק סעידיאן בפתח אגף השיקום של משרד הביטחון, כמחאה על היחס המשפיל לנפגעי פוסט–טראומה כמוהו עכשיו לימור לוריא, שהתמנתה לראשת האגף בעקבות מעשהו הדרמטי, מובילה את מהפכת "נפש אחת", שנועדה לשנות מקצה לקצה את היחס לנכי צה"ל בראיון ראשון היא מדברת על המקרה שהבעיר את המערכת גם מבפנים, על מספר הפניות שהכפיל את עצמו מאז, ועל הצורך לבנות מחדש את האמון באגף: "האתגר הוא להסביר שה'לא' מגיע אחרי שהפכנו את העולם"
משרדי אגף שיקום נכים במשרד הביטחון בפתח־תקווה שקטים ורגועים בצהרי היום. שמירה קפדנית כיאה למקום, מספר חיילים וחיילות בשירות חובה במסדרונות והשאר ספונים במשרדים. עבודה לא חסרה. במשרד רחב ידיים יושבת סמנכ"לית משרד הביטחון וראש אגף שיקום נכים לימור לוריא (48). כבר שמונה חודשים שהיא בתפקיד המאתגר. היא לא התראיינה מעולם, ובכלל, המעמד בראש אגף כל כך מתוקשר, זר לה. לוריא היא האישה הראשונה בתפקיד, ומולה התמודדו למשרה רק גברים. "אני הדבר הכי לא צפוי במשרד הביטחון", היא אומרת. "אני 'רק' סמלת, לא קצינה, מגיעה מחיל האוויר, עולמות אחרים".
ברזומה המקצועי שלה אין אומנם פלאפלים ויחידות מובחרות, אבל ניסיון בתחום לא חסר. היא עבדה בביטוח הלאומי כראש אגף נכות וסגנית סמנכ"ל הקצבאות, הספיקה לעבור בדרך בלשכת שר הרווחה דאז איציק שמולי כיועצת מקצועית, ואז הגישה מועמדות למשרה הנוכחית בתקופה הכי קשה במקום. הדרישות למכרז כללו בין היתר ניסיון בניהול עם היקף גדול של עובדים, ניהול תקציב גדול והיכרות עם עולם התוכן של אנשים עם מוגבלויות. התהליך כלל מבחני מיון, מבחנים בחברת השמה ולבסוף ועדת קבלה עם מנכ"ל משרד הביטחון, המשנה למנכ"ל, משנה לנציב שירות המדינה ונציג ציבור. "כשהגשתי מועמדות לא חשבתי שיש לי סיכוי, והתקבלתי", היא מספרת.
למה לדעתך קיבלת את התפקיד?
"אני חושבת שמשרד הביטחון רצה מישהו שמכיר את את העולם של אנשים עם מוגבלות וגם של קצבאות וניהול מערכות. לפניי היו ראשי אגפים שהגיעו מהצבא בדרגות תת־אלוף ואלוף, אבל בתפקידי בביטוח לאומי כמשרתת ציבור, רכשתי המון ידע וניסיון בנושא".
לוריא מתגוררת בהרי ירושלים, נשואה ואם לשלושה: שירה (22), קצינה ביחידת חילוץ והצלה, מיקה (19), מלש"בית במכינה קדם צבאית, ויונתן (14 וחצי). מדי יום היא מגיעה למשרדי האגף בפתח־תקווה כשנפתחים השערים בבוקר, ועוזבת כשהמקום נסגר, בעשר בלילה. "זה מקום שבאים אליו לעשות דברים משמעותיים", היא אומרת. "בשביל מי שבחר להיות משרת ציבור, האגף הזה הוא הפסגה. זה מקום שהיה צריך לעשות בו מהפכה ואני מודה על זה שאני פה כל יום".
למנף את הטלטלה
אל המקום השקט הזה הגיע לפני שנה איציק סעידיאן, לוחם גולני שמראות הלחימה בעזה לא נתנו לנפשו מרגוע. כאן הוא בחר להצית את עצמו במחאה על היחס המשפיל והאטום שניתן לנפגעי פוסט טראומה כמוהו, בלי לדעת שהאש תתפשט ותבעיר מדינה שלמה. הפגנות ברחבי הארץ, אוהלי מחאה, חשיפה של מקרים קשים אחרים ובעיקר מתן לגיטימציה לדבר על הטראומה, לא להתחבא עוד. כאן החלה המחאה, ומכאן גם יצאה הבשורה של רפורמת "נפש אחת", שבאה לשפר משמעותית את מצבם של פצועי צה"ל, להעניק להם סל טיפולים נרחב, להקל בבירוקרטיה המסובכת ובעיקר להאמין להם ־ דבר שאמור להיות מובן מאליו, אבל הפך לאחד ממוקדי החיכוך המרכזיים.
איזה אגף חיכה לך?
"יש באגף השיקום 270 עובדים ויש עובדים מצוינים שעובדים קשה. אבל קיים פער בין כמה שהם משקיעים למה שהמטופל בסוף רואה. הם היו פה בתחושת תסכול. עם כל העבודה הקשה, זה מה שקורה בסוף? מצד שני הם לקחו את הטלטלה הזאת ומינפו אותה. אני יכולה להבין את הביקורת. ב־2022 אנשים במשבר צריכים שהכל יהיה פשוט עבורם כדי שיוכלו להתרכז בשיקום שלהם ולא לרוץ אחרי עורכי דין ולמלא המון טפסים. עצם זה שמשך זמן הטיפול היה ארוך, זה בעייתי. אבל לצד הביקורת, לפניי נעשו גם דברים טובים ויפים".
את מתארת אגף עם עובדים מצוינים, אבל אחת הטענות של הנכים היא על היחס שהם מקבלים מהם.
"התלונות העיקריות היו על הבירוקרטיה והניירת. משרד הביטחון אמר מעל כל במה שיש מחסור משמעותי בכוח אדם. למשל עובדת סוציאלית שצריכה לתת שירות ל־1800 איש יכולה להגיע למצב של חוסר בקשב מספק. היו תהליכים מאוד מסורבלים שהיום אנחנו מפשטים אותם באמצעות מיחשוב. העובדים נחבטו מאוד בשנה הזאת. אני רואה היום את המוטיבציה שלהם ואת הרעיונות שהם מביאים, הם כל כולם פה".
קודמה של לוריא בתפקיד היה תא"ל במיל' חזי משיטה, שפרש מתפקידו ב־2021, לפני המקרה של סעידיאן, ברקע הביקורת על תיפקוד האגף. במקומו של משיטה ועד לסיום הליך המכרז התמנה סמנכ"ל וראש אגף משאבי אנוש במשרד הביטחון, איתמר גרף, לממלא מקום זמני. לוריא הביאה למקום רוח חדשה. היא ביקשה לשנות את התדמית האטומה שיצאה למערכת, ומהיום הראשון ניהלה מדיניות של דלת פתוחה, כאשר אחת לחודש נכי צה"ל מוזמנים להגיע למשרדה ולהציג בפניה את בעיותיהם. "התחושה פה הייתה שלא מאמינים לנו. זה האתגר הגדול, וזה תהליך שלא קורה ביום אחד", היא משתפת, "אנשים מגיעים לפה ומספרים שבשכול יש משהו הרואי, ואני רוצה שנגיד להם שגם העשייה שלהם הרואית. גם בצבא וגם בשיקום שלהם.
כשעבדתי בביטוח הלאומי, הנכים שם תמיד הסתכלו על נכי צה"ל כעל אליטה, הגיבורים הגדולים שיש עליהם קונצנזוס, אבל פה הם לא הרגישו את זה. עכשיו, לאור כל האירועים האחרונים, הפיגועים והמלחמה באוקראינה, התקשרנו לכל המחוזות וביקשנו שירימו טלפון לכל מי שמתמודד עם פוסט טראומה. שיבדקו שהכל בסדר, שיידעו שאנחנו פה".
מתי המפגש עם הנכים הכי מטלטל אותך?
"בביקורי בית, בסיורי שטח שאני עורכת, בימי הדלת הפתוחה. הגיעו אליי למשל שלושה חברים שאיבדו קשר עם חבר שלהם לצוות, וראו אותו במקרה במצב לא טוב והתגייסו לעזור לו. זה מישהו שלצערנו לא פנה אלינו עד היום, הוא לא קישר את המצב שלו לפוסט־טראומה, ובזכות החברים שלו אנחנו מנסים לעזור לו. הייתה לי פגישה עם לוחמות שהסבירו לי את המשמעות של להיות אישה עם נכות, להתמודד עם נכות נפשית למשל יחד עם אמהות טרייה. הגיעה אליי אישה שכשהייתה חיילת עברה אונס על ידי מספר חיילים, והיא במצב נפשי קשה. כל סיפור מטלטל אותי. בביטוח הלאומי היינו משלמים כסף ומישהו אחר מטפל. פה זה אני. כל הזמן יש תחושה שאנחנו צריכים להחזיר אנשים לחיים".
נכה צה"ל היה צריך להצית את עצמו בשביל שייעשו שינויים?
"האירוע של איציק סעידיאן באמת התחיל הכל. זה הרגע שבו הוחלט לחשב מסלול מחדש. אבל אני רוצה להדגיש שיש פתרונות אחרים במצבי קיצון ומשברים. יש מענים ויש תמיכות. הכי מפחיד אותי שמבלי להתכוון יקרה פה אסון נוסף".
אילו מענים אתם מציעים?
"אני מאמינה במניעה, לטפל בבעיה כשהיא קטנה ולמנוע את מצבי הקיצון. יש לנו קו חם שפועל 24/7. בסוף השבוע הקודם למשל, בעקבות הפיגוע בתל־אביב, היו לנו פי שלושה פניות. יש בתים מאזנים בפריסה ארצית, טיפולים נפשיים ללא הגבלת זמן, טיפולים לבני משפחה שמנחים אותם להתמודדות עם מצבי משבר, טיפולים אלטרנטיביים. יש גם טיפולי טרום שיקום עבור אנשים צעירים עם פוסט־ טראומה שעוד לא מאוזנים ולא בנויים ללימודים אינטנסיביים, אז אנחנו נותנים להם כל קורס שיבחרו, רכיבה על סוסים, סייבר וכדומה. שלא יישבו בבית עד שהם מחליטים מה הם רוצים לעשות".
למה סעידיאן בעצם לא קיבל את זה?
"כי את הדברים האלה התחלנו להפעיל לאחר המקרה שלו. לפני כן, האופציה במצבי קיצון הייתה אשפוז בבתי חולים".
מבינים שזו לא בושה
סעידיאן מאושפז כבר שנה שלמה במחלקת כוויות בשיבא תל השומר. הוא הגיע למחלקה במצב אנוש כשכוויות מכסות כמעט את כל חלקי גופו וסיכוייו לחיות היו קלושים. לאחר שהיה מורדם ומונשם במשך חצי שנה, החליט צוות בית החולים להוריד את מינון חומרי ההרדמה, וכנגד כל הסיכויים סעידיאן שב להכרה והחל לתקשר עם משפחתו. סעידיאן עבר עשרות ניתוחים, מצבו מוגדר כעת יציב ובשבועות הקרובים הוא צפוי לעבור ממחלקת כוויות למחלקת השיקום.
מאז המקרה של סעידיאן נרשם באגף גידול של מעל 100 אחוז בפניות של אנשים עם פוסט־טראומה: ברבעון הראשון של השנה שעברה, לפני המקרה של סעידיאן, הוגשו 170 בקשות על רקע נפשי, ואילו ברבעון הראשון של השנה הנוכחית הוגשו 343 בקשות. כמו כן נוספו 60 משרות במסגרת הרפורמה. "חלק מהפניות הן מלוחמים ממלחמת יום הכיפורים ואפילו לפני זה, שכנראה היו חבויים", אומרת לוריא, "אני שמחה על זה כי זה משהו שחבל להיות איתו לבד. אני חושבת שהמקרה של סעידיאן נתן לגיטמציה לנפגעי פוסט־טראומה לפתוח את הנושא ולדבר אותו. לצד מגוון המענים שאנחנו נותנים, אנשים ומשפחות מבינים שזו לא בושה ושיש טיפול. יש כתובת".
לצד זה, לוריא מספרת על תופעה קשה שהתעצמה מאז מקרה ההצתה של סעידיאן. "יש עלייה באלימות ובשיח האלים כלפי עובדי ועובדות האגף וזה משהו שהוא באחריות כולנו", היא אומרת, "מטופל שאומר לעובדת סוציאלית 'אם לא תיתני לי כך וכך אני אהיה איציק סעידיאן הבא', זה חמור. מנכ"ל משרד הביטחון מינה ועדה למניעה וצמצום של אירועי אובדנות ואירועי אלימות. הייתה לנו קפיצה מטורפת באיומי אובדנות, שזה נורא מסוכן. עובדת שכל היום עם לחצן מצוקה כי מפחדת שיעשו לה משהו. יש לי עובדת בת 23 שביום שישי בצהריים הגיע אליה הביתה נכה צה"ל וביקש תרופה שלו, עובדת שיקום שנכה צה"ל אומר לה 'אני יודע איפה הילדים שלך מסתובבים ואני אגיע לשם'. טון השיח הקצין, אבל ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע אנחנו רואים ירידה".
לפי נתונים של משרד הביטחון, העלייה באירועי האלימות ובתוכם איומים על עובדים ואיומים באובדנות קפצה במאות אחוזים: בשנת 2021, עד למקרה של סעידיאן באפריל, נרשמו 28 מקרים. לאחר המקרה ועד סוף השנה נרשמו 331 מקרי אלימות.
איך את מסבירה את ההקצנה בשיח?
"אם אני נכנסת לנעליהם, הם אומרים 'שנים צעקנו ולא הקשיבו לנו. בא אדם, עשה מעשה קיצוני, וכל המדינה על הרגליים' ואז איום באובדנות נראה כמו פתרון. ואני רוצה להגיד, יש פתרונות אחרים שיביאו לתוצאות שאתם רוצים וצריכים. פגיעה בחיי אדם זה דבר שמפחיד אותי".
התמודדתם בשנה החולפת עם מקרים דומים?
"היו שני מקרים טראגיים השנה, שני אנשים ששמו קץ לחייהם ולמען צנעת הפרט אני לא אפרט. הרופאים הסבירו לי שכמו שאנשים מתים מסרטן, אנשים מתים ממחלות נפשיות, וקצרה ידה של כל החברה מלהושיע. כשאנשים מגיעים למצבי קיצון זה לא בגלל דבר אחד, אלא מכלול. אנחנו עושים הכל כדי למנוע מצבים כאלו. מגיעים לא רק אל מי שצועק אלא דווקא אל מי ששקט. בודקים מי צריך מאיתנו יותר תשומת לב".
למה לדעתך דווקא סעידיאן הפך לסמל המאבק?
"אני לא יודעת להצביע על נקודה מסוימת. אני רק יודעת שבכל ביקור שלי אצלו, אני פוגשת בחור מקסים. גם לראות את החברים שלא עוזבים את המקום זה משהו שאני נפעמת ממנו, תחושת הרעות. יש משהו בצה"ל שאם חבר נפגע, אז יש לו אחים. סעידיאן שובה לב, יש לו מלא קסם. הוא מתמודד עם המון קשיים ומתגבר עליהם".
מתי פגשת אותו לראשונה?
"בשבוע שנכנסתי לתפקיד הגעתי לחדרו, הוא עוד לא היה בהכרה. הכרתי את המשפחה והם היו מקסימים אליי. התרגשתי מהמפגש איתם ואנחנו בקשרים מצוינים. הם קיבלו אותי וחיבקו אותי ונתנו לי תחושה שאנחנו יחד. בתקופה האחרונה, כשחל שיפור במצבו, אז כבר יכולתי לדבר איתו ולשמוע אותו. אנחנו מדברים על גלישה, על מה הוא עושה כל היום. הדברים הקטנים. הוא סיפר לי על הפעם הראשונה שיצא מהחדר למשל. הוא לא מדבר הרבה, אבל החיוך שלו אומר הכל. הוא אמר שהוא שמח שדברים משתנים, שהחברים שלו מרגישים את השינוי, וזה מדהים בעיניי".
לבטל את הסטיגמה
במדינת ישראל יש מעל 111 אלף נפגעי מערכת הביטחון, רובם נכי צה"ל ומיעוטם ממשטרת ישראל, שב"כ ומוסד. כמחצית מהם, שיש להם פחות מ־20 אחוז נכות, מטופלים בקופות החולים, והשאר באגף השיקום. מחצית מהם נמצאים בגיל השלישי, 11 אחוז הם נכי צה"ל עם פוסט־טראומה, ו־7 אחוז הן נשים.
שליש מכלל מקבלי קצבאות הנכות באוכלוסייה הם אנשים עם מוגבלות נפשית. "זאת המחלה של השנים הבאות", מסבירה לוריא. "האתגר שלנו זה גם לבטל את הסטיגמה. זה בדיוק כמו כל פגיעה אחרת, אבל ההשקעה והמורכבות היא לפעמים הרבה יותר גדולה במקרים האלו. כחברה אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למגבלה ולראות איך הם חלק מאיתנו. אנחנו עושים המון עבודה בהשתלבות בתעסוקה, מעבירים את הטיפולים מהמחלקות לבית, לסביבה הטבעית, לקהילה. ככל שהאוכלוסייה הכללית תכיר ותבוא עימם במגע, כך הסטיגמה תפחת".
מדי שנה מתקבלות באגף 3,000 בקשות חדשות להכרה, והשנה המספר צפוי להיות גבוה אפילו יותר, בעיקר של בקשות להכרה כנכים פוסט־טראומטיים. לוריא מסבירה כי "סיבה אחת היא שאנשים הבינו שאין סיבה להתבייש. הסיבה השנייה היא שהרבה אנשים שמגיעים אליי לא ידעו לייחס את מה שעובר עליהם לפוסט־טראומה. אם זה סיוטים, מחשבות טורדניות, שיחזורים של האירוע. היום הנושא יותר מדובר, והם יודעים שהם יכולים לקבל עזרה".
רק כ־55 אחוז מהבקשות יאושרו. "יש 45 אחוז שכועסים עלינו", היא אומרת. "האתגר הוא להסביר שה'לא' הזה מגיע אחרי שהפכנו את העולם".
למה כל כך הרבה פניות מסורבות?
"לרוב בגלל שהפגיעה של המבקשים היא לא כתוצאה מהשירות. למשל אם בחור טוען לבעיות בגב, אבל היו לו בעיות עוד לפני הגיוס. זה בעיקר כי אין קשר סיבתי. לגבי פוסט־טראומטיים, לפני הרפורמה היו בודקים את העבר. היום אנחנו אומרים 'גויסת בפרופיל 97, לא מעניין אותנו העבר'. יכול להיות אדם שאובחן עם סכיזופרניה שהתפרצה בזמן השירות הצבאי. זאת מחלה קשה שנולדים איתה, והיא מתפרצת לרוב בגילאי 15־30 ללא קשר לאירועים שהאדם חווה. אנחנו מתמודדים גם עם הרבה בקשות שלא טופלו בשנים קודמות. האנשים האלו מחכים המון זמן להכרה. התחלנו במבצע טיפול בכל הבקשות, אבל כבר בשלב הבדיקה אנחנו נותנים מענה רפואי כדי שלא תחול החמרה בזמן שהבקשה נדונה".
הנכים מרגישים שבוועדות הרפואיות הם צריכים להוכיח את הפגיעה.
"בשלב ההכרה יש מי שבודק אם הפציעה היא בגלל הצבא או לא, ואחרי שמחליטים שכן יש את מי שמחליט כמה אחוזי נכות, ואחר כך זה שלב הטיפול. כל הרופאים בתהליך הולכים לעבור 'מסר', בית ספר לסימולציות שמדמה סיטואציות מהסוג הזה. מי שלא ירצה לעבור את זה, מקומו לא יהיה איתנו. בעניין האחוזים הרפואיים, אנחנו יוצאים בפיילוט שהוועדות הרפואיות יתקיימו בבתי חולים שיקומיים, עם הרופאים שמטפלים בהם, שירגישו שזה מישהו שבצד שלהם. בלי חוות דעת פרטיות ועורכי דין. מהלך נוסף הוא שבשביל לחסוך את הפגישות עם הרופאים, יהיו מקרים שהוועדות יתקיימו ללא המבקש, על סמך מסמכים רפואיים. האתגר הקשה שלנו הוא לבנות אמון ואני מאמינה שנצליח". רפורמת "נפש אחת" יצאה לפועל תוך חודשיים בלבד. ממשלת ישראל הקצתה לטובתה 900 מיליון שקל בכל שנה, ותקציב חד פעמי של 300 מיליון.
"כולם עבדו מסביב לשעון", אומרת לוריא. "נתנו המון שירותים חדשים, והמטרה היא להעניק לכל אחד מה שמתאים לו תוך שימת דגש על חשיבות השיקום. 96 אחוז מהפוסט־טראומטיים מקבלים היום נכות קבועה. זה טוב כי כשבן אדם מקבל נכות זמנית הוא מפחד להראות שחל שיפור במצבו כדי שלא ייקחו לו מהזכויות שלו. עכשיו אחוזי הנכות יכולים לעלות במצב של החמרה, אבל לא לרדת. כל עולם הרפואה הולך לטיפול בבית. בסביבה הטבעית, ליד המשפחה, אז גם אנחנו הולכים לכיוונים האלו. יש לנו 14 אלף מצטרפים חדשים שהם בני המשפחה של הפוסט־טראומטיים, שגם להם לא פשוט.
"יש דברים שהשתנו תוך כדי תנועה. למשל, אם בעבר דיברו על הקמת בית מאזן שיקומי לפוס־ טראומה, היום זה כבר לא מתאים. יצאנו למכרז לפתיחת ארבעה מרכזי יום, כך שגם גיאוגרפית זה יתאים והמטופלים יסיימו בארבע ויחזרו לבתים ולחיים שלהם. בנוסף יש בית מאזן ייעודי לעשרה אנשים שיגיעו לחודש עד שלושה חודשים והוא יהיה מותאם להם. יהיו גם דירות מעבר, דברים שעלו לנו תוך כדי המפגשים. למשל סיפר לי אדם עם פוסט־טראומה שכשהוא מגיע לקצה הוא עוזב את המשפחה והולך לישון ביער. חשבתי למה שיישן ביער, נקים דירת מעבר שישים את הראש שלושה ימים, יתאוורר ויחזור למשפחה שלו".
גם מבחינת הבירוקרטיה נעשו לא מעט צעדים, כמו מסלולים ירוקים לנכים, כשהמטרה הבאה היא ממשק בין כל הגופים במדינה שיקלו עוד יותר על התהליך, כך שאם אדם למשל מפסיק לעבוד, מס הכנסה יעדכן ישירות את אגף השיקום. "בדקנו 177 תהליכים שיש באגף והיו להם 823 מסמכים שמבקשים מהלקוח", מסבירה לוריא. "הורדנו שליש מזה, וברגע שנתממשק עם משרדים נוספים נוריד גם 80 אחוז. נביא את זה להחלטת ממשלה. העבודה שלנו היא בשיתוף עם צה"ל וארגון נכי צה"ל, כי כשאני מגיעה לכנסת לבד בסוף אני פקידה, אבל כשאני מגיעה עם נכי צה"ל אני מכפילה כוח".
לוריא מסמנת את היעדים הבאים ברפורמה, אחד מהם די מפתיע ־ שינוי שמו של אגף שיקום נכים במשרד הביטחון. "זה שאנחנו אומרים נכה זה לא טוב. היום לא אומרים נכה", היא מסבירה, "צריכים לדבר אליהם בשפה נכונה, שלא ייכתב בשום מקום למשל, 'אדם זה אינו בר שיקום'. זה מסר נוראי. כן אפשר להשתמש במושגים כמו אדם עם מוגבלות, אדם שאיבד את כושר העבודה. אנחנו עכשיו מחפשים שם חדש. אני מאמינה ששפה יוצרת מציאות. בתפישת העולם שלנו, הם יודעים יותר טוב מאיתנו ואני מניחה שהחלפת השם תיעשה בשיתוף עימם".
לא מחפשים רמאים
במשמרת של לוריא נרשמה עוד היסטוריה באגף, כשלאחר עשרות שנים הוכרו כנכי צה"ל כלל הלוחמים שהתאמנו בקישון וחלו בסרטן, בפרשה שנחשפה לפני 22 שנים ב"ידיעות אחרונות". "הקישון זה מיקרוקוסמוס של כל מה שנקרא 'נפש אחת'", מסבירה לוריא. "בקישון לכאורה היו 'הצלחות' למשרד. פסקי דין היו לטובתו לאורך כל הדרך. לכאורה לא הייתה שום סיבה לשנות מדיניות, ושר הביטחון והמנכ"ל בחרו לשנות את המצב. כי גם אם אנחנו נורא צודקים, בסוף אלה הלוחמים שלנו. שמגר כתב באשר לקישון שעלינו לגלות יחס של רוחב לב ולהיטיב עם מי שנשאו סיכון מיוחד למען המדינה, וזה בדיוק זה. האנשים האלו סיכנו את נפשם בשבילנו וגם אם משרד הביטחון מאוד צודק, נמצא את הדרך לשנות את המדיניות. גם בשירות שהענקנו להם, לא חיכינו שהם יבואו אלינו, שיגישו בקשה. הרמנו טלפון לאנשים, קיימנו ועדות ללא נוכחות על סמך מסמכים, פחות ניירת".
זה לא מאוחר מדי?
"עדיף מאוחר מאשר אף פעם לא. אני שמחה שזה במשמרת שלי ואני שמחה על המסר שזה מעביר, שהם שלנו".
את לא חוששת שמישהו ינצל את ההקלות ויתחזה?
"כשאני בונה מדיניות, אני בונה על כך ש־98 אחוז מהאנשים הם ישרים והגונים. אחוז הרמאים הוא קטן, ואי־אפשר לשגע את כולם בגלל האחוז הקטן הזה. בסוף 'אין הצר שווה בנזק', כך שגם אם חלילה הכנסתי מישהו שלא התכוונו אבל הקלתי על 98 אחוז אחרים זה שווה את זה. מדינת ישראל לא תתמוטט מזה".
זה בדיוק ההפך ממה שנעשה באגף עד כה.
"נכון, ופה אני אומרת 'חברים, התבלבלנו'. אנחנו מדברים על נכי צה"ל, אנשים שנתנו הכל בשביל המדינה הזאת, ילדים בני 18 שעזבו הכל והתגייסו, לא הלכו לקולג'. היום אנחנו לא מתעסקים בלחפש מי מרמה, אנחנו באתגרים אחרים".
יש ביקורת על כך שרבים שלא נפגעו בפעולות מבצעיות מוכרים כנכי צה"ל. תפעלי לשינוי בנושא?
"אני עובדת ציבור, ומיישמת את המדיניות של מקבלי ההחלטות. כל עוד המדינאים לא החליטו אחרת, זה מה שיהיה. את דעתי בנושא אני מנועה מלהעלות. אני רק יכולה להגיד שהחיים הם לא שחור ולבן. מגיעים לפה מקרים כמו משרת מחיל המודיעין שנחשף למידעים סודיים, וכן הכרנו בו".
מה ייחשב בעינייך כהצלחה?
"שביעות רצון של נכי צה"ל, וכשעובדי אגף השיקום לא יתביישו במקום העבודה שלהם".
לפנייה לכתב/ת 
