yed300250
צילום: שי פרנקו
7 לילות • 19.04.2022
"קראו לי אברהם אבינו, אבל אני האברהם הכי כופר שיש"
אברהם ארנסון שקע בצבא בדיכאון והרגיש כמו זומבי חסר ערך. אז הוא החליט לצאת מזה בעזרת קורס משחק שמצא בגוגל והתפוצץ בתור כוכב נוער. עכשיו, עם תפקידים ראשיים בהבימה ובסדרה 'כל עוד בלבב' ב'כאן חינוכית', הוא נזכר בצילומים הטעונים בטרבלינקה, מספר איך זה להתנשק עם חברו הטוב על הבמה, מסביר למה המשפחה לא פירגנה לו בדרך למעלה ומגלה מה הדבר הכי פסיכי שקרה לו עם מעריצה
ליאור אוחנה | צילום: שי פרנקו

עד גיל 18 אברהם ארנסון לא חווה דיכאון, אפילו לא קרוב לכך. עד שהוא מצא את עצמו בודד ואבוד בבסיס בצריפין, אחרי שהריאות שלו השאירו אותו ג'ובניק. "זו הייתה תקופה לא טובה. כמו 'אפס ביחסי אנוש' בגרסה הגברית. לא מפקדים, לא חברים, לא תפקיד מעניין. עשיתי הכל כדי להגיע להיות לוחם אבל האסתמה שלי הידרדרה ולא הייתה אפשרות. היו רגעים קשים בדרך. ידעתי שאין מה לעשות. שירתי ביחידה ללוחמה אלקטרונית ולא מצאתי את עצמי בכלל. יותר משנתיים שאתה מרגיש כלום ושום דבר ושאין לך ערך בעולם".

 

סיטואציה לא פשוטה.

 

"אני לוקח דברים קשה, אני בחור רגיש. המסגרת הזאת הייתה לי מאוד קשה. מהבוקר הייתי מתקשר לחיילי מילואים שיבואו לשירות מילואים והם היו אומרים לי 'לך תזדיין' ומנתקים בפרצוף. המפקדים לא נותנים פתרון אלא אומרים תנסה שוב. זה היה בלגן. רק שלילי, אתה מתעסק רק בבאסה כל יום, כל הזמן. זו הייתה תקופה שהייתי זומבי, בלי חברים, בלי לצאת. היה לי קשה ליצור, אני שכל הזמן הייתי יוצר סרטונים ברשת, לא נגעתי בכלום שלוש שנים. רק ראיתי סדרות וסרטים ולא תיקשרתי עם העולם בחוץ".

 

מה עזר לך לצאת מזה?

 

"חיפשתי בגוגל קורס משחק ונכנסתי ללינק הראשון שעלה. זה עזר לי למצוא ייעוד. תמיד הייתי התלמיד המוכשר והאהוב מ'תלמה ילין' ופתאום בצבא הפכתי לכלום וזה עירער אותי. אבל אני חושב שאם הייתי ממשיך בדרך הסלולה של התלמיד המצטיין אולי הייתה בי פחות חמלה ופחות הבנה על החיים".

 

 

× × ×

 

ההימור על משחק השתלם לא רק לתקופת הצבא. היום בגיל 25 ארנסון מחזיק ברזומה מרשים. הוא שיחק בסדרות וסרטים כמו 'בית הכלבים', 'פול ספיד' וכדמות ראשית ב'פלמח' שתחזור בקרוב לעונתה השלישית. ביום ראשון תעלה ב'כאן חינוכית' הסדרה החדשה בכיכובו 'כל עוד בלבב', שעוסקת בחבורת תיכוניסטים שיוצאים במסע לפולין. את הסדרה יצרו הבמאי רומן שומונוב והכותבת חן קלימן גל בתמיכת Genesis Philanthropy Group) GPG), קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, קרן אבי חי וקרן מיימונידיס. "צילמנו ממש שם במחנות ההשמדה. זה היה סוריאליסטי מאוד. אני הכי זוכר את טרבלינקה, צוות הצילום וההלבשה שלנו היה ברובו פולני, פעם ראשונה שלהם במחנות והם לא הפסיקו לבכות. המאפרת ומעצבת התלבושות לא הפסיקו לבכות. הרגיש ממש שהשטן היה במקום הזה. אין לי משפחה שהכרתי שהייתה בשואה אבל הייתי במסע לפולין בגיל 18 ועכשיו המסע בסדרה היה לי הרבה יותר משמעותי".

 

מה למדת מהאינטראקציה עם קהל צעיר בזכות 'פלמח'?

 

"'פלמח' זו הסדרה ששינתה לי את החיים. איבדתי את האנונימיות שלי מהפרק הראשון של העונה הראשונה. זה הגיע למצבים שרודפים אחריי ברחוב, נשים עושות דברים משוגעים כמו מישהי שתפרה על כל הכרית שלה תמונה שלי עם חברה שלי. היא העיפה את הפנים של החברה שלי והדביקה את הפנים שלה, ואז ראתה אותי ברחוב והראתה לי צילום של זה. אמרתי תודה אבל פחדתי בו־זמנית".

 

איך אתה עם כל הכוכבות הזאת?

 

"אני לא מרגיש סלב, אני מרגיש שחקן. לא מעניינות אותי השקות ופרמיירות, לא דחוף לי ואני לא הולך. כל הנלווה הזה לדבר שנקרא משחק – צילומים ברחוב, מסיבות, הודעות - זה לא מה שמושך אותי. אני בזוגיות שלוש שנים אז כל עניין המעריצות לא מדבר אליי. חברה שלי היא מדריכת פילאטיס, לא קשורה בכלל לעולם הזה וזה הכי מאזן אותי בעולם. היא כמו סלע בשבילי, אי של שפיות בעולם המטורלל הזה שנכנסתי אליו. עם זאת, אני לא אוהב פילאטיס והיא מכריחה אותי לעשות, מזה אני קצת סובל".

 

איך המשפחה הגיבה לכל העניין?

 

"ההורים שלי לא יודעים איך לאכול את זה. את כל מה שקורה איתי. הם סופר־מופנמים, שקטים, מאוד שומרים על הפרטיות שלהם, לא מוחצנים. לא יוצאים. ויש לי גם אח אחד שלא קשור לעולם הזה בכלל. הם היו אומרים לי, 'למה אתה צריך את זה?' הרגשתי שהם רוצים שאהיה באיזה מקצוע בטוח שמכניס כסף. הם הגיעו לפרמיירה של ההצגה ורק עליהם חשבתי, רק אותם חיפשתי, הם הכי חשובים לי בכל התהליך, לעשות אותם גאים".

 

מניחה שזה מאוד שונה מלשחק לצד נועה קירל ומרגי בסדרות נוער.

 

"נראה לי שאני השחקן היחיד בארץ ששיחק גם עם נועה קירל וגם עם יהונתן מרגי. לא הכרתי אותם לפני שהגענו לסט, בטח שלא שמעתי מוזיקה שלהם. אני אוהב אותם והכל, הם מוכשרים, אבל בואי נגיד שזו לא המוזיקה שאני שומע. ב'פלמח' לא היו לי סצנות אישיות עם נועה, אבל יש סצנות קבוצתיות והיא מדהימה. לא יודע איך היא עושה את מה שהיא עושה כל כך בקלות, הכל מהכל, היא ממש מכונה. עם מרגי שיחקתי בסדרה PPS והוא גם בחור מדהים, פשוט, טבעי, היה כיף מאוד לשחק לצד שניהם, לא מרגיש בכלל שהם יוצאי דופן, כוכבים או שחקנים שונים ממך".

 

בינתיים הוא מככב גם בתפקיד ראשי בהצגה 'את שאהבה נפשי' שכתב עיתונאי 'ידיעות אחרונות' וחברנו איתי סגל בתיאטרון הבימה. "ההצגה הזו פתחה לי צוהר לעולם המבוגרים. אנשים יותר גדולים ממני מזהים אותי ברחוב וכותבים לי וזה כיף. אני אוהב את האינטראקציה עם קהל בוגר ומרגיש שאני בשל לזה".

 

בהצגה אתה משחק הומו שמתנשק עם השחקן ידין גלמן על הבמה. איך היתה החויה בשבילך, כסטרייט?

 

"אני משחק את יהונתן שהוא הומו בארון שהיה בפיגוע בברנוער ונאלץ לצאת ממנו. לפני שקיבלתי את התפקיד לא ידעתי הרבה, לא על כל עולם טיפולי ההמרה שנראה לי לקוח מהסצנות הכי הזויות שיש, לא על הפיגוע עצמו, לא יותר מדי על הקהילה הלהט"בית, אז קראתי המון ושמעתי סיפורים. יש לי שם סצנה עם ידין, שהיה חבר ממש טוב שלי עוד לפני ההצגה. הייתי מאוד לחוץ מזה. ערב לפני ההצגה הראשונה השחקנית אורלי זילברשץ ראתה שאני וידין עוד שנייה מתעלפים, בנונשלנט שלה היא אמרה לנו, 'עזבו שטויות, יש לכם את זה', ותוך שנייה זה באמת הרגיע אותנו. אף פעם לא התנשקתי עם גבר, זה היה בשבילי יוצא דופן ומפתיע. בנשיקה הראשונה בחזרות הרגשתי את מה שהחברה שלי מתלוננת עליו כל הזמן - שהזקן דוקר".

 

המעבר מהטלוויזיה לתיאטרון היה חלק?

 

"בהצגה הזאת זו הפעם ראשונה שאני על במה ויודע שכל הכרטיסים סולד־ אאוט. מרוב לחץ באחת הסצנות אמרתי שורה משלב מאוחר יותר במחזה. על תחילת הסצנה נתתי מידע מסוף ההצגה. ומזל שידין שאל 'אבל מה קרה שם?' חזר על מה שהייתי אמור להסביר, ואז הבנתי שאמרתי לו שורה לא נכונה, עניתי, 'אמרתי לך' וחזרתי על הכל מהתחלה עם השורה הנכונה. זה טריק מנצח. נותן אותו לכל השחקנים. הצגה שלמה 'אמרתי לך' במקום השורות הנכונות. פעם חשבתי שרק משחק מול מצלמה מעניין אותי אבל עכשיו, כשאנחנו רצים כבר כמה הצגות, אני מתחיל להתאהב בתיאטרון".

 

 

× × ×

 

הוא גדל בתל־אביב, לאם מעצבת פנים ואבא מורה לפיזיקה. את הבגרות העביר בתיכון לאמנויות 'תלמה ילין' במגמת קולנוע. שם התחיל לצלם סרטונים קצרים והעלה אותם ליוטיוב. חלק מהסרטונים הגיעו לאלפי צפיות ואפילו נמכרו לערוץ טדי. "החלום שלי בכלל היה להיות יוצר רשת. אני אוהב לקחת משהו מאוד דבילי ולהתייחס אליו ברצינות תהומית. הסרטון הכי נצפה הוא 'ציצי זה חול' (סרטון הומורסיטי שמציג טריילר לסרט לא אמיתי - ל"א). כל כך האמנתי בו שהייתי חייב שאיזה ערוץ פורמלי ישדר אותו, לא הפסקתי להילחם לחפש עד ש'טדי' הסכימו להציג אותי, והיום הוא אחד הסרטונים הכי נצפים שלהם".

 

הצלחת לעשות מזה כסף?

 

"אני לא עשיתי, לא הספקתי להגיע לשם. אבל מי שמשקיע ומתמיד, ברור שיכול לעשות כסף. עכשיו אין לי זמן אז לא עשיתי סרטונים כבר שנים. אבל אחזור לעשות ביום מן הימים".

 

ומהרשתות החברתיות אתה עושה כסף?

 

"אני עדיין לא מרוויח מקמפיינים לאינסטגרם כי קשה לי לקחת דברים, סירבתי ואני לרוב לא מתחבר, אבל לא שולל בכלל, בעתיד אם יבואו הצעות טובות כנראה שאקח".

 

ושאלה בלתי נמנעת: השם אברהם - לא הכי שכיח אצל כוכבי נוער בימינו. מה הסיפור מאחוריו?

 

"אבא של אמא שנפטר כשאמא שלי הייתה בכיתה ה' מסרטן ואני קרוי על שמו. כשהייתי קטן לא אהבתי את השם, אפילו שנאתי אותו. כולם צחקו וקראו לי 'אברהם אבינו' בשכבה, לא אהבתי את זה. רק בזמן האחרון אני יותר ויותר מבין שזה שם יפה ומיוחד, אבל לקח זמן להשלים עם זה. התפדחתי. כל שיעור תנ"ך, ברגע שאומרים את השם אברהם, כולם מסתכלים עליי וצוחקים 'זה אתה', ואני מתבייש. הייתי נעלב אז, היום זה שטויות, אבל כשאתה ילד קטן אתה נפגע, ממש שובר לך את הלב. למרות שהיום התגובות טובות עדיין יש פליאה לשם, שואלים אם אני דתל"ש, אבל לא, אני האברהם הכי כופר שיש".

 

liorohana77@gmail.com

 


פרסום ראשון: 19.04.22 , 09:11
yed660100