"התפילין האלו הצילו את חיי. כך אני מאמין כיהודי בכל רמ"ח אבריי"
ישראל גולדברגר נולד ב־6 בינואר 1922 בעיירה הרומנית סאטו מארה (סאטמאר). אביו שמואל היה מחסידי סאטמר. אמו אסתר נפטרה כשהיה בן חמש והותירה אחריה שמונה יתומים. אביו נישא בשנית למלכה, אחות אשתו, ולשניים נולדה בת. מבין תשעת ילדי המשפחה שרדו את השואה שלושה אחים. ישראל התאלמן מאשתו קוטי לפני ארבע שנים. לזוג נולדו 3 בנות, 7 נכדים ו־17 נינים.
"כשסיימתי את הלימודים בחיידר נשלחתי לישיבה בעיירה טושנד שבטרנסילבניה, מרחק 200 ק"מ מהבית של ההורים. אבא ביקש שנלמד תורה, אז למדנו. חזרתי רק פעמיים בשנה מהישיבה הביתה: בראש השנה ובליל הסדר. עם סיום לימודיי בחיידר, פרצה מלחמת העולם השנייה. שני האחים שלי הצליחו לעלות לישראל וכך ניצלו מהשואה. במארס 1944 נכנסו הנאצים להונגריה וטבחו ביהודים בסאטמר. באפריל 1944 כבר רוכזו היהודים בגטו ובתוך שבועיים, החל מ־20 במאי, הם נשלחו כולם לאושוויץ בשישה טרנספורטים. דודתי, אמי השנייה, מלכה, הייתה הראשונה שנשלחה לאושוויץ יד ביד עם אחותי הקטנה. אבא שלי, שמואל, נספה גם הוא. בחג השבועות הוא כבר לא היה בין החיים. אני זוכר שאבא שלח אותי למחנה צבאי שבו היה לו ידיד גנרל. בכך הוא פשוט הציל אותי. זו היתה ידידות שנוצרה הודות לכך שאבא חילק יין בחינם. אבא נישק אותי ונפרדנו. לא חשבתי שזאת הפעם האחרונה שאראה אותו.
"ב־1940 העביר השלטון הנאצי את סאטמר (כחלק מטרנסילבניה) לשלטון הונגריה. רבים מיהודי הונגריה גויסו לפלוגות העבודה ונשלחו לאוקראינה. גם אני נשלחתי. רבים לא שרדו את המסע הקשה ואת ההתעללות שעברו בדרכים. מאוקראינה הועברנו לבודפשט שבהונגריה, שם ניצלתי ממוות ומרעב, אך לבסוף נתפסתי והועליתי על רכבת למחנה הריכוז ברגן בלזן שבגרמניה. עד השחרור הסופי עברתי תלאות. אחרי שבעה חודשים בברגן בלזן הועליתי על רכבת למחנה הריכוז טרזיינשטט שבצ'כיה. גם כאן קרה לי נס שהציל אותי. הרכבות הפתוחות הופצצו, קפצתי ליער והתחבאתי בבור. ואז, כשקמתי, כולם מסביבי היו מתים. יצאתי משם שלם - וחזרתי לקרון שהמשיך במסע.
"אחד הזיכרונות שלי הוא מטרנזיינשטט שבעצם היה מין מחנה בלוף, כי הגרמנים רצו להציג לצלב האדום כאילו מדובר בבית הבראה ונופש. חילקו לנו שם שטרות צ'כיים כדי לשלם על הקפה בבית הקפה. מי שהיה צופה מהצד היה בהחלט יכול להאמין שמדובר באופוריה של בית קפה, אבל זו הייתה רחוקה מלהיות המציאות האמיתית שהייתה בטרזיישטט. הצלחתי לשמור עד עצם היום הזה את השטר שבו הייתי אמור לפנק את עצמי בקפה של כאילו.
"ויש עוד פריט אחד יקר מאוד שהצלחתי לשמור: את התפילין מבר המצווה, אותו הצלחתי לשמור ולהעביר בסוף המלחמה בתוך מצה בליל הסדר בכיס", הוא מוציא לידי מהוויטרינה גליל קלף קטן, שאותיות שחורות מציצות ממנו. פרשייה אחת שרדה, האחרות אבדו בדרכים. הקופסה של התפילין עצמה התפרקה ולא שרדה.
"התפילין האלו הצילו את חיי. כך אני מאמין כיהודי בכל רמ"ח אבריי. בכל בוקר היה תור לתפילין. התפילין חיזקו בי את האמונה להישאר בחיים כנגד כל הסיכויים. את יודעת כמה אסירים יהודים התפללו על התפילין שלי בסתר בצריפים במחנות ובנסיעות ברכבות המשא? כל הבית של התפילין מעור התפרק כולו. נשארה רק התכולה של התפילין. בעיניי זה הנס הכי גדול ששמר אותי בחיים לאורך כל הסבל שנאלצתי לעבור. לקראת פסח 1945, דחפתי אותה לתיק התפילין והיא הגיעה איתי הביתה. כשחליתי בטיפוס, העברתי למשמרת את התפילין והשטר ששמרתי עד אז לידיו של חברי הנאמן דאול דרימר, וכשהחלמתי הוא החזיר לי את החפצים שאני שומר עד עצם היום הזה. התפילין הצילו את חיי. לא פעם ולא פעמיים. לא ספרתי.
"כילד שנולד בבית יהודי־דתי, תמיד אהבתי לשמוע את המזמורים של החזן. בעצמי אני חזן. למעלה מ־60 השנים האחרונות בבית הכנסת בקיבוץ ניר גלים ובבית העדות אצלנו בטקסים, במחנה הכפייה באוקראינה. עבדנו שם בעבודות פרך. חפרנו בידיים שלנו בורות עמוקים לחציית הטנקים במלחמה. משם נשלחתי לברגן בלזן. במשך החודשים ששהיתי במחנה, התהלכתי בין צריפי המחנה ושרתי ניגונים וזמירות מבית אבא ואמא, פיוטים ותפילות בעברית וביידיש. לפעמים, בזכות השירים ששרתי, הצלחתי לקבל עוד קצת חלב או מעט מרק.
"לכאורה גרמו לכולנו אז אשליה כאילו אנחנו נוסעים ברכבות משא לחופשה בבתי הבראה. עוד התעללות רגשית מכוונת. כחלק מכל התוכנית הנוראית של השמדת העם היהודי בתוכנית מתוכננת לכל פרטיה, עד הפרט האחרון. זוועת עולם. לא ייאמן שאני אומר את זה בסיפור העדות שלי שוב ושוב, אבל לגמרי כך זה היה. קבוצת נגנים של ילדים צעירים הובילה אותנו אל הלא־נודע. היטלר היה משוגע לגמרי – איך אדם ממציא רעיון לרצוח עם שלם? הוא רקם זאת בצורה יסודית. מפחיד שנולד כזה משוגע. פוטין זה עוד משוגע אגב, אבל לא ברמה של היטלר.
"אני זוכר שבילדותי, כאשר היה מגיע החזן למילים 'מי יחיה ומי ימות', היה קולו וכולו נשבר. הייתי שומע בכי מעזרת הנשים ומעזרת הגברים ותמהתי מה עובר בראשו כאשר הוא אומר מילים אלו. מדוע פתאום קולו רועד והוא נשנק. על מי הוא חושב ברגעים הנשגבים האלו".
בעודו מדבר ומספר לי את סיפור עדותו, ביקשתי להחזיק בשתי כפות ידיי את התפילין שהצילו אותו מהתופת. אחזתי בהן חזק חזק והתפללתי כשעיניי מביטות בעמדת הפודיום שלו, עליה הוא מתפלל ומחזן. רגע כל כך מכונן במפגש עם השורד מניר־גלים. ישראל קיבל עוד במחנה ברגן בלזן את הכינוי "הזמיר מברגן בלזן" בשל קולו. "הייתי שר ומבצע קטעי תפילה ליהודים במחנה ההשמדה לפני שנשלחו אל מותם".
הוא נותר שם לבדו. ההורים, האחות הקטנה, עוד שני אחים ואחות עם ילדיהם נרצחו במחנות ההשמדה. "ב־1945, כשהמלחמה הסתיימה, גם אני שוחררתי. הייתי כבר בחור צעיר בן 22. עליתי לארץ ישראל ב־1949 מבלי שידעתי אז שקוטי, אשתי לעתיד נמצאת גם היא על אותה אוניה. את קוטי הכרתי במכולת של יואל, אבא שלה, בכפר זרנוגה ליד רמלה. שם גם התחתנו. בהמשך היינו בין מקימי קיבוץ ניר־גלים, לשם הגענו ב־1953.
"יש לא מעט רגעים שאני אומר לעצמי ב־100 השנים שאני חי, 'ישראל, האם אתה היית בתופת הזו שקוראים לה שואה?' יש לא מעט רגעים שאני פשוט לא מאמין שהייתי שם, כי איך אפשר היה לצאת מכל זה בחיים, להגיע לארץ ישראל ולהקים שבט לתפארת? זה בלתי נתפש. זו פשוט אסופה של ניסים שהשאירה אותי בחיים, לצד ערמות גופות שעיניי לא הפסיקו לראות במחנות ההשמדה, ואז העולם שתק. פשוט שתק. רצח נתעב של שישה מיליון יהודים. חשוב שאנחנו, אחרוני העדים, נמשיך לספר את סיפורי העדות שלנו כדי שלעולם לא עוד".
