כשהשמועות על הפיגוע המחריד בבאר־שבע הגיעו לקמפוס אוניברסיטת בן־גוריון בנגב, שירין רפייעה (21) נכנסה לחרדה. חברתה הטובה הייתה באזור הדריסה והדקירות ולקח זמן עד שענתה לטלפון. הפחד על החיים משותף לכולם – יהודים וערבים. מיד אחרי, כשהרימה את עיניה מהמסך, ראתה שירין לאיזה מבטים היא זוכה. "ממש אפשר היה להרגיש בגוף איך ברגע האווירה השתנתה. כולם חשדו בכולם. מרוב שפחדתי, הצטרפתי לחבורה של בנות ערביות שאני לא מכירה בספרייה, רק בשביל להרגיש בטוחה. זה מצב אבסורדי שבו פחד מייצר עוד פחד. אחרי הפיגוע שיתפתי את תחושותיי בקבוצת הווטסאפ של החברות הבדואיות שלי. כתבתי להן שהמחבל הרס לנו את העתיד כי הוא מכתים חברה שלמה. ניסינו לחשוב איך להתנער מזה. זה נורא שאדם כזה ייצג את הדת האיסלאמית".

שירין נולדה בכפר הלא־מוכר בנגב, ביר אל־חמאם. אחת מתוך 13 ילדים. לאביה שתי נשים. במקום שבו גדלה אין חיבור לחשמל, אין מים זורמים, בטח לא אינטרנט. עד סיום התיכון לא ידעה עברית כלל. היא למדה אנגלית מהטלוויזיה, וככה הצליחה להתראיין ולהתקבל לתוכנית ששינתה את חייה: תוכנית "ראידאת" (חלוצות) של עמותת "כוכבי המדבר". לעמותה מספר תוכניות לפיתוח מנהיגות שמתמקדות בדור הצעיר של החברה הבדואית בישראל, מתוך תפיסה שרק מנהיגות מקומית משמעותית תוכל להוביל לאיכות חיים בחברה הבדואית בפרט ועבור תושבי הנגב כולו.

ב־11 באפריל הונחה אבן פינה ל"קמפוס חוסידמן – לפיתוח מנהיגות בדואית", כפר נוער שיאגד את כל הפעילות של "כוכבי המדבר". הקמפוס, סמוך למחלף בית קמה ולרהט, נתרם על ידי משפחת חוסידמן, משפחה יהודית ממקסיקו שתורמת מיליונים רבים למדינת ישראל בתחומים מגוונים. כל הפעילות של העמותה, בתנאי פנימייה, תתקיים שם, כולל ליווי הבוגרים אחרי שהם משתלבים באקדמיה. לשירין וחברותיה, כבוגרות התוכנית, יהיה בסיס־אם לחזור אליו, לצד התלמידים והתלמידות ואנשי הצוות שיתגוררו במקום יחד.

שירין, כמו חבריה לתוכניות המנהיגות, מדברת בשפה אחרת. שפה של שותפות, של אחריות, של יזמות. זהו דור של צעירים וצעירות שמתמסרים להשקעה ולהזדמנות, על מנת לייצר להם ולבני משפחתם עתיד.

כשד"ר מאהר אבו־גאנם (26), היום מתמחה בבית החולים איכילוב בתל־אביב, הלך עם סבתא שלו למרפאה בתל שבע כילד, הוא ידע שיהיה רופא. שירותי הרפואה באזור היו ברמה כל כך נמוכה, שהוא לא הצליח להשלים עם המציאות העגומה. אבו־גאנם הוא בוגר המחזור הראשון של החממה למנהיגות של כוכבי המדבר, שנה שלמה שהתקיימה אז בקיבוץ רוחמה, שבה למד על החברה הישראלית וקיבל הכנה לאקדמיה וכלים לפיתוח מקצועי ואישי. "אנחנו חברה בלי מודלים לחיקוי, ולכן אחד הכישלונות הכי גדולים בחברה שלנו זה אם אני אמשיך לגור בתל־אביב ולא אחזור לתל שבע. חשוב לי לחזור לקהילה ממנה באתי ולתרום בה. לצערי, המשכילים עוזבים את היישובים והשכונות ומשדרגים את עצמם בערים אחרות. אני מבין אותם, אבל ככה אף פעם לא נתקדם".

כששאלתי אותו על הפוסט שפירסם לאחרונה הזמר עידן רייכל, על כך שפורעים בדואים הורידו אותו מהכביש מספר פעמים בדרך לאילת, מאהר שתק תחילה. כשדיבר, העצב נשמע בקולו. "כל מי שמדבר על הנגב לא חי פה. יש פה סוגיה קשה וסבוכה, וסוף־סוף מבינים שאם לא יטפלו בנגב זה יגרור את כל החברה הישראלית אחורה. כולם מומחים בלהצביע על הבעיה, אבל אני שואל את הזמר הזה, ואת כל מי שממהר להאשים: מה עשית בנושא? איזה צעדים נקטת? צריך פה מדינה, אבל גם לאזרחים יש תפקיד משמעותי. אנחנו מכירים אחד את השני בבית מרקחת או בבית חולים, לא באופן אמיתי וקרוב. אני רואה איך מטופל יהודי בבית חולים מפחד שאני אנתח אותו או ארדים אותו. גם כשיש לי חברים יהודים, קולגות, אני שואל את עצמי: מי יבוא לבקר אותי בתל שבע? כל כך קל להצית את השטח, ודברים רעים קורים כשאנשים טובים עומדים מנגד. לכן האשמות לא מספיקות. צריך להתגייס, כל אחד בתחום שלו, בשביל לקדם פתרונות".

המייסד ויו"ר כוכבי המדבר הוא מוחמד אלנבארי, ראש עיריית חורה לשעבר. המחבל מהפיגוע בבאר־שבע הגיע משם. "אנחנו מעצימים קבוצה גדולה ומחוברת לשטח, אבל זה לא במקום המדינה. זה חיזוק למדינה. היכולת של מנהיגות מקומית להתחבר למשפיעים מהחברה הישראלית היא עצומה, אבל המדינה צריכה לתת את חלקה. בסוף, אם לא יהיה שיתוף פעולה של החברה הבדואית גם עם הימין וגם עם השמאל, לא נצליח למגר את הפשיעה ולהעלות את איכות החיים. צריך לעשות פה איחוד כוחות".

אפשר להיות ציניים או קטני אמונה מול יוזמות פילנתרופיות שמתמקדות במילים גבוהות כמו מנהיגות, אבל בסוף רק מנהיגות מקומית יכולה להוות פתרון לבעיות חברתיות סבוכות. יכולים להשקיע אינסוף משאבים, מחשבה או כוח אדם חיצוני בסוגיות חברתיות, אבל עד שתרבות לא מצמיחה מתוכה הובלה – שום פתרון חיצוני לא יעניק לה מענה. האתגרים של החברה הבדואית הם רבים, מצב המשילות בנגב הוא קטסטרופלי, והנזקים עבור כולנו – יהודים וערבים – עלולים ללוות אותנו דורות. שירין, מאהר וחבריהם מזכירים לנו שהייאוש הוא פריבילגיה. פריבילגיה שאין להם. ולכן הם וצעירים כמותם צריכים לקבל את מלוא הכלים בשביל שיוכלו יחד לייצר אופק.

צילום: אלכס קולומויסקי

יום שני / ירושלים / בוקר

גברים עטויי טליתות מתפללים שחרית בכותל המערבי. הם הגיעו במיוחד לכבוד ברכת הכוהנים, שמתרחשת במעמד של אלפים רבים. רגע של התרוממות רוח, של תפילה זכה. את פניהם כמעט ואי־אפשר לראות. לנגד הכותל, כשהוא נשען עליו, זועק יהודי. ידו מורמת באגרוף קפוץ, עיניו עצומות, מלאות תחנונים, ועל טליתו פרוס דגל אוקראינה. למי הוא מתפלל? למי הוא זועק? לא רק תפילה כלפי שמיא זו, שאלוהים יציל ויגן וישמור, אלא זעקה החוצה – כלפי הציבור. כלפינו. כלפי האדישות, המלחמה שהפכה להרגל, העמידה מנגד.

כשפלש צבא רוסיה לאוקראינה, הדיווחים היו שוטפים. מנהיגי העולם, בזה אחר זה, הבטיחו להתגייס בשביל למנוע שפיכות דמים. אבל אחרי שבוע, שבועיים, שלושה, חדשות הפנים שטפו את הדיווחים מבחוץ. למרות שתיעוד הזוועות רק גבר מאז, הוא לא יצר יותר מעורבות. רצח בדם קר, אונס של נשים, ילדות וילדים, קברי אחים, ערים שהושמדו עד היסוד – שום דבר מהאימה הזו לא גרם למערב להתערב באופן אגרסיבי. אפילו בישראל לא מיהרו לגנות והסתפקו בכמה מילים רפות. נותרו אזרחים קטנים שעושים מעשים טובים, והם בודדים בים הזוועה.

תהודת זהות

תקופת חגי האביב – מפסח ועד לשבועות, היא תקופה מיוחדת, כיוון שהיא אוגדת בתוכה חגים מסורתיים לצד ימי זיכרון וחגיגה לאומיים, שמספרים יחד סיפור שלם על עם ששב לארצו. אבל בישראל שום דבר לא פשוט. פסח, פסחא ורמדאן יצאו השנה יחד, וזהו לא מצב נדיר. ערב יום הזיכרון לחללי צה"ל יצא השנה בדיוק על העיד אל־פיטר, שחותם את הרמדאן, וגם ליום העצמאות שלנו יש סיפור אחר בקרב חלק מערביי ישראל – יום הנכבה. בלא מעט מרחבים, בעיקר במקומות עבודה מעורבים, לוח השנה הופך לנפיץ במקום למעורר השראה. העובדה שלפני שנה בדיוק, בזמן הזה, ישראלים הסתתרו במקלטים מפני טילים והתרחשו פרעות בערים המעורבות, הופכת הכל לנפיץ אפילו יותר.

"בתקופת הימים הלאומיים מתחדדת הזהות הקבוצתית הלאומית מבחינה פסיכולוגית, הן אצל יהודים והן אצל ערבים", אומרת עינת לוי, מנהלת תחום תעסוקה במרכז אקורד באוניברסיטה העברית. "בימים רגילים עובדים משתייכים לקבוצות על פי מאפיינים מגוונים כמו גיל, מגדר, אתניות או זהות מקצועית ולאו דווקא על פי הזהות הלאומית שלהם. בתקופה הזו של השנה הזהות הלאומית, ולעיתים גם זו הדתית, עולה, ולא פעם אף מאפילה על הזהויות האחרות".

הפסיכולוגיה עובדת חזק על הערוצים הסוציולוגיים בימים הללו, וכך בתוך קבוצת עובדים אחת, שיכולה להיות מגובשת בימים כתיקונם, יש תחושה של פירוד. מי "בפנים" ומי "בחוץ", מי מרגיש מאוים ממי. כמובן שבמקומות עבודה גדולים ניתן לראות זאת באופן מובהק יותר – כמו בבתי חולים, באוניברסיטאות או במפעלים. בתוך הקלחת הזהותית־לאומית־פסיכולוגית שמייצר החיכוך הישראלי קל מאוד לאבד את האמפתיה, ולשוב חזרה לבסיסי־האם המוגנים של הזהות הלאומית. במרכז אקורד הוציאו מדריך שמבקש לסייע למקומות עבודה להימנע מקונפליקט. כללי האצבע ברורים: עדיפים שקיפות ודיבור גלוי על פני היעדר מדיניות או חוסר תיאום ותכנון משותפים.

הדוגמה הכי קלה היא הצפירה. ישנם מקומות שבהם נוהגים לקיים טקס סביב זמן הצפירה, ולכן מי שלא עומד בה בולט עד מאוד. האם לא עדיף לשוחח עם העובדים, להבין את הרגישויות ולאפשר היעדרות ממקום העבודה או מהטקס? המחשבה הזו, שהיא מאוד פרקטית ונמנעת מאידיאולוגיה, היא כלל אצבע מוצלח לחיים משותפים באופן כללי – לא רק בהקשר היהודי־ערבי. גם לחברה החרדית או הדתית יש רגישויות משלה, ודאי בהקשרים שנוגעים ליחסי צבא־חברה. הבקשה להתחשב, להיות אמפתיים או להסכים לראות את נקודת מבטם של השותפים שלנו לא אומרת שצריך לוותר על איזושהי עמדה או מסורת, אם יש כזו. היא רק מבקשת לייצר התאמות מראש, לתכנן, לשוחח ולשתף פעולה בשביל למנוע מוקשים מיותרים. זהו אימון טוב לא רק לבית חולים בדרום או מפעל בצפון, אלא לכולנו.