"כל מי שלא הייתה בו 'תועלת', נשלח להשמדה. אמהות נאלצו להיפרד מילדיהן, ואם לא נפרדו נאלצו ללכת איתם אל מותם. כך אמא שלי נספתה עם שני אחיי הקטנים"
לאה (ליזה) גניכל (קפלוש) נולדה ב־15 באוגוסט 1922 בשאוולי (שאוול), ליטא, להוריה, צילה וזלמן קפלוש. לצילה וזלמן נולדו חמישה ילדים: רחל, לאה, יונה, פייגלה ויוסף. האב היה סנדלר שהתמחה בעיצוב מגפיים לגברים ולנשים. לאה נישאה לרפאל גניכל בשנת 1946. לשניים שני ילדים, ארבעה נכדים, תשעה נינים ועוד אחד בדרך.
כשהגעתי לביתה של לאה ברחובות, קיבלה אותי אישה קטנה עם שיער אדמוני ועיניים כחולות, חשדנית מעט אבל נרגשת מהמעמד. מיד ביקשה להכין לי חביתה, "את בטח רעבה, מיידל'ה", היא אומרת בדאגה ובחום. ואז היא ניגשת אל הכוננית לבד, ללא הליכון, ומביאה משם את התמונה היקרה לה.
"זו יונה אחותי עם הבן שלה", היא מסבירה, "שתינו שרדנו את הזוועות של מחנה הריכוז הנורא שטוטהוף. התנאים במחנה היו אכזריים. כל יום ערמות־ערמות של גופות שמתו מטיפוס. המגפה השתלטה על המחנה. את החורף ב־1944 במחנה האיום הזה לא אשכח לעולם. היה שלג כבד וקור כלבים ולנו בקושי היה בגד שמכסה את הגוף הצנום והחלש. היינו כבר חלשות מאוד ועדיין הוכרחנו לצאת כל בוקר לעבודות כפייה. מי שהיו חולים או 'לא־יוצלחים' נשלחו לתא גזים קטן שהיה במחנה. ולמי שלא הרגו בגז הרופאים היו מזריקים זריקות רעל.
"כשהרוסים החלו לתקוף את אזור שטוטהוף בסוף 1944, הגרמנים הוציאו את היהודים מהמחנה לצעדת מוות. אנשים מתו אחד על השני. לא שרדו את הקור הנורא והרעב. יונה ואני ועוד שתי אסירות נוספות הצלחנו לברוח מתוך הצעדה הזו לתוך מבנה נטוש ושם הסתתרנו. קשה להיזכר באותם ימים שנראו כמו נצח. והנה אני כאן. עוד מעט אחגוג יום הולדת עגול.
"עד גיל 17", חוזרת ליזה לראשית המלחמה, "למדתי תפירה אצל תופרת אומנית. ב־26 ביוני 1941, זמן קצר לאחר פלישת הצבא הנאצי לברית־המועצות, הגיעו חיילים נאצים לעיר שאוולי בליטא והחלו ברצח יהודים בסיועם של תושבי העיר. יהודים רבים נרצחו ביער KUZIAI שבקרבת העיר. לפני כן אילצו אותם לחפור את קבריהם בעצמם. כך החלו הזוועות בעיר שלנו. המשפחה שלי ניסתה לברוח מזרחה, אך נאלצנו לחזור כשהתברר לנו שהגרמנים הפציצו את מסילות הרכבת ולא ניתן היה לחצות עוד את הגבול לברית־המועצות.
"באוגוסט 1941 הכריחו את כל יהודי העיר שלנו לעבור לגור בשני גטאות שהוקמו בשאוולי, גטו קווקז הוקם בשכונת עוני ונקרא כך על שם הגבעה שבתוכה, ואילו הגטו השני נקרא בשם טראקו, שם של רחוב. לגטו הזה עברנו כל המשפחה. אני זוכרת היטב איך אמא הסתירה את התכשיטים שלה בתוך גומה באדמה בגטו. חיינו בתנאי תברואה ירודים, בלי אוכל ועם מחלות. בעיקר סבלנו מדיזנטריה שגרמה להרבה תמותה. חיינו ההורים, חמשת האחים וסבתא בחדר אחד קטן בגטו. אמא שלי גם אימצה ילד מהגטו בשם דוד שוחט שחי איתנו באותו חדר. הוא לא יכול היה לחזור לביתו בגלל שסגרו את המעבר ברכבות ולכן אמא מיד אספה אותו לחיקה והוא היה איתנו כל הזמן בחדר הזה בגטו. הוא שרד את השואה ואף הקים משפחה.
"אי־אפשר לשכוח את כל אותן האקציות שקבעו שרק יהודים כשירים לעבודה יושארו בחיים. המשמעות הייתה שכל השאר אין בהם תועלת, ולכן חיסלו אותם בדם קר. ילדים חולים וזקנים נשלחו להשמדה. אימהות נאלצו להיפרד מילדיהן, ואם לא נפרדו נאלצו ללכת עם הילדים אל מותם. כך אימא שלי צילה נספתה עם שני אחיי הקטנים. זוועה. אני יצאתי כל יום לעבודה בפרך בבית חרושת לעור תחת שמירה של הקאפו ושל חיילים גרמנים.
"ביולי 1944, כאשר הצבא האדום התקרב לשאוולי והחל בהפצצתה, העבירו הנאצים את היהודים שגרו בגטו למחנה שטוטהוף, שנמצא ליד עיר הנמל הפולנית דנציג (או כפי שהיא נקראת כיום גדנסק). אחותי יונה ואני הועברנו גם למחנה הזה. מיד כשהגענו לכאן הפשיטו אותנו לגמרי, עירומות כביום היוולדנו, כלבי זאב חיפשו זהב על הגוף שלנו.
"אי־אפשר לשכוח את החורף של 1944. כל יום הזיכרונות הקשים משם מלווים אותי. 80 שנה. יום ולילה. מי שהיה שם לא יכול לשכוח. השלג היה האוכל שלי. בסוף 1944 החלו הרוסים לתקוף באזור שטוטהוף. הגרמנים הוציאו את היהודים לצעדות מוות. יונה ואני ועוד שתי חברות שלנו ברחנו מצעדת המוות. זה היה נס גדול. הסתתרנו בתוך מבנה נטוש. רק בלילות יצאנו בזהירות לחפש שורשים באדמה בשדות, כדי לשרוד, לאכול משהו, בקור נוראי. יחפות ובקושי עם בגדים על הגוף. עד היום אני לא יכולה לשכוח את כמות הכינים שכירסמו אותי מכף רגל ועד ראש", היא מספרת ומראה את הצלקות שנותרו ברגלה, שבנס הרופאים הצילו מכריתה אולם נאלצו לכרות שתיים מאצבעותיה.
"תחת רעמי התותחים בעצם הבנו שהנה הסוף של הסיוט והתופת מתקרב. יום אחד שמענו קולות דוברי רוסית. היינו כל כך מורעבות, תשושות ובקושי הצלחנו לעמוד על הרגליים, אחד הקצינים הרוסים הגיע למבנה הנטוש בו התחבאנו, וקרא לנו לצאת החוצה. 'יא עביריי (אני יהודייה)', אני זוכרת שאמרתי לו בקול חלוש, והוא ענה: 'יא טוזיה עבריי (גם אני יהודי!)'.
"אי־אפשר לשכוח את המילים שלי ואת המילים שלו. זה היום שבו הבנתי שכנראה שרדנו את הבלתי־ייאמן. כשיצאנו מהמבנה הנטוש, מסביב ראינו שכל האזור הופגז ונשרף ורק החורבה שבה התחבאנו נשארה. זה נס, עוד אחד מהניסים שהיו לי בשואה. הרוסים פינו אותי לבית החולים. ניצלתי מקטיעת הרגל. אחותי יונה הופרדה ממני בגלל האשפוז אבל נפגשנו מאוחר יותר. נפלנו זו על כתפי השנייה. רק אז נודע לנו הנורא מכל. שאמא שלנו צילה ושני האחים שלנו, פייגה ויוסף, נספו.
"רק אחרי שעליתי לארץ עם רפאל בעלי ובתנו הבכורה צילה שנולדה בגרמניה, התחלנו לגלות מה קרה לשאר בני המשפחה. במסגרת חיפושי קרובים גילינו שאבא שלנו שרד את השואה, נשאר לחיות ברוסיה ואף נישא בשנית. הוא עלה לארץ רק בשנות החמישים ונפטר כאן בישראל בגיל 96.
"את רפאל בעלי הכרתי זמן מה אחרי שהחלמתי, התחתנו ב־1946. הוא נולד בקובנה, ליטא, למשפחה חרדית גדולה. למעשה, רפאל כבר היה נשוי בגיל 19 ואב לתינוקת. עם פרוץ המלחמה הוא הופרד ממשפחתו ונשלח למחנות כפייה, אשתו ובתו נספו בשואה. הוא סיפר לי שרגע לפני שנפרד מאשתו ומהתינוקת שלו, הוא גזר תלתל מוזהב של הבת הקטנה ושמר את שיער ילדתו כל שנות המלחמה עד שנולדה בתנו הבכורה צילה. רפאל שלי היה הניצול היחיד ממשפחה גדולה. כולם מהצד שלו נספו בשואה. צילה נולדה ב־1947 וב־1948 זכינו לעלות יחד ארצה. כאן נולד בננו השני, יצחק.
"יש לי משפחה לתפארת. יש לי ארבעה נכדים, תשעה נינים ועוד נין שעומד להיוולד בקרוב. לפני שנתיים חלמתי שאני עולה לשמיים, הכל היה מסביב לבן כמו שלג. אני ממש זוכרת את זה כמו עכשיו, אבל הנה אני עדיין פה חיה וקיימת ומודה על מה שיש לי. ויש לי הרבה. זה ניצחון".
