העיניים הקטנות שראו את הגיהינום
הם השאירו מאחור את הצעצועים האהובים. את אבא שנותר להילחם על המולדת. את אמא שנהרגה מכדור צלף רוסי לעיני בנה | הם נפרדו ממה שהיה ביתם: בקייב, בחרקיב, באודסה, במחוזות המוות של אוקראינה | ואחרי מסע מפרך, עמוסי פחדים וטראומות, חצו את הגבול למולדובה בדרך לחיים חדשים | כתבת "ידיעות אחרונות" הצטרפה כחובשת למשלחת הסיוע של מד"א לפליטים, ובין הושטת יד מנחמת לבדיקת מדדים חיוניים תיעדה את סיפוריהם של הילדים שאיבדו ברגע את תמימותם | "הסתתרנו במרתף וכל הזמן היו יריות. הגיבורים שלנו ירו באויבים והם ברחו ליערות, שהזאבים יאכלו אותם"
אני מביטה בעיניים של יאנה. רק בת שלוש. אצבעותיה הקטנות בקושי מקיפות את האצבעות החזקות והגדולות של אבא. היא מבקשת אצלו מקלט. והוא שם;
ובמבט של דימה בן הארבע. מבט מודאג. הרבה יותר ממה שילד בן ארבע צריך להיות. ועצוב. אפילו כשהוא מצליח לגעת בבועת סבון זוהרת, רגע לפני שהיא מתפוצצת;
ובפנים של מילנה בת החמש, שנמלטה בדרך רצופת הפגזות, כבישים מנותצים וגשרים שקרסו. שראתה את אביה מתמוטט. ועכשיו היא יושבת במקום כל כך זר, מחכה שמישהו יספר לה את האמת, יגאל אותה מחוסר הוודאות. ואולי, עמוק בלב, היא כבר יודעת שאבא שלה מת ושאמא רק מנסה לגונן עליה;
ובעיניים של סרגיי. רק בן שנתיים. יש בהן עדיין אור. בוהק של התחלה חדשה ואמונה בטוב שבאדם. יש בהן את היכולת לראות בכל אבן או גרגיר חול משחק. לדמיין שהוא חי באגדה. כי בדמיון אפשר להילחם בדרקונים ולנצח. ולהאמין שלהוריו יש כוחות־על. ואז להשעין את הראש על הכתף של אמא ולחוש בפעימות ליבה.
וגם בעיניים של י' בן השבע אני מביטה. העיניים שראו את אמו נרצחת. לא מבעד מסכים שמאלחשים את הכאב. לא בסרט. בתוך המכונית של אבא ואמא. אותה מכונית שבה נסע עם הוריו עד לא מזמן לטיולים. ולבית הספר. שבמושב האחורי שלה היה רב עם אחיו הגדול על שטויות. ועכשיו י' בבית החולים, שוכב פצוע על מיטה גדולה;
ובעיניה המבועתות של מ' בת החמש. בת דודתו. ילדה במעיל ורוד, צעיף בצבע לילך וכובע צמר בצבע תואם. עיניים שראו דברים שילדה בגילה לא אמורה לראות;
ובפנים של הנערה בת ה־16 שכלואה בגוף משותק. שאינה יכולה לספר במילים מה עובר עליה. מה היא מבינה. עד כמה היא מפחדת. והדרך היחידה שלה לזעוק היא בפרכוס. ואז עיניה מוצפות דמעות.
הם נתלשו מהיַלְדוּת שלהם באכזריות, עוד בטרם הספיקו להבין איך פועל העולם סביבם. תמימות של ילדים מול הרוע האנושי האפל ביותר. אני פוגשת אותם בעיצומו של המסע המטלטל שהם עוברים מרגע שפרצה המלחמה, במעבר הגבול הצפוני שבין אוקראינה מולדתם למולדובה השכנה ובמרפאה לפליטים שמפעיל מגן דוד אדום בקישינב.
אני רואה אותם לא רק דרך העיניים העיתונאיות שלי; אני מרגישה את הזעזוע והכאב שלהם דרך הידיים המרפאות של אנשי ונשות רפואת החירום של מד"א, עם רופאים מבית החולים איכילוב, שאליהם אני מצטרפת לכמה ימים כחובשת מד"א. אני שומעת את השאיפות העדינות שהם לוקחים כשד"ר רים אלבאסל וד"ר אור שגב מצמידים לריאותיהם סטטוסקופ. מרגישה בכרית האצבע המורה והאמה את קו הדופק הדק והמהיר בעורק הרדיאלי, זה שקרוב לכרית כף היד הקטנה שלהם.
ההווה המתמשך שלהם רצוף קרעי רגעים מנופצים ומנותקים מהחיים שהכירו. עמוס בנשים וגברים זרים, עוברי אורח לרגע בחייהם. במסע הם פגשו חיילים אכזריים. כאן, בקישינב, הם זוכים לפגוש גם אנשים טובים במדים לבנים עם מגן דוד בצבע אדום, שמחזיקים להם לרגע את היד.
הם פוגשים את דנה רגינסקי, פרמדיקית בת 26, שמלבד הטיפול הראשוני שהיא מעניקה להם, לא מפסיקה לשחק איתם, להצחיק אותם, לגרום להם לרוץ ולהשתולל ולרקוד ולשמוח. מאפשרת להם לשכוח לכמה רגעים את המלחמה ולחזור לַילְדוּת שמגיעה להם.
ממתקים ובועות סבון
במשך שלושה שבועות וחצי טיפלו הרופאים והרופאות, הפרמדיקים והחובשים בכ־1,000 פליטים ופליטות שנמלטו מהערים המופגזות ובהן דונייצק, חרסון, מריופול ואזור אודסה. מיליוני אוקראינים נעקרו מבתיהם מאז הפלישה הרוסית, רבים מהם ילדים. אחד מהם הוא סרגיי. עד פרוץ המלחמה חי חיים רגילים של פעוט בן שנתיים. אבא ואמא ובן בכור שהוא כל עולמם. ופתאום, ברגע אחד, עולמו של התהפך. קולות מבעיתים, לא מוכרים, הקיפו את הבית והרעידו את גופו הקטן.
למרות גילו הפעוט, סרגיי חש את הסכנה. צלילי הסירנה הפכו עבורו לשיר הזה, שכששומעים אותו חייבים לרוץ למרתף ולהסתתר. עד שהוריו החליטו שזה הזמן לברוח. וכך נתלש באחת מהחיים שהכיר. הוא נלקח מהחדר המוכר ומהעריסה, מהמשחקים ומהבובות ומריח הבית. ומה שנשאר לו זה אמא ואבא ובקבוק החלב שצמוד לו לחזה. ועוד מעט אבא יישאר מאחור וייעלם. את המשך הדרך יעבור רק עם אמא.
אולה קוראים לה, לאמו של סרגיי. בת 26, נראית ילדה אבודה בעצמה, מתקשה לספר מה עברה בדרך לגבול כשהיא לבד, עם ילד קטן. עיניה מבוהלות. ברכיה רועדות. עדיין לא עיכלה שהיא על אדמה בטוחה יותר.
"הגענו מדונייצק", היא מספרת. "ברחנו ללביב. היינו שם שבועיים והרגשנו שגם שם לא בטוח לנו, אז החלטנו לברוח. לבעלי יש חברים בקישינב. אמרנו שנמתין לו שם ואז אולי נעבור לאיחוד האמירויות". אלא שבעלה לא יכול היה להמשיך איתה את המסע בגלל האיסור המוטל על גברים בגיל המתאים ללחימה לעזוב את אוקראינה. הוא נשאר בחבל דונבאס, שנמצא בימים אלה תחת מתקפה רוסית קשה. "אני מאוד חוששת לו ומקווה שהוא יהיה בסדר", אומרת אולה.
הדרך לגבול מולדובה הייתה קשה לסרגיי. באוטובוס הוא הרגיש רע. נציגה של הקרן לידידות מתקרבת אליו עם קופסה גדולה, מלאה ממתקים. פתאום סרגיי שמח. "כמה הפתעות יש פה", אומרת אמו. הקול שלה משתנה כשהיא מדברת אליו. סרגיי מתקשה לבחור. הוא מרים חטיף אחד ואז עוזב אותו ובוחר אחד אחר. ופל שוקולד עטוף נופל מהיד שלו על הרצפה. "אוי", הוא אומר בקול משועשע. המתנדבת מרימה לו את הוופל וסרגיי מפיל אותו שוב לרצפה. "אוי", הוא צוהל שוב.
אולה מחייכת בפעם הראשונה. מורידה אותו אל המדרכה. מאפשרת לו להתרחק קצת ולחפש לעצמו תעסוקה. סרגיי ניגש לגרם המדרגות, נאחז במעקה הכחול. בידו השנייה הוא מרים בדל סיגריה ותוחב אותו בין המדרגות. מחפש אבן קטנה. כל דבר שאפשר לשחק איתו. שתי צועניות מחייכות אליו.
"הכל באוקראינה היה טוב, עד שהרוסים באו 'להציל אותנו'", אומרת אולה. "אבל מרגע שהם נכנסו, הכל נהרס ונחרב. אני רוצה שהמלחמה תיגמר ושכולנו נוכל לחזור הביתה. שיהיה שלום".
רכב גדול עובר סמוך אלינו. "וואו, אמא, תראי!" סרגיי מצביע עליו. אולה מרימה אותו על הידיים. אחד מנציגי הקרן לידידות מסייע לה לסחוב את המזוודות עד למרכז לקליטת פליטים שהקימו מתנדבים מארצות־הברית. שם ימתין עם אמא על מזרן יחיד. אולה תתחבר עם הטלפון והמטען לחשמל ותנסה שוב ושוב להתקשר לבעלה. לספר לו שהגיעו למקום בטוח.
מחכים לאישורי העלייה
ד"ר חנן גפן, רופא במשלחת מד"א, מאזין לריאותיו של דימה. כבר כמה ימים שהילד מרגיש לא טוב. הקומה העליונה של מרכז "קדם" – מבנה הקהילה היהודית של קישינב – כמעט התרוקנה מילדים. עד לא מזמן היה יכול לדמיין שהמקום הזה הוא בית ספר או גן. כאן משכנת הקהילה אמהות מדתות שונות שנמלטו מהתופת עם ילדיהן. את הקומה העליונה מילאו במזרנים חדשים, שמיכות וכריות, צעצועי ילדים, תחליפי חלב וטיטולים.
עיניו של דימה עצובות. ד"ר גפן מכין מזרק של נובימול ויחד עם אלכס קלוצמן, חבר המשלחת, אנחנו משכנעים אותו לקבל את התרופה שתקל עליו מעט. נותרו לו כמה ימים לחכות במקלט הזה – עד שהאישורים לעלות לישראל יהיו מוכנים.
לצד הסבל וטלטלת הנפש של הילדים שפגשנו, מצאנו גם הרבה סתגלנות, דמיון ותעצומות. "את רואה ילדים שהיו שבורים בהתחלה, שלא היו מסוגלים להסתכל לך בעיניים או לדבר ברצף, ועכשיו מתחילים בהיסוס לשחק עם הבלון או בועות הסבון או הכדור, ופתאום הם משחררים ומתרוצצים מתוך משחק", מספר ד"ר גפן. "זה הסיכוי הכי טוב שאנחנו נותנים להם להפוך את האירוע הדרמטי והטראומטי הזה לחוויה. הקטנים־קטנים אולי אפילו ייזכרו ברגעים האלה עם חיוך. הייתה לנו כאן ילדה קטנה ג'ינג'ית, פיצית, שרצה מבסוטית כשאחיה הגדול הפריח לה בועות. אחרי שפגשו את שיא הרוע, פתאום הם מקבלים את החיבוק שלנו. אנחנו פה רק לרגע. גם אם לא נשנה את מהלך ההיסטוריה, כל אחד מאיתנו מדליק אור קטן. יחד עם הרבה אורות קטנים כאלה נבנה משהו שכן ישנה את העולם".
דימה הגיע מאודסה. הוא היה רגיל לחיים שקטים במחיצת הוריו, סבטלנה ואלכסנדר רומנישן. אביו, ימאי על אוניית סחר, היה בהפלגה הרחק מאוקראינה כשפרצה המלחמה. בהמשך הצטרף אליהם.
"כשהתחילה המלחמה גני הילדים נסגרו והרגשנו שמסוכן להישאר באודסה", מספרת סבטלנה, ערב עלייתם לישראל. "נסענו לכפר שבו גרים ההורים של בעלי. בהתחלה היה שם שקט, אבל אחרי כמה ימים הגיעו גם אלינו האזעקות. כל כמה שעות היינו צריכים להסתתר במחסן. דימה לא פחד מהאזעקות. הוא ראה בזה משחק שבו הוא צריך לרוץ כמה שיותר מהר למחסן ולשבת שם. הוא דמיין שאנחנו חיים במערה.
"במשך כמעט חודש נשארנו שם. בסופו של דבר החלטנו לעזוב. בכל פעם שהגענו למקום חדש, דימה קרא לו בית. עכשיו הוא מתרגש לעלות לישראל. הוא יודע שיש לנו סבתא בחיפה ומחכה לפגוש אותה. תיכננו הרבה זמן לעלות לישראל, אבל לא חשבנו שזה יקרה בנסיבות כאלה, של חוסר אונים ושל כאב ועצב גדול על מה שקורה לארץ שלנו".
השעה עשר בלילה. רומן בלמן, פרמדיק מד"א שעומד בראש המשלחת, מקבל קריאה מצוות זק"א על ילדה חולה. חצי שעה לאחר מכן היא מגיעה עם אביה למלונית שבה משתכנת המשלחת. כמה ימים לפני שפרצה המלחמה חגגה יום הולדת שלוש. יאנה (שם בדוי), הנסיכה של הבית. בלילה הלכה לישון עם כל המתנות שקיבלה. עכשיו היא מתגעגעת לחדר שלה. למיטה. לצעצועים החדשים שהשאירה מאחור. הוריה מודאגים ומבקשים שרופא יבדוק אותה. מאתמול בלילה החום שלה גבוה ולא יורד. נתנו לה פרצטמול, אבל כלום לא עוזר, מספר האב.
ד"ר שגב, רופא ילדים מבית החולים "דנה" באיכילוב, מבקש להאזין לריאות שלה. הוא מתכופף לגובה עיניה של יאנה ומבקש מאלכס שיתרגם במהלך הבדיקה. יאנה נצמדת לרגליים של אבא ומתחפרת. "היא משתעלת?" שואל ד"ר שגב. "הייתה לה רק נזלת. אבל היא גם קצת משתעלת", משיב האב. הרופא מבקש לדעת אם יאנה מצליחה לאכול ולשתות, ואביה עונה: "ניסיתי לתת לה אוכל אבל היא לא מצליחה לאכול. היא שותה רק קצת".
יאנה מחפשת את הבובה שלה. זו בובת קוף שזרועותיה נצמדות זו לזו עם סקוץ', אותה קיבלה במתנה מהמתנדבים במעבר הגבול. "עכשיו אין חום", מרגיע ד"ר שגב, ומבקש לבדוק את האוזניים והגרון. "כשהתחיל כל הבלגן, יאנה אמרה שהיא מוכנה לקחת תרופות ולעשות כל מה שאומרים לה – רק שהיא תהיה בריאה ותוכל לחזור מהר לגן", מספר אביה.
ד"ר שגב מכוון אלומת אור לגרונה של יאנה. "תגידי אהההה". יאנה אוחזת באצבעותיו החזקות של אביה. הרופא מנחה את האב כיצד לטפל בילדה ומבקש ממנו שאם המצב לא משתפר, שיגיעו למחרת למרפאה של מד"א. "תבואי מחר, ניתן לך מתנה", אלכס מבטיח ליאנה ומצליח לגרום לה לחייך לרגע.
המשפחה של יאנה עוד לא החליטה לאן ללכת. "אנחנו עדיין בשוק. תיכננו לברוח. עכשיו אנחנו בעיקר מתאוששים", מספר אביה. הם ברחו מאחת הערים המופגזות במזרח אוקראינה. "הגענו לגשר שמאפשר מעבר לכיוון מערב, אבל הוא ספג הרבה פיצוצים והיה פתוח רק לצבא. חזרנו לעיר שלנו, אבל הרב אמר שאנחנו חייבים להימלט ושהוא יעזור לנו לצאת".
ההפגזות לא הפסיקו לרגע ויאנה הייתה מבועתת. יום למחרת היא עברה עם הוריה לעיר אחרת, שם קיבלו מקלט בקהילה היהודית המקומית. "יאנה בכתה: 'כל הצעצועים שלי נשארו בבית. למה אנחנו פה? אני רוצה הביתה'", מספר אביה, שקיבל אישור לעזוב את המדינה עם משפחתו בשל נסיבות אישיות. בכל פעם שנשמעה סירנה הבינה שהיא חייבת לרוץ למרתף. היא ביקשה לרוץ למרתף גם כששמעה סירנות של משטרה או אמבולנסים. גם היום, כשהיא כבר בקישינב, כל סירנה של רכב חירום מקפיצה אותה והיא מחפשת את המקלט.
ואז פוצצו את הגשרים
אני מביטה בעיניים שראו את הרוע המוחלט. שנשטפו באימה מבעיתה. שכלאו זעקה. רוב הילדים כאן לא מדברים. זרים מפחידים אותם. רק אם מחייכים ומציעים משחק או ממתק – הם נזכרים שהם ילדים ושמחים לרגע. כאילו לא באו מהתופת. כאילו לא ראו את ההורים שלהם, העוגן הנפשי שלהם, מבועתים, נואשים להצילם, חסרי אונים מול כוחות אימתניים, זוועות איומות ואכזריות בלתי נתפסת.
מילנה בת החמש עומדת בפתח המרפאה ב"האב" – אולם ספורט חדש שעוד לא הספיק להיפתח וכבר הוסב למרכז פליטים. כאן הקימו צוותי מד"א ואיכילוב את המרפאה המרכזית. זו התחנה הראשונה אליה מגיעים הפליטים באוטובוסים מהגבול.
הפליטים שיורדים מאוטובוסים מתקבלים בחיוך גדול. מנהלי המקום מכוונים את הנמלטים אל פינת הקפה והאוכל. הקהילה היהודית דואגת שבכל שעות היממה יהיו מנות כשרות שניתן לחמם במיקרוגלים שנתרמו. על השולחן יש תמיד פירות, עוגיות, ריבות, לחם ויוגורטים. גם בקבוקי מים מינרלים ומחם לתה ולקפה.
כל משפחה מתמקמת על מזרן. הרופאים, הפרמדיקים והחובשים מהמשלחת עוברים ושואלים: "איך את מרגישה?", "יש לך מספיק מהכדורים שאתה נוטל בדרך כלל?" וכדומה. חלק מהילדים עם חום או שלשולים. חלקם סובלים ממחלות כרוניות כמו אסתמה, וזקוקים למשאף או לאינהלציה. אחרים נמצאים בחרדה איומה וזקוקים להרגעה. מי שנדבק בקורונה מועבר לחדר בידוד.
מילנה מקבלת מרומן חוברת צביעה. היא מתרכזת בכל משיכת גיר פנדה, משתדלת לא לצאת מהקווים. לפני כמה רגעים סיים ד"ר שגב לבדוק אותה, ורומן הצליח להצחיק אותה קצת בשפתה. אמה מרינה, בת 40, מבקשת להתרחק כדי שמילנה לא תשמע.
הם הגיעו לכאן מחרקיב אחרי תלאות רבות. "ביום שבו פרצה המלחמה, בשעה חמש בבוקר, התחילו הפיצוצים", מספרת מרינה. "הסתכלנו מהחלון אל שדה התעופה וראינו פיצוץ אדיר. הכל התרומם באוויר. כולם התחילו להתקשר זה לזה. אף אחד לא האמין שזה קורה", מספרת האם.
מאותו רגע לא הפסיקו קולות הירי. בצהריים אמר אביה של מילנה לאמה: "בואי נתארגן וניסע כמה שיותר רחוק מכאן". מילנה ראתה את אמא שלה אורזת כמה בגדים בתוך מזוודת טרולי קטנה. היא עדיין לא הבינה מה עומד לקרות. ההורים דחקו בה להיכנס לאוטו.
"בשלוש בצהריים יצאנו מחרקיב", מספרת מרינה. בחמש אחר הצהריים הגיעה המשפחה לכפר שבו התגוררה אמה, סבתה של מילנה, ובדיוק אז התחיל העוצר. "נשארנו לישון אצלה. ובשבע בערב פוצצו את הגשרים".
בבוקר, כשניסתה משפחתה של מילנה לצאת מהכפר, הם גילו שהגשרים מפוצצים וחסומים משני הצדדים. הם חזרו לבית של סבתא ונשארו שם 20 יום. הבומים לא פסקו לרגע. הפחד עטף את הבית והרעיד את הלב של מילנה.
"חיפשנו איך לצאת", משחזרת האם. "אבל זה היה מסוכן. אף אחד לא הכיר דרך ישירה להימלט מהמקום. בנינו תוכנית של שלושה שלבים. בהתחלה נסענו עד למאגר המים, שם יורדים מהרכב ועוברים את הגשר ברגל. בצד השני מישהו ממתין לנו עם רכב נוסף, וכך מרכב לרכב אנחנו מתקדמים".
מילנה ניסתה להישאר רגועה, אבל בכל פעם שנשמעו פיצוצים היא התחננה: "אמא, בואי נחזור הביתה". כשראתה אנשים במדי צבא, הייתה בורחת ומנסה להסתתר. כשהגיעו לגשר, אביה החל להרגיש לא טוב. היו לו כאבי ראש חזקים. מילנה מעולם לא ראתה את אבא שלה במצב כזה. קופא. לא מגיב. בהלה גדולה תקפה אותה. אמה ניסתה להזמין אמבולנס, אבל רכבי ההצלה לא יכלו להתקרב. "כל הכבישים היו מפוצצים".
בסירה קטנה הם הצליחו להעביר את האבא לבית חולים. בשלב זה חצי גופו היה משותק. נוירולוג שבדק אותו אמר שהוא חייב לעבור סי־טי ובדיקות נוספות, אבל אין בבית החולים כוח אדם שיבצע אותן. הרופא רשם תרופות ושיחרר את האב. "זה קרה ב־15 במארס. בעלי חזר קצת לעצמו, אבל לא הצליח לעמוד בגלל השיתוק. ארבעה ימים לאחר מכן הוא עבר התקף נוסף והפסיק לדבר. הוא התיישב ולא יכול היה להזיז שום איבר. בבוקר לקחתי אותו לרופאה של הכפר, אירגנו לנו שני אמבולנסים שיקדמו אותנו. אחד מהם הביא אותנו עד לגשר ושם, עם שמיכות שהוסבו לאלונקה מאולתרת, העברנו אותו ברגל. בצד השני המתין אמבולנס נוסף שלקח אותו לבית החולים, לעשות MRI. היינו צריכים להמתין יומיים עד שיגיע נוירולוג שיפענח את הבדיקה".
מילנה חשבה שאבא שלה ישן. היא לא ידעה ששקע בתרדמת. הרופאים המליצו להעביר אותו לטיפול נמרץ בחרקיב. היא לא רצתה לעזוב אותו ככה, אבל אמה החליטה לאפשר למילנה ולסבתה להמשיך להתקדם לעבר הגבול, והיא עצמה חזרה לחרקיב עם האב החולה. "בבדיקה גילו שיש לו דימום מסיבי במוח", מספרת מרינה. "הכניסו אותו לניתוח, אבל כעבור יומיים הוא נפטר".
מרינה קברה את בעלה ליד חרקיב והצטרפה לבתה ולאמה. ועכשיו הן כאן, בקישינב. מילנה עוד לא יודעת שלעולם לא תראה שוב את אבא. היא חושבת שהוא נשאר בבית החולים. אין יום שבו היא לא שואלת את אמה כמה פעמים: "אבא עדיין חולה?" ואמא משיבה "כן". מרינה רוצה להתייעץ עם פסיכולוג כיצד לספר לה את האמת.
בלי בגדים להחלפה
בשעה שמילנה ממתינה עם אמה להסעה שתיקח אותן למרכז הפליטים הבא, שם ישהו עד העלייה לישראל, הפרמדיק איגור טרסקין ממלא טפסים עבור ארגון הבריאות העולמי שמתעד את אופי הקשיים הבריאותיים עימם מתמודדים הפליטים. דנה עושה ספירת מלאי. המדפים עמוסים בתרופות להורדת לחץ דם ולטיפול בהפרעות קצב, בסוגים שונים של אנטיביוטיקה ובתרופות לילדים – טיפות אוזניים, אקמולי, ונטולין, ורמוקס נגד תולעים, סטרואידים ומשאפים לאסתמה. דנה דואגת להזמין משאפים שמיועדים לתינוקות וילדים קטנים שעדיין לא יודעים להשתמש במשאף רגיל.
אוטובוס מגיע ל"האב" ועליו קבוצה גדולה של פליטים, בעיקר נשים וילדים. מנהלי המתקן מזמינים אותם בחיוך למטבחון ותוך שניות הוא מתמלא. אמא לילדה בת חמש פותחת חמגשית עם פירה וקציצות, מתכופפת אל בתה ומאכילה אותה. שני ביסים לילדה, ביס קטן לעצמה. הילדה מחזיקה לה את היד ובולעת במהירות, בלי ללעוס. ימים ארוכים עברו עליה כמעט ללא מזון.
פעוטה בת שנה מסתובבת באולם רחב הידיים בנעליים אדומות ובמעיל צהבהב שמכסה גם את רגליה. ד"ר אלבאסל ניגשת אליה, מציעה לה משחק. היא הגיעה מאודסה עם אמה וסבתה. הן הספיקו לקחת רק תיק קטן. אפילו בגדים להחלפה אין לה. רק אחרי שעה ארוכה תעז האמא לשאול אם יש כאן במקרה בגדים לילדים. יעקב רויטמן, חובש מתנדב, יסייע לתרגם. רים, הרופאה, תדאג שימצאו לה בגדים קטנטנים במחסן.
אנשי זק"א, שפועלים בשטח אוקראינה, מדווחים מדי יום לצוות מד"א על פצועים וחולים שזקוקים לטיפול לפני שיעלו למטוס שחכרה הקרן לידידות בדרכם לישראל. כך פגשנו את הנערה שסובלת מפרכוסים קשים ומשיתוק. ד"ר שגב, דנה רגינסקי ואני נוסעים למלון שבו היא שוהה עם משפחתה. החדר ריק. בקבלה אומרים לנו שאמא שלה לקחה אותה לטיול בפארק. וכך, באמצע היום, בלב קישינב, רופא ילדים מאיכילוב ופרמדיקית מד"א מסיירים בפארק הגדול שבמרכזו אגם עם ברכיות ששטות בנחת, ועוצרים לבדוק נערה בת 16 בעגלת טרולי.
היא נראית בקושי בת שמונה, שוכבת בלי נוע, עיניה מביטות אל העולם בחשש. מאז שהתחילו ההפגזות התגברה החרדה, והפרכוסים – שהחלו כשהייתה בת שלוש – הפכו תכופים ומתישים. אנשים זרים במדים מתקרבים אליה. ד"ר שגב בודק אותה בעדינות, ומאזין בסטטוסקופ לריאותיה. היא אינה מסוגלת לשבת, רק לשכב בתנוחה אחת. רופא שמעולם לא פגשה שואל את אמה אינספור שאלות. לפתע עיניה מתגלגלות והגוף שלה מתחיל לרעוד. "זה לוקח 30 שניות בדרך כלל", אומרת אמה ומלטפת את פניה. כשההתקף חולף, והעיניים של הילדה עדיין נעוצות בנקודה מרוחקת. האם מנגבת לה את הדמעות.
30 ק"מ בשבע שעות
"הסתתרנו במרתף וכל הזמן היו יריות", מספרת מ' בקול מתוק. "הגיבורים האוקראינים ירו באויבים והם ברחו ליערות, שהזאבים יאכלו אותם". כך היא מסבירה לעצמה את האסון שהתחולל בעולמה. אחרי שעברה מסע של ייסורים וזוועות כשנמלטה עם הוריה ומשפחתה מקייב, מ' נמצאת עכשיו במסתור. סבתה, לריסה, שהצליחה להימלט עם בעלה לקישינב, מבקשת שכל העולם יידע מה עוללו הרוסים למשפחתה.
אנחנו פוגשים את לריסה במרכז "קדם", שבו היא משמשת כאם בית. דואגת לכל אחת מהאמהות, מסייעת לטפל בכל הילדים, ובין לבין מתעדכנת בשלומם של הנכדים והילדים הפרטיים שלה שנשארו באוקראינה. עיניה בוערות מאימה וזעם.
הזוועות שאליהן נחשפו מ' ובן דודה י' החלו בימים הראשונים למלחמה, כאשר נמלטו עם הוריהם מקייב. "היו פקקים מאוד גדולים", משחזרת לריסה. "לקח להם שבע שעות לעבור 30 קילומטר, עד שהגיעו לבית פרטי של קרוב משפחה באחד מפרברי קייב, לצד הכביש. לשם הגיעו גם האחות של החתן ובעלה עם שני הבנים שלהם, בני שבע ושמונה. במשך יומיים היה שקט. ביום השלישי נכנסה שיירה רוסית ונעצרה לאורך הכביש. התחילו יריות, הרוסים ירו על האוקראינים והאוקראינים על הרוסים".
מ' בת החמש, י' בן השבע ואחיו בן השמונה הסתתרו במרתף. לפתע נשמע פיצוץ אדיר. טיל התפוצץ סמוך לבית, ודלת המרתף עפה וחשפה את הילדים וההורים. הם החליטו להימלט מערבה בשני רכבים. מ' ישבה מאחור וראתה מחלון הרכב שיירה עצומה של טנקים רוסיים שהושמדה על ידי האוקראינים. כולם, חוץ מאחד, היו שרופים. ברכב שמאחוריהם נסעו דודתה, שאחזה בהגה, לצידה בעלה, ושני הבנים מאחור. ואז נתקלו בחייל רוסי שעמד לפני הרכבים והחל לירות. אבא של מ' הספיק לעשות סיבוב פרסה והחל להימלט, אבל הקליעים השיגו את הרכב, חלונותיו נופצו והוא נעצר. מ' ראתה איך החייל יורה לעבר הרכב השני שבו ישבו בני דודיה, אחוזי בעתה. צרור יריות פילח את האוטו. אמו של י' נפגעה ודיממה לנגד עיניו עד שחדלה לנשום. כך, ברגע אחד. הייתה ואיננה.
הירי נמשך. אבא של י' יצא מהרכב וניגש לפתוח את הדלת לילדיו כדי שיוכלו להימלט, אך הוא נפצע וחזר למכונית, רגליו שותתות דם. לקח עוד זמן עד ש־י' הרגיש את הבעירה ברגלו הימנית. הכדורים פילחו את הירך ופגעו בעצם.
"הכבישים היו חסומים. ההורים של החתן שלי ואחותו היו במרחק 40 ק"מ משם, ובמשך שלושה ימים לא איפשרו להם להגיע לקבור את הבת שלהם", מספרת לריסה. אלכס מתרגם את דבריה ומדי פעם גם הגרון שלו נחנק.
"שיירה רוסית חדשה נכנסה לרחוב ובני המשפחה חזרו למרתף", ממשיכה לריסה. במשך חמישה ימים הם שכבו שם. י' ואביו הפצועים, יחד עם אחיו שלא נפגע, בת דודתו מ' והוריה. הרוסים לא איפשרו לצלב האדום להגיע כדי לפנות אותם. רופא כפרי התגנב דרך השיחים אל המרתף כדי לחבוש את פצעי הירי ולעצור את הדימום.
בביקורו השני ראה הרופא שהרוסים מאפשרים לרכבים להימלט, ועידכן את בני המשפחה. הפעם כולם נכנסו למכונית אחת. י' שכב יחד עם אביו מאחור יחד עם האח. מ' ישבה על ברכי אמה במושב הקדמי. אביה נהג. את החלונות השבורים הדביקו במסקנטייפ. הם נסעו עד שחיילים סימנו להם לעצור. אמא של מ' החלה לבכות. להיפרד ממנה, מאביה, מאחיה ומהאחיינים שלה. החיילים הבטיחו לא לירות בילדים ושאלו: "למה יש לכם פצועים?" י' שמע את דודתו אומרת: "הרגתם את אמא שלהם. תנו לנו לצאת ולהגיע לבית החולים". החיילים איפשרו להם להמשיך בנסיעה. ועכשיו י' שוכב על מיטה גדולה אחרי שעבר ניתוח מורכב. ברזלים מחוברים לרגלו הימנית. העיניים שלו שחורות וגדולות והוא מביט ישר אל המצלמה. הוא מחייך בכל הכוח. אבל החיוך לא מצליח להסתיר את הכאב.
לפנייה לכתב/ת 
