אם מישהו היה שואל לפני כמה חודשים את ויקטור פרידמן (27) היכן הוא עומד לחגוג את ליל הסדר, קרוב לוודאי שהוא היה עונה: "בחיק משפחתי, בישראל". אולם בפועל, פרידמן וחבריו הישראלים ציינו את החג בדרום מזרח אוקראינה, כשהם תחת הפגזות של צבא רוסיה.
"הצלחנו להשיג מעט מצות, התחלנו לקרוא מעט בהגדה של הסדר, אבל לא יכולנו לקרוא הכל ולא לחגוג כמו שרצינו בגלל ההפצצות", מספר פרידמן, שעזב את ישראל ב־11 במארס במטרה להתגייס לצבא אוקראינה ולעזור לו לבלום את המתקפה הרוסית.
"נולדתי באוקראינה, בעיר דנייפר", הוא מספר, "עליתי לישראל בשנת 2014, בגיל 19, למדתי עברית, עבדתי קצת והתגייסתי לצה"ל. הגעתי לבסיס מחווה אלון ומשם המשכתי לשריון. החלום שלי היה להיות טנקיסט ואני גאה בכך ששירתי בחטיבה 7 המפוארת. גם המשכתי לקורס מפקדי טנקים. השתחררתי באוגוסט 2018, חזרתי לאוקראינה להיות עם ההורים שלי, התחתנתי באוקראינה וחזרתי לישראל".
פרידמן התגורר בשנים האחרונות בחיפה ועבד כמאמן אגרוף. ואז הגיעה המלחמה. "כשהרוסים התקיפו את אוקראינה הרגשתי זעם ותסכול", הוא מספר, "הרגשתי שאני לא יכול להמשיך ולחיות את החיים הנוחים שלי בחיפה כשאני יודע שהרוסים רוצחים ילדים ואונסים נשים אוקראיניות. החלטתי שאני חוזר לשם, לקחתי מטוס לפולין, פגשתי שם אדם שעזר לי להגיע לגבול, נכנסתי לאוקראינה, הסתובבתי שם שבוע ודיברתי עם כולם, ניסיתי להתקבל ליחידה לוחמת ולא איפשרו לי. האמת שהתפוצצתי מכעס. באתי להילחם עבור אוקראינה ולא נותנים לי. לא הבנתי למה. אבל אז נפלתי בפוקס על מישהו במלון, והוא חיבר אותי לאנשים הנכונים בצבא האוקראיני. צורפתי לכוחות, ואני בעיקר מאמן ומדריך את החיילים המקומיים. הגעתי עם הרבה מאוד ניסיון ואני שמח להכשיר את הצעירים האוקראינים".
זה לא תפקידו היחידי. פרידמן שייך לקבוצה של צעירים ישראלים ששירתו בצה"ל, אשר משמשים ככוח משימה מיוחד. הם מוקפצים מגזרה לגזרה ומגיעים למקומות שבהם צריך לוחמים מנוסים במיוחד.
האהבה שלו לאוקראינה מובנת, אך לא כל מי שנולד שם חוזר כדי להילחם. "לי באופן אישי הייתה דילמה של דקה וחצי בערך", הוא מסביר, "נכון שאשתי בישראל, הוריי ואחותי בישראל, ואני נלחם עבור מדינה שאני לא גר בה כיום, אבל אני מוכן לסכן את החיים שלי עבור אוקראינה בדיוק כמו שסיכנתי אותם עבור מדינת ישראל. היו כבר כמה סיטואציות שכמעט נהרגתי מהפצצות רוסיות, אבל אני הולך להישאר כאן עד שהמלחמה תסתיים".
המשפחה בישראל מודאגת כמובן. "אני מנסה לדבר עם אשתי כל יום", אומר פרידמן, ומודה: "היא לחוצה מאוד". גם אולגה פרידמן (35), אחותו של ויקטור, שעלתה לישראל לפני ארבע שנים, אכולת חששות וחרדות. "ניסינו לשכנע אותו להישאר בארץ אבל הוא לא הסכים", היא מספרת, "יש לי רק אח אחד, ומאז שהוא נסע לשם אני לא מצליחה להירדם בלילה. אני בחרדות איומות. נרדמת לעשרים דקות ואז כמה מבוהלת. אני רק מתפללת שהוא יחזור הביתה למשפחה שלו. הוא האח הצעיר שלי, גידלתי אותו כמו אמא, תמיד היינו יחד, ועכשיו אני לא יכולה לשמור עליו".
פרידמן מתגוררת בנוף הגליל, עיר שקולטת עולים רבים דרך קבע, ומאז החלה המלמחה אימצה לחיקה הרבה מאוד פליטים שעושים בארץ את צעדיהם הראשונים. הקליטה שלה בעיר הייתה מצוינת. היא התחילה ללמד בבית ספר זמן קצר אחרי שעלתה לישראל, בנוסף להיותה מאמנת כושר ורכזת חוגים. רק לפני מספר ימים קודמה לתפקיד מנהלת מחלקת הספורט בעיריית נוף הגליל. "זו תחושה מאוד טובה", היא אומרת, "אני מרגישה שבישראל נותנים לי הזדמנות להצליח ולבטא את הכישרון שלי".
ראש עירית נוף הגליל, רונן פלוט, מספר כי "מאז פרוץ המלחמה נקלטו בעיר למעלה מ־500 עולים, והם משתלבים באופן יוצא מן הכלל. עם זאת, מרבית המשפחות חצויות ואת קליטתן מלווים דאגה וגעגוע לבעלים, לבנים ולאחים שנאלצו להישאר באוקראינה ולהילחם. העירייה מעמידה שירותי רווחה ותמיכה מקצועית כדי לסייע למשפחות בהתמודדות עם המציאות הלא פשוטה הזו".
