מי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר קומוניסט?!

אלכסנדר פן (1906־1972) היה משורר רב־גוני, ברוך כישרונות: מתרגם, במאי, שחקן, צייר, פסל ומחזאי. מרדן, נון־קונפורמיסט, דון ז'ואן, מכור לטיפה המרה, בוהמיין, אך גם בעל הליכות אריסטוקרטיות וקפדן גדול בענייני לשון וסגנון. משורר שכתב שירה לירית ורומנטית מצד אחד, ומצד שני — שירה פוליטית מגויסת ברוח הקומוניזם. בימים אלה מלאו 50 שנה למותו של פן, ותאריך זה מאפשר התבוננות ממרחק השנים בדרכו הפתלתלה שלא הייתה סוגה בשושנים.

בשנים 1929־1934 נחשב פן למשורר ליריקן, בן חבורתם של שלונסקי, אלתרמן ולאה גולדברג. משורר שזכה להערכה ושיריו פורסמו בעיתונים ובכתבי העת. אך בשנת 1934 פן פנה שמאלה, ושירתו הלירית התמעטה עד שכמעט פסקה. הייתה זו התקופה של עליית הנאציזם ופן הרגיש צורך להגיב על אירועי השעה המאיימים על שלום העולם ולרתום את עטו לכתיבת שירה פוליטית: "מאז 1934 — התקופה שבה פתחתי בהנחת יסודות השירה הסוציאלית והפוליטית בארץ־ישראל, וימים חורצי גורל־שלומו של העולם — שנה לאחר עלייתו של היטלר לשלטון בגרמניה וחרחוריו ההרפתקניים של מוסוליני בגבולות חבש — קיצצתי בפרסום שירתי הלירית מתוך הנחה ואמונה מוחלטת, כי לעת זו, מותר לה, לליריקה האישית, לשקוט ולנוח בארכיונו של המשורר עד־בוא־יום, ואילו הזמן, המצב ותהליכי התעצמותו של הנאצו־פאשיזם תובעים מאת כל יוצר, בעל אחריות לאומית וחברתית, להתייצב בקו החזית הקידמי ולהקדיש את יצירתו למאבק אקטיבי בשירות הסוציאליזם והשלום", כתב. בשנת 1947 הוא השלים את המהלך האידיאולוגי, הצטרף למק"י (המפלגה הקומוניסטית הישראלית) והפך לקומוניסט מן השורה.

"עמדתי על גרון שירתי", אמר פן. ואכן זניחת הליריקה והמעבר לכתיבת שירה פוליטית היו מעין התאבדות שירית. היותו קומוניסט הפך את פן למשורר כמעט מוחרם. הוא טען כי הכניסו אותו "לגטו שנמשך 15־20 שנה". דוגמה לחרם כזה היא ההתייחסות לטוריו האקטואליים שהתפרסמו ב’דבר’:

במכתבו לראשי מק"י, שמואל מיקוניס ומשה סנה משנת 1952, סיפר פן על עבודתו במערכת 'דבר' בשנת 1932 כעוזרו של זלמן רובשוב (לימים נשיא המדינה זלמן שזר). בתקופה זו החל לפרסם טורים מחורזים אקטואליים, וחתם עליהם בשם העט "תָּנוּ רַבָּנָן", ובכך הניח את היסוד לטור הפוליטי המחורז בעיתונות הארץ־ישראלית. לטענתו עזב את כתיבת הטורים באוגוסט 1933 לאחר שעורכי 'דבר' ביקשו לצנזר את שיריו ולהחליט על אילו נושאים יכתוב ובאיזו נימה. "אלתרמן, שהיה אז מחוסר־עבודה, ביקשני לסדרו במקומי", כתב פן. אך למרות כל אלה, "ברבות הימים לא התבייש 'דבר' להכריז על אלתרמן כעל יוצרו של השיר האקטואלי־פוליטי בארץ".

עוד כתב פן כי בשנת 1949, לכבוד 25 שנות הופעת 'דבר', יצאה לאור ביבליוגרפיה של כל מה שהתפרסם בעיתון, אך שיריו וטורי "תנו רבנן" "לא הוזכרו, כאילו לא היו ולא נבראו". במסיבה בצירות הסובייטית ניגש פן אל זלמן רובשוב ובנוכחותו של שלונסקי שאל: "ממתי זה 'דבר' עושה 'היסטוריה ספרותית' משלו ו'משכיח' כעשרים שירים של אלכסנדר פן וכחמישים 'טורים' של 'תנו־רבנן'? וכמו־כן, ממתי זה אלתרמן הפך ל'יוצרו של השיר האקטואלי־פוליטי בארץ?' הרי אתה, זלמן, כעורכו האחראי של 'דבר', יודע כי אין זה אלא שקר בכוונה תחילה!.. תשובתו הייתה קצרה וצינית: 'אנחנו יודעים כי אתה הוא יוצרו ומחוללו של השיר הפוליטי בארץ, ויודעים אנחנו כי פרסמת הרבה שירים בעיתוננו, אולם מאז משהו נשתנה בארצנו, ואין אנו מעוניינים, כל עיקר, לעשות לך פרסום כלשהו — שיעסקו בזה חבריך־לדעה, כי בשבילנו יותר אינם קיימים לא אתה ולא שיריך. מחקנו את שמך בהכרה מלאה'..." (ארכיון פן, מרכז קיפ, אוניברסיטת תל־אביב).

• • •

פן לא היה הראשון שכתב טור פוליטי. הוא גם לא עזב את 'דבר' באוגוסט 1933 כפי שטען, אלא ביוני 1934. אך הוא אכן קדם לאלתרמן בכתיבת טורים בענייני דיומא. בסוף שנת 1969 התראיין פן ליעקב אגמון בתוכנית הרדיו 'שאלות אישיות' (הראיון היחיד המקיף שנתן בחייו). אולם פן לא הסכים שהראיון יתפרסם בעיתון, ואגמון פירסם אותו רק חודש לאחר מות המשורר. בראיון זה בולטים ביתר שׂאת הכאב והמרירות שפּן חש בגלל השכחת שמו כמי שכתב טורים אקטואליים ב’דבר’.

ימים אחדים לאחר שהראיון התפרסם ב'הארץ', מיהר הביבליוגרף ג' קרסל להכחיש את דבריו של פן במכתב למערכת ‘דבר’ (7.6.1972). פן, כאמור, כבר לא היה בין החיים ולא יכול היה לסתור את דברי קרסל. אולם התברר כי קרסל עצמו היה האחראי להשמטת שמו של פן. קרסל פירסם ביבליוגרפיה מקיפה במלאת חצי יובל ל'דבר', שכותרתה "דברה של תקופה", ובה הופיעו שמותיהם של כל מי שפירסמו בעיתון. שמו של פן אכן נעדר מהביבליוגרפיה. פן טען שפירסם ב'דבר' 20 שירים ו־50 טורים, ואילו המחקר גילה כי פירסם ארבעה שירים ו־16 טורי "תנו רבנן", אך העובדה ששמו הושמט מהביבליוגרפיה של קרסל שרירה וקיימת.

החרם על פן התגבר בשנות ה־50. בשנים אלה ניסה פן להוציא ספר שירים ראשון. במשך כ־25 שנה השתוקק פן לפרסם ספר שירים ולא הצליח. בראשית שנות ה־50 סוף־סוף נכנס למשא ומתן עם הוצאת 'ספרית פועלים' לגבי פרסום מבחר משיריו. בתקופה זו הוא פירסם בעיתון הקומוניסטי 'קול העם' טור פוליטי שהגן על ברית־המועצות בנושא משפטי פראג המפוברקים (1952), שנערכו ביוזמתו של סטלין. עמדתו זו הרתיחה את ראשי 'ספרית פועלים' ופרסום ספרו ירד מהפרק. פן נאלץ לחכות עוד שנים אחדות עד שספרו 'לאורך הדרך', הספר היחיד שראה אור בחייו, התפרסם בהוצאת ספרים קומוניסטית (1956).

אולם ניתן לומר שהחרם לא היה חד־כיווני. נראה שפן עצמו רצה להישאר בקרב חבריו הקומוניסטים ולהיבדל מהחיים הספרותיים בארץ. רצונו זה בא לידי ביטוי, למשל, בהתעלמותו משורה שלמה של פזמונים שכתב בשנות ה־20 וה־30. רוב פזמוניו לא התפרסמו בספרים אלא בשירונים ולעיתים קרובות ללא ציון שם המחבר אלא בציון "עממי". לעיתים אפילו ייחסו את פזמוניו למשוררים אחרים. אולם פן לא מיהר להצהיר כי אלה הם פזמוניו שלו. נראה שבעיצומה של תקופתו הקומוניסטית הוא לא רצה להזדהות כמי שכתב פזמונים "ציוניים" כמו 'הבו לבנים' או את פזמוני הרועים מלאי אהבת הארץ שנכתבו בשייח' אבריק.

בראשית שנות ה־60 של המאה ה־20, חל מהפך נוסף ביחסו של פן ליצירתו: לאחר מות סטאלין והתגלות פשעיו, הועם זוהרה של ברית־המועצות ועימו גם ההערצה העיוורת אליה, ופן החל במסע ארוך ל"ניכוס מחדש" של פזמוניו. בארכיונו שבמרכז קיפ, אוניברסיטת תל־אביב, נמצא מכתב מיום 9.2.1961 שבו פנה להנהלת אקו"ם — האיגוד המגן על זכויות היוצרים — וטען כי זה זמן רב מושר שירו 'הבו לבנים' ברדיו תוך כדי ציון שמו של יעקב אורלנד כמחברו. הוא הודיע לאקו"ם כי 'הבו לבנים' הוא הורה שחוברה על ידו בשנת 1930 והושרה לראשונה בנשף אוהל פורים של תיאטרון 'אוהל'. בקיץ 1965 פירסם פן בכתב העת 'קשת' את מחזור השירים 'רחוב העצב החד־סיטרי', ובו שילב את שירו 'שיר השיכור', שנכתב כשלושה עשורים קודם לכן. שיר זה התפרסם ברחבי הארץ ובעיקר בקרב תנועות הנוער, אולם רוב הצעירים שפיזמו את השיר לא ידעו שפן חיבר אותו. "שתילת" 'שיר השיכור' המפורסם שלו בתוך מחזור השירים החדש החזירה את השיר "האנונימי" לרשותו וקבעה את "אבהותו" באופן מוחלט.

בתקופה זו ביקש פן גם להצטרף לאגודת הסופרים. תשובתו לשאלון ששלחו אליו מגלה את המרירות שחש על כך שלא זכה להכרה שלה היה ראוי. "האם קיבלת פרסים?" נשאל, והוא ענה: "לא! שאלה תמימה: מי מוכן לתת אצלנו פרס למשורר־קומוניסט?!" (שאלון אגודת הסופרים, 28.11.1964).

ב־14 בפברואר 1966 נחוג יום הולדתו ה־60 של פן. תאריך זה מסמל את התרופפות החרם הדו־כיווני: החרם על פן והחרם שלו. לכבוד יום הולדתו נערך ערב ב"בית הסופר", ובו השתתפו גם חבריו שלונסקי ואלתרמן (18.2.1966), שבצד ביקורת עליו, ציינו את תרומתו החשובה לשירה העברית. קורת רוח נגרמה לפן מהמברק החם ששלח לו המשורר יונתן רטוש. רטוש הרגיש הזדהות עם פן המנודה והמוחרם בגלל דעותיו, וביום חגו של פן כתב לו, "בהערכת אמת עמוקה של עשרות שנים במעמד של מיעוט בלתי מקובל על חשבון הפופולריות הרבה שהיה ראוי ויכול לזכות בה". הסופרים בני דור תש"ח בירכו אף הם את פן ביובלו, אם במכתב אישי ואם במאמר הערכה. אמיר גלבע כתב לו מכתב חם ולבבי, משה שמיר אמר עליו כי "יש אולי קומוניסטים טובים ממנו בישראל, אבל אין קומוניסט גאה כמוהו". חיים גורי כתב עליו מאמר הערכה, מן המפורטים שנכתבו על פן עד אז, ובו חזר וצירף את פן ל"חבורת המשוררים המבורכת שדרכה עוז על במת שירתנו בשנות השלושים והעניקה לנו את המקצב המשכר, החדש, ואת התכנים האחרים, ואת אושר הפגישה עם ליריקה ענוגה וסעורת מבע". את מאמרו סיים גורי בתחושה שיש לשבור את כבלי החרם ולקבל את פן חזרה אל חיק הספרות העברית וקרא בפאתוס: "אחינו הוא!"

פן מצידו כתב לכבוד יום הולדתו ה־60 את אחד מהיפים בשיריו, 'שיר לעצמי'. לא היה זה שיר למולדת, לא למפלגה ולא למען אידיאולוגיה כזאת או אחרת, אלא שיר לירי "לעצמו", שבו סיכם את תחנות חייו ואת דרכו הספרותית. את שירו הארוך סיים פן בשורות: "אֲבָל בְּטֶרֶם בָּרָא אֱלֹהִים אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ/ וְאֶת הַדְּמָמָה הַקַּרְחוֹנִית וְאֶת הַשָּׁרָב וְאֶת הַשִּׁיר וְאֶת הַדֶּגֶל –/ בְּרֵאשִׁית הָיְתָה זַעֲקַת אִמִּי בְּהִוָּלֵד חַיַּי".

• • •

בשנת 1970 פירסם פן את שירו האחרון. היה זה השיר 'וידוי' ("מעילי הפשוט ופנס על הגשר"), אולי המפורסם והאהוב שבשירי פן. לא היה זה שיר חדש, אלא שיר שנכתב לפני כמעט שלושה עשורים, בשנת 1941 ליום הולדתה ה־29 של אשתו השנייה רחל. העובדה שפן התיר לבני משפחתו לשלוח לפרסום את השיר הלירי השכוח מעידה על רצונו לסגור את המעגל ולחזור ולדבוק בשיריו הליריים.

במבוא לספרו 'לאורך הדרך' ציטט פן את מתנגדי שירתו, "יריבים חמומי־וצרי־מוח", כהגדרתו. לדבריו הם חרצו את דינה וטענו כי "שירה זו לא תיכון — ויהי מה!" ליריבים אלה ענה פן: "רבותי, הריני מזמינכם לבוא אליי בעוד מאה שנים, כדי לברר מי נשאר ומי נשמט בתהליכי שגשוגה של השירה העברית!" אמנם דברים אלה התפרסמו בשנת 1956, ועדיין לא עברו מאה שנים מאז הזמין פן את יריביו להיווכח בעמידותה של שירתו, אך נראה שכבר עתה ניתן להתנבא שצדק: כיום פן הוא חלק בלתי נפרד ממחזור הדם של הספרות העברית. פן צדק אך לא דייק, שכן לא שיריו הפוליטיים הם המוערכים (גם אם אחדים מהם מעניינים וחשובים), אלא שיריו הליריים, בהם גם כאלה שבזמנו המעיט בערכם, אך הם נותרו חקוקים בזיכרון הספרותי הקולקטיבי. •