פרידה מהצד המערבי העליון // יובל יבנה - כהל - 245 עמ'

תשעה סיפורים ונובלה מכיל הקובץ של היוצר הפורה, יובל יבנה, שבעבר התרשמתי מאוד מרומן שלו בשם 'שיר של יום'. שלושת הראשונים הבטיחו פרוזה ישראלית משובחת. הסיפור הפותח, שהעניק לקובץ את שמו, מספר על שני צעירים יהודים ניו־יורקרים בני זמננו, חיים וצבי, השולטים בעברית עד כדי כך שֶשעשוּעם הוא לעַברֵת את מנהטן ואמריקה כולה. 'הצד המערבי העליון' הוא בלשונם האַפֶַּר ווסט סייד. כושר ההמצאה הלשוני, המְעברֵת מקומות, אנשים ומותגים אמריקאיים, מהנה; המספר טורח על יצירת סבירות בהיתכנות של שני גיבורים עבריים כאלה; הסיפור מעניק צדק פואטי לעברית, שבמציאות נשטפת בידי יריבתה שפת אלביון; בכלל, התחושה היא שמצאי העברית העומד לרשות יבנה הוא נרחב, כך שכל מילה נבחרה על פני חלופות רבות ויש בה, לפיכך, מטעמו של הדיוק; ולסיום, חוש הקצב של יבנה מניע את הסיפור ללא הפוגה לקראת שיא ברור. גם בסיפור השני, 'בכנס הלהטוטנים', מצטיין יבנה בחוש קצב וגם הוא מקורי מאוד: אב ישראלי יגֵע, הנגרר אחר בניו למתחם להטוטנים, נקלע לשיחה עם זר מסתורי שמדבר על שורשיה הקדומים של הלהטוטנות, לפי שהתמסחרה והפכה למפגן תחרותי. הסיפור השלישי, 'השוטר והליצן', גם הוא קצבי, אינטליגנטי, מקורי, עם רפרוף הומור מהנה. "בקומה הראשונה גר השוטר. בקומה השנייה גר הליצן", נפתח הסיפור הקומי־טרגי המשרטט את המתח בין שומר הסדר לפורע הסדר החיים בשכנות בבית ירושלמי. חבל רק שהשיא כאן הוא שֹיאִי מדי, מוקצן.

מכאן חוויית הקריאה עמדה בסימן ירידה. מדובר בירידה־קלה, ברפיון־מה במתח הסיפורי. אבל, לטעמי, אסור בעידן שלנו, מרובה הכותרים, לסיפורת לרדת מרמת ה"טוב מאוד". מהם שורשי הירידה? לעיתים התכנסותו של הסיפור לא מספקת, האמירה לא מחודדת. לעיתים אופיו האקלקטי של חלק מהקובץ בעוכריו. לעיתים הירידה הקלה ברמת הסיפורים נובעת מאותה חריגה מהסביר. את יבנה מעסיקה בחלק מהסיפורים מציאות סודית, קסומה, שאולי נמצאת מעבר למציאות הגלויה: אוטונומיה היבראיסטית באמריקה, מסורת קדומים של להטוטנים שעודה חיה בחשאי בזמננו וכדומה. כאשר הוא לא מקפיד על סבירות, ולו קלושה, נגזלת מהסיפורים היכולת להעניק מסתורין לחיים היומיומיים.

אבל ישנה עוד סיבה, לעניות דעתי, לירידת הרמה הסיפורית והיא קשורה לתפיסה הפילוסופית שעולה מכמה סיפורים כאן. לתפיסה הזו ניתן לקרוא "ויטליזם" או פילוסופיית־חיים. הכוונה היא להתפעמות מה"יֵש", אמירת "הן" לחיים, לעיתים תוך הסתמכות על שיכרון ארוטי. זו תפיסה פילוסופית שמקושרת להוגה כמו ניטשה ולמשורר כמו וולט ויטמן (הרלוונטי יותר במקרה הזה). גיבורת הנובלה 'בימי המגפה', למשל, היא יהודייה ניו־יורקית צעירה יחסית בשם בתיה. "המגפה הזאת באה לבתיה בזמן, יש מחלות שאפשר לרפא רק בעזרת מחלות אחרות – גבר אחד עזב אותה". בצד תיאורי הקורונה במנהטן, עיקר הנובלה מתאר את הרומן שהיה לבתיה לפניה עם צעיר מהמערב התיכון שהגיע לעיר והחלק הבולט בתיאור הרומן הוא המפגש הארוטי בין השניים. יבנה כותב סקס יפה, אבל הכל טבול בתפיסה ויטמנית של שיכרון הקיום, המין והעיר: "וזה הרגע בו התשוקה לטעום מתאזנת עם התשוקה לחדור ולהיחדר ואז גוברת עליה ובתיה והנרי מסתובבים על צירם, על ציר שיורד למטה דרך הרצפה של החדר, עובר את הלובי ונכנס עמוק אל תוך האדמה, אל תוך הסלע הקשה של מנהטן, ואיתם מסתובבת על הציר הזה העיר כולה, טרופת תשוקה".

עם הפילוסופיה הדיוניסית אפשר להתווכח, אבל עיקר הבעיה שלי איתה כאן הוא שאמנם אי־אפשר לומר על הכתיבה של יוצר אנין כמו יבנה שהיא בנלית וקלישאתית, אך עם זאת יש לה, בהקשר הזה, טעם לוואי דק של בנליות וקלישאתיות. הן במובן שהוויטליזם הפך להיות נדוש בקרב אינטלקטואלים ואמנים והן במובן זה שהוא לא תמיד מוחש כאן ככזה שנרכש מהמציאות ולא מספרים. •