הסיפור על השיר עסק ביש
רוקדים בהר / עבר זמן מאז התיישבתי עם הגיטרה וכתבתי שיר. וכשאתה לא כותב אתה נמצא בתחושת עסק ביש שאתה מחכה שתחלוף. אז כבר בפתיחה לטור הזה אומר שצמד המילים הזה עסק ביש יחזור פה כמה וכמה פעמים. יש לי למשל אלבום שירים מוכן כבר למעלה משנה וזה קצת עסק ביש מבחינתי שטרם הוצאתי אותו. צפיפות פקקי הפסח שנקלעתי לאחד מהם היו עסק ביש על הכביש, ואל־אקצא והרקטה שנורתה בדרום - האם כל אלה בישרו רעות?
אבל איך הגעתי לצמד המילים האלה עסק ביש? אז הכל החל כשחצינו אני ושני הנכדים שלי מיכו ויהלי (19, 23) לפני שבועיים את כביש 90 אחרי שהורדנו את אמא שלהם לתהליך ויפאסנה (סדנת שתיקה) בן עשרה ימים. וכיוון שאנחנו דווקא לא מנזר השתקנים דיברנו בדרך בעיקר על המטפיזיות והמסתוריות שנמצאים באזור עמק הירדן ושלא חייבים לטוס עד טוסקנה כדי לראות עוצמה כזו.
העסקה הייתה מושלמת. גם נוף אדיר וגם כשהיינו רעבים נכנסנו למסעדת החומוס הנהדרת בכביש 90 (בואכה צמח) עם הצ'יפסים הפגזיים. אחר כך הגיע הגיים־צ'יינג’ר כשעלינו מהבקעה אל הור ההר הקרוי כוכב הירדן, ומיכו הנכד שם רמקול נייד על הפלטה של ההר והחל משמיע לנו את שיריו הראשונים של מאיר אריאל. ואז כשתפס אותנו השיר עם המילים החוזרות שלו "עסק ביש, הו הו הו עסק ביש", רקדנו אותו כמו שלושה חסידים נלהבים ושמחים שרוקדים ברמזורים. ממש צרחנו אותו בלב העולם כמו בהופעה של אינפקטד מאשרום.
מילות השיר / אז מה זה אומר עלינו שהתלהבנו מצמד המילים הקשוח עסק ביש? שאנחנו מכורים לצרות? או שהכל בעולם כבר עסק ביש (ראו אוקראינה, האקלים, הגזענות, הנהנתנות ועוד)? לא יודע. אולי זה כמו להתלהב מצמד המילים "אפס מאמץ" שתפס לאחרונה.
בכל מקרה, הנה הבית הראשון מהשיר הפחות מוכר הזה של מאיר אריאל:
בוקר יום שלישי בשדה קוצים גבוהי קומה / כבר מזמן תקועים ארבעתנו שם עם בני.
כל הזמן פגזים של מרגמות מן החומה / כל הזמן צליפות שטוחות כל כך של הירדני
עסק ביש. הו הו הו עסק ביש.
מבינים? החבר'ה כולל בני (שאין לי מושג מיהו) חוטפים (פעם כמובן) פגזים מהירדנים. אבל אחר כך (כפי שיתואר תכף) מתיישבת לה על איזה קוץ ציפור דרור בנחת ומצפצפת על מה שקורה מסביב.
אז הנה לכבודכם החלק הדרורי בשיר: איזה דרור חמוד, פשוט ריחף קצת ונחת /
וחוזר חלילה, כמו ציפצף על הירדני. זה באמת הפליא אותנו, דרור עשוי בלי חת /
אך זה לא הפליא כמו שהפליא אותנו בני. עסק ביש. הו הו הו עסק ביש.
שאריות הסדר / "עסק ביש", זימזמתי לפתע ודמעה נוגה ירדה לי על הלחי כשנזכרתי באחותי האהובה נאוה שהייתה חוגגת לחבריה ביום שאחרי הסדר את מה שהיא קראה לו "ארוחת שאריות", ובאלוהים כמה זה היה חסר לי השנה בחג, ממש עסק ביש.
"באמת סבא?" שאל הנכד.
"נו בטח. מה אני ממציא? הרי בוב דילן כתב בספרו: 'כל עוד אהיה בחיים אתעניין במשהו'".
"זה נהדר", אמר הנכד.
צמר גפן בגילוח / "תן עוד דוגמאות לעסק ביש", לחשו הנכדים.
הדוגמה הראשונה והכי טיפשית שעולה על דעתי זה שהתגלחתי הבוקר ונפצעתי, שזה ממש עסק ביש על הבוקר. אבא שלי למשל, כשהיה נפצע בגילוח היה עוצר את הדם עם חתיכת צמר גפן מלוח, ולמרות שכל היום היה הולך איתו לכל מקום איש לא אמר לו: מר ארצי, עסק ביש, יש לך צמר גפן על הלחי.
"טוב אנשים חוששים לפעמים לומר דברים", אמר הנכד.
"נכון", אמרתי.
"ומה עוד?" שאלו.
"מה שלא הספקנו בחיים. מה שחלף ולא יהיה. זה ממש עסק ביש", אמרתי.
"נו והאלבום שלך שאתה לא מוציא?" אמר אחד מהם. "נכון", אמרתי. אבל יכול להיות שיבוא לי. הרי המילים כבר מונחות על המוזיקה.
ספרו לי / כשהמכוניות החדשות בוואדי ערה עשו רייסים מהירים על 200 קמ"ש וזה היה עסק ביש על הכביש, ממש זזנו. אחר כך עצרתי את הרכב בתחנת דלק מצ'וקמקת למדי ואמרתי לנכדים: אני יודע שאתם חיים בתקופת עסק ביש סוערת. שאתם הרבה יותר מפותחים ממה שאנחנו היינו בגילכם. שאתם מפיצים אור אינסטגרמי, פייסבוקי, שעבור רבים מבני גילי זה די עסק ביש לרוץ בעקבותיכם.
אני יודע גם שזו תקופה שבה סלבריטיס מנהלים את העולם. ושאורות מנצנצים מתגלים כחושך. אבל כל עוד אני פה, כמו שאמר דילן, תמיד אתעניין במשהו. ואתם שניכם מעניינים אותי, אז ספרו לי קצת יותר עליכם. וככה ישבנו והם סיפרו על אהבותיהם וחלומותיהם. על אחד שכותב שירה ומנגן והשני שכבר יש לו בית קולנוע קטן בשכונת פלורנטין. דיברנו גם על אוטובוסים חולפים, עישון, אופניים חשמליים, תהילה, ניצחונות והפסדים.
בנייני האומה / כל הדרך התגלגלנו כמו שלושה יצורים אנושיים שחיפשו משהו לחייהם (זו מין צורת דיבור כזו... פחות דרמטי ממה שזה נשמע). ולא יודע למה, לפתע שאלתי: "שמעתם שהולכים להרוס את אולם בנייני האומה בירושלים ולהפוך אותו לבניין אחר לגמרי? כי עבורי זה ממש עסק ביש".
"מה זה בנייני האומה?" הקשו השניים, ושוב הוכיתי בתדהמה שהם לא מכירים דברים שהיו חלק ממני. מזל שלא שאלו מה זה אומה חשבתי, והסברתי שמתחם בנייני האומה היה פעם המדיסון סקוור גארדן של ירושלים הבירה המופלאה שלנו. ושלעולם לא אשכח את קולה המופתע של רבק’לה מיכאלי כשהודיעה על בימתו בפסטיבל הזמר 1970 שזכיתי במפתיע במקום הראשון עם השיר אהבתיה.
"מה זה פסטיבל הזמר?" שאלו השניים, אבל הפעם בצחוק. אוףףף איזה עסק ביש לתאר חיים שכבר נעלמו, חשבתי.
ערב לזכר מאיר / צמד המילים עסק ביש הידהד בנו כל אותו היום בטיול. וכשהבטתי בחלקים מחיינו ובעיקר בסאבטקסטים של החיים (מלחמות, פוליטיקה, מוות, גזענות, נהנתנות וטמטום), חשבתי האם זה עסק ביש שבו אנו חיים או מצב קיומי. אחר כך נזכרתי שלמאיר אריאל ז"ל מלאו 80 ושחבריו עושים בקרוב ערב שיכלול את שיריו היפים מ"ערב כחול עמוק" (שכתב לריטה מדליקת המשואה) ועד "סוף עונת התפוזים". אבל אני חותם שהשיר הזה "עסק ביש", לא יהיה בהופעה. כי מי זוכר אותו היום חוץ משלושתנו.
עוד סטורי / אז עם שירת עסק ביש הלכנו איש־איש ביש חיש לדרכו על הכביש הביתה. ויודעים מה? למחרת צילצלו אליי הנכדים ואמרו: אם עוד פעם יבוא לך לרקוד עסק ביש בהור ההר, אינקלוד אס. או בעברית הישנה: קח אותנו בחשבון.
"אפשר לסיום עוד סטורי קטן על בנייני האומה?" שאלתי. "נו בטח", אמרו. ואז סיפרתי להם שפעם כשהנשיא יצחק נבון בא להופעה שלי בבנייני האומה (בחופשת פסח דומני), התחילו לפתע אנשים ללכת מכות באולם. וזה היה ממש עסק ביש, כי ההופעה נפסקה באמצע והיה צריך לחלץ את הנשיא ואת בני ביתו.
אבל איש מקסים היה הנשיא נבון. הוא צילצל אלי יומיים אחר כך, והבטיח לבוא ולראות את שאריות החצי השני של ההופעה בהזדמנות. אמנם לא זכרתי איפה מתחיל החצי השני (כי אין לי הפסקה בהופעה), אבל הודיתי לנשיא על הצלצול המרגש שלו שהוציא אותי מתחושת העסק ביש על מה שקרה.
ויודעים מה? הנכדים דווקא אהבו את הסיפור־סטורי הזה לפסח. למרות שהוא היה די תלוש לחיים של היום, עם כל האפס מאמץ שלהם והתקווה לצמד המילים "איזה יופי" במקום "עסק ביש".
לפנייה לכתב/ת 
