יש משהו משחרר בלהיות כמו שאת / זאת לא חוכמה לשאול אותי מה הייתי משנה בעצמי מפני שנקודת המוצא שלי הייתה לא רעה. בנוסף, מעולם לא עברתי שום ניתוח, אפילו לא להוצאת התוספתן, ואין לי שום רצון להכניס את עצמי למשהו כזה. אבל אני בהחלט בעד התחדשות והתרעננות. תמיד היה לי שיער ארוך ובתקופת הקורונה התחשק לי לעשות שינוי. אזרתי אומץ והסתפרתי. זה היה כיף לרגע, לא יותר. אילו הייתי היום רווקה, או בשוק הגרושות, הייתי מתקנת את מה שבאמת מפריע לי. בוטוקס כבר עשיתי כמה פעמים, בעיקר בקמטים שליד העיניים, אבל אני משתדלת לעשות את זה כמה שפחות מפני שאני לא בת 20 ואני לא רוצה להיראות כמו בת 20. זה פתטי ומגוחך. אני רוצה להיראות טוב לגילי. בשורה התחתונה, שכל אחד יעשה את הבחירות שלו.
השינוי לפעמים מתחיל מבחוץ / ב"התחלה חדשה" (משודרת בימי ראשון ושני, 19:30, ב־HOT בידור, HOT VOD וב־Next TV) יש משהו הרבה יותר עמוק משיפוץ חיצוני. מדובר בשינוי אמיתי שמשפיע על הביטחון העצמי ומקרין מהחוץ אל הפנים. אבי, האסיר לשעבר, שאיבד את שיניו לסמים, סוף־סוף לא חושש לחייך. בעלה של מיטל, החרדית, סיפר לה שבתחילת היכרותם הוא לא טייל איתה ברחוב בגלל איך שנראתה והיום היא מאושרת מהידיעה שלבעלה יש אישה יותר מושכת. עינת, בעלת חנות בגדים שפשטה את הרגל, הגיעה לפת לחם ולא יצאה מפתח ביתה בגלל הופעתה המוזנחת, כבר לא מתביישת להסתכל במראה.
גם ב־2202 צריך מהפך חיצוני כדי להתחיל מחדש?
דווקא ב־2022, כשהחיים מתנהלים ברשתות החברתיות ובפילטרים ואת אפילו לא יוצאת לדייט לפני שראית תמונה. החיצוניות חשובה בכל גיל ובכל מגדר. באופן אישי אני מעדיפה את הלוק הטבעי, אמא שלי מלאה בקמטים ויש להם יופי וכוח ועוצמה, אבל יש הבדל בין אישה לא מטופחת, שלא מקפידה על ביקורים קבועים במספרה לבין מי שהתייאשה. יש הבדל בין לא מטופל לבין מוזנח.
יש דרך להחזיק זוגיות / עפר שכטר, הרווק הנצחי, היה זה ששידך ביני לבין אורי (פפר, בן זוגה זה 14 שנה – ס"ש), הוא נתן לאורי את הטלפון שלי למרות שאמרתי לו שאני לא בעניין. זה היה בדיוק אחרי שנפרדתי ממישהו ולא רציתי לצאת עם שחקן. תמיד היה נראה לי ששחקנים הם אנשים דרמטיים שעסוקים בעצמם, מה שלא רחוק מהמציאות בהכללה גסה, אבל אורי ניסה בכל כוחו להגיע אליי, ובסוף זה הצליח לו.
כשאורי התחיל לסמס לי קצת טישטשתי אותו. "נראה, מתישהו", כאלה. ואז, יום אחד הוא שאל, "בא לך לבוא איתי להופעה של דנה ברגר?" ועניתי שאהיה שם מפני שאני צריכה לראיין אותה לתוכנית "Y בערב". הוא אמר, “טוב, אז ניפגש בערב”, כאילו קבע לנו דייט. בערב, כשניגש אליי, אמרתי “שלום אורי” בשורוק, אפילו לא ידעתי שהוא אורי בחולם. הוא הסתכל עליי ואמר, “אני אתחתן איתך, את תהיי אשתי”. זה היה הזוי. עוד לא החלפנו בינינו אפילו משפט שלם, ואתה מדבר איתי על חתונה? זה לא משפט שאומרים לבחורה, אף אחד לא אמר לי אותו, אבל הוא צדק.
שבוע לפני יום הולדתי ה־30 אורי הציע לי נישואים. הוא העלה אותי למצדה ברגל, בשביל הנחש, בארבע לפנות בוקר ושם, כשאני סמוקה ומותשת, הוא פתאום כרע ברך. לא ראיתי את זה בא. היינו רק חצי שנה יחד. זה היה מקסים ומרגש ומיוחד. שנינו אוהבים מאוד את הטבע. איך מתחזקים זוגיות יציבה? מחזיקים חזק. ההצלחה של אורי היא ההצלחה שלי, מה עוד שאני עובדת ממש ללא הפסקה. אבל חסרים משברים? הורים, זוגיות, ילדים ומדי פעם גם "המצב". הצבעתי ליאיר לפיד. אני לא יודעת אם אורי ירצה שאחשוף את הבחירה שלו. זכותו. ויכוחים פוליטיים אין בינינו, אבל אני נטרפת מזה שאורי מכור לחדשות.
הגלים חזקים, אבל הכל עובר / בילי, הבת האמצעית שלנו, הייתה תינוקת מאוד קשה. בגיל חצי שנה טיילתי איתה בעגלה, הייתי טרוטת עיניים, מרוב לילות לבנים לא ידעתי מה קורה איתי ובאמצע הטיול פגשתי את דבל'ה נבון שהוא שכן שלי. כשדבל'ה שאל "יעל, מה שלומך?" לא הייתי צריכה להוציא מהפה אף מילה, הוא ראה שאני על האדים של האדים. ואז דבל'ה אמר לי משפט שלא אשכח לעולם. "תחזיקי חזק, הגלים חזקים וזה עובר". הגלים באמת היו חזקים מאוד, כל ילד מטלטל את החיים ואת הזוגיות, וכשאת שקועה בבוץ את לא יכולה לחשוב על מחר, אבל הוא אמר לי את הדבר הנכון בזמן הנכון. והוא צדק. זה עובר. מאז אני אומרת את המשפט הזה לאמהות שהחיים שלהן מאוד אינטנסיביים ואין להן זמן לנשום.
מה שמרגיש כמו כישלון, יכול להיות שחרור / ההריון השלישי לא נבע מזה שרצינו בן. אני רציתי עוד בת. אני באה מבית של שלוש בנות והייתי בטוחה שאני מבשלת בת שלישית. כשהרופא באולטרסאונד אמר "בן" הייתי בהלם. כולם עבדו עליי. אמרו לי "בן זה של אמא" ו"תכף ייצא המאהב של אמא", אבל איתן, מיום שנולד, הבן של אבא שלו. מדי יום כשאני באה לאסוף אותו מהגן, השאלה הראשונה שלו היא "איפה אבא?"
כל אחת מהבנות ינקה ממני במשך שנה שלמה וזה בא לי בקלות ובטבעיות. הייתי שולפת בכל מקום, ולא הזיז לי אם מישהו מעקם את האף. עם איתן זה פשוט לא עבד. הוא פצע אותי והייתי מיניקה ובוכה. למזלי, יש לי רופאת ילדים מתחת לבית. אחרי חודש היא לקחה לי את היד ואמרה, "יעל, אהובה שלי, שחררי, את לא יכולה להיניק ולבכות, את צריכה להיות אמא שמחה כדי שהילד שלך יהיה שמח". הסתכלתי עליה ובכיתי, והבנתי שאני חייבת לשחרר. מבחינתי זה היה כישלון נוראי, הייתי מאוד ביקורתית ושיפוטית כלפי עצמי, אבל זה היה שיעור מדהים בלשחרר. ילדים מדהימים גדלים על תמ"ל.
הפוסט שכתבתי על הפסקת ההנקה עשה המון רעש. אינספור נשים הודו לי וזה די הפתיע אותי. לא חשבתי שהנושא הזה עד כדי כך לא מדובר, אבל עובדה. כולם מנסים לנרמל הכל, גם את הכניסה להיריון וגם את ההיריון והלידה וגם את ההנקה, אבל כל המסע הזה שאנחנו עוברות, הוא הכל חוץ מקל. זה בסדר לחלוק ולשתף ולתמוך זו בזו. מי החליט שאנחנו חייבים לשדר כל הזמן "עסקים כרגיל"? לפעמים העסקים קשים.
כשכולם נהנו, אני סבלתי / בסגר הראשון היה לי קשה נורא עם חוסר הוודאות, הרגשתי שהעולם נגמר וגם לא הצלחתי ליהנות מכלום בניגוד לאורי, שקנה גיטרה וניצל את זמן האיכות שקיבל לקריאה. למרות שהמשכתי לשדר את התוכנית השבועית שלי ברדיו 102, לצד העבודות השוטפות, הייתי במועקה. הרגשתי שיש מעליי עננה. אי־אפשר לראות את ההורים, מסכות חד־פעמיות, המאה מטר שלנו היו עד לשפת הים שהתמלאה במסכות זרוקות, אני באמת לא יודעת מה עוד צריך לקרות בעולם שלנו כדי שאנשים יתחילו לשמור על איכות הסביבה. כשראיתי שכולם סביבי נהנים, או לפחות לא סובלים כמוני, זה עוד יותר ביאס אותי.
בתקופה הזאת לא צללתי לדיכאון, אבל לא יכולתי לשאת את המחשבה שיש אנשים שנהנים מתקופת הקורונה ורק אני לא. כשהבנתי שזה לא ייגמר מחר התחלתי לייצר מסכות בד שאפשר גם לקשור אותן סביב הצוואר כמו צעיף. ראיתי תמונה של משהו כזה באינסטגרם ואמרתי לעצמי "איזה רעיון גאוני". אני שונאת חד־פעמי. נסעתי באופניים לנחלת בנימין, בחרתי בדים, הבאתי הביתה תופרת ומכרתי אלפיים מסכות־צעיף בסופרפארם. לא שעשיתי מזה כסף, אני מורידה את הכובע בפני מעצבים ישראלים - הבדים והתפירה נורא יקרים, אבל זה לא משנה. היה לי כיף.
המרחק הוא סוד הכוח / בקיץ, אורי טס לחודשיים לבולגריה, לצילומים של סרט שעוד לא יצא ולא יכולנו לטוס אליו מפני שבולגריה הייתה אז מדינה אדומה. פניתי לוועדת חריגים וצחקו לי בפרצוף. אישור חריג ניתן אז רק לניתוח לב פתוח. מה עשיתי? בישלתי. מה עוד יכולתי לעשות? רגע לפני הסגר השני תפסנו חלון, טסנו ליוון לשלושה שבועות ואורי חיכה לנו שם. לא עשינו בטן גב. טיילנו בהרים ובכפרים וזה היה חוויה חד־פעמית, משפחתית ומגבשת, שנתנה לי כוח לחזור לשגרה. כשאורי מקבל תפקיד גדול זה היעדרות ארוכה, אני המון לבד, אבל בגדול, זה סוד הבריאות של הקשר שלנו. זה לא רע להתנתק קצת, להתגעגע, להעריך.
חברות הן כמו קבוצת תמיכה / לא כל החברות שלי נוצצות ולא כולן מהביזנס. יש לי גם חברות טובות מקריית־אונו. ביום ראשון אתייצב אצל אחת מהן ואעזור לה לארוז את הבית. היא מתגרשת. החברות שלי הן אחד הדברים הכי משמעותיים, ממלאים, מקדמים ודוחפים בחיים שלי. בלי להחמיא לעצמי, יש לי צי ענק של חברות שלפעמים אני אפילו לא קולטת איך אני מצליחה לתחזק אותו. מעבר להיותי חברותית כנראה אני יודעת להיות חברה, והחברות שלי הן אחיות על מלא. זו קבוצת התמיכה הכי מדהימה שאפשר לבקש. תמיד קיימת תחושה שהתחום הזה שבו אני עוסקת הוא מזויף וצבוע, אבל זה כל כך לא נכון לגבי החברות שלי. כל אחת מהן יכולה להגיד לי, "בואי, יעל, זה ממש מזעזע" והיא לא תגיד את זה בשביל להוריד לי. היא תגיד את זה מאהבת אמת, מפני שהיא רוצה את הכי טוב בשבילי. זו ביקורת בונה. לפני הופעה מיוחדת אני כותבת בקבוצה, "תזכרו, אתן היחידות שאני סומכת עליהן!" כשיש דבר כזה בחייך זה עולם, אבל אנחנו גם נכנסות אחת בשנייה. כולנו יכולות להתנפל על גל (גדות - ס"ש) בגלל איזה בגד שלבשה.
צריך לפעול לפי ההרגשה / איך הכרתי את גל גדות? גל התחילה איתי. יש לה נטייה לזה. לפני שהתחתנתי. תפרתי שמלת כלה אצל יוסף, בדיזנגוף, וכשהוא היה עסוק בתיקונים יצאתי לרחוב. גל קלטה אותי, עצרה את הרכב, צפרה וקראה, "תביאי לי את הטלפון שלך! שמעתי שאתם נוסעים לאל־איי, אני אהיה שם בשבוע הבא, ניפגש לארוחה". נפגשנו לארוחה ואחריה גם עשינו יחד את ליל הסדר. זו חברות ארוכה.
בשבועיים האחרונים היא חטפה מפני שבאינסטגרם שלה, עם מיליוני עוקביו, היא לא התייחסה לפיגועים.
אל תשאלי אותי שאלות כאלה. לא אדבר בשמה. כל אחד עושה את הבחירות שלו, אבל לדעתי זה קצת פרובינציאלי מצידנו להסתכל על זה ככה. התמונה הרבה יותר רחבה. היא לא שגרירה של אף אחד.
גם רותם סלע חטפה כשהגיבה בדממה לפרשת התלונה נגד אסי עזר.
רותם ידעה מה היא עושה ואמרה את מה שהיה לה להגיד. אנחנו לא צריכים לפעול לפי מה שמצופה מאיתנו לעשות. אנחנו לא חיילים של התקשורת. אנחנו חיילים של עצמנו ושל מה שמרגיש לנו נכון.
חברתך הטובה וגיסתך מיה דגן סיפרה החודש בכנות בראיון ל"7 לילות" על בעיית השתייה שלה. ידעת מזה?
לא. כשהיא יושבת לידי בארוחת ערב משפחתית וכולם שותים כוסית יין זה לא בעיה. ולא חפרתי במה שהיא עושה בזמנה. עכשיו היא בתקופה טובה ואני מה זה שמחה בשבילה.
מי־טו תהפוך את העולם לטוב יותר / אם אסתכל על העבר שלי בעיניים נוכחיות, אז מגיל 20 עברתי הטרדה מתמשכת. העולם התפתח, לשמחתי, הגיעה מי־טו, והילדים שלנו יגדלו בעולם מתוקן יותר. רוב המעצבים והצלמים הם גייז שלא נוגעים באישה, אבל במהלך צילומים בארץ היה סטייליסט מסוים שמשך את התחתונים מתחת לשמלה שלבשתי מפני שהקו שלהם הפריע לו בעין. היום אף אחד לא היה מעז לעשות את זה. בעבודה בפריז היה צלם שכל הזמן נגע לי בשיער ובלחיים והרגשתי מאוד לא בנוח עם זה, אבל לכי תפתחי את הפה בארץ זרה. היום זה לא היה קורה. אין מצב. יכול להיות שעכשיו אנחנו בקיצון המנוגד, אבל אני מאוד שמחה שזה קרה.
ילדים לא צריכים לספק סחורה / הבנות שלי, עמנואל ובילי, יעשו את הבחירות שלהן ואני אאחל להן בהצלחה ואקווה שיהיו מאושרות. אני לא חושבת שילדים צריכים לדגמן או להשתתף בסדרות. הם צריכים לשחק וללמוד וליהנות בלי שיצפו מהם לספק איזושהי סחורה. אם אזהה אצלן את הבעירה לדוגמנות לא אכבה אותה. אסביר להן שצריך לעשות אודישנים וללמוד טקסטים ולצפות ל"לא". מה שבטוח זה שלא אדחוף אותן לשם. כבר עכשיו פונים אליי בהצעות לגביהן, אבל אנחנו משתדלים מאוד לתת לילדים שלנו ילדות פשוטה. רגילה. בילי שלנו מתחרה בשיט. זו לא הייתה משאלת ליבי שבילי תהיה כל היום בים, אבל אם זה מה שהיא בחרה אז למה לא?
יש זמן לעשות דברים חדשים / לא צלחתי את משבר גיל ה־40 כי לא היה לי. בשיא הכנות, אני פשוט לא מרגישה את השנים. בקיץ, כשחגגתי 43, הרגשתי בדיוק כמו בגיל 30. הפעילות שלי לא השתנתה. אני עובדת בטירוף מפני שאני אוהבת את העבודה, חודש אחרי כל לידה חזרתי לעבוד, גם כשנשארו עליי כמה קילוגרמים עודפים. אמשיך לעשות את מה שאני עושה (גולדמן מגישה את תוכנית הביוטי של רדיו תל־אביב, פרזנטורית של קבוצת לאונרדו קוסמטיקה ומנחה את התוכנית "מרגישות יופי" בקשת - ס"ש). בעבר למדתי להיות דולה וליוויתי כמה חברות בלידות שלהן, ואני מתכננת לחזור לזה בקרוב. זה מדהים. אורי ואני אוהבים אותם דברים, אז נראה לי שיהיה לנו כיף להזדקן יחד, אבל אין תעודת אחריות. מבחינה מקצועית? אולי לשחק בסרט. זה משהו שאף פעם לא עשיתי. יש עוד דברים שלא עשיתי מעולם. אף פעם לא עישנתי ולא החזקתי סיגריה ביד. בגיל 16 ויום, כשהוצאתי רישיון על טוסטוס, הגדרתי חוקים מאוד ברורים. אני לא יוצאת מהעיר על טוסטוס ולא נוהגת בגשם. מסוכן מדי. ומאז, אף פעם לא הפרתי אותם. ואחרון חביב. אף פעם לא הלכתי לפסיכולוג, אולי אני צריכה, אולי באמת הגיע הזמן.
