מהן המילים אם לא...
מילות המשורר / "אתה יכול לכתוב טור בלי שמות, בלי להעליב איש? כי כידוע למילים יש כוח". אני יכול רק לנסות כי מילים־מילים־מילים ואינסוף למשמעותן.
וזו ההתחלה של הטור הזה שיהיה מילולי לאללה. כי ככל שהזמן עובר מאז נזרקו מילותיו הפוגעניות של (בלי שמות, זוכר?) יותר ויותר צף לי מהזיכרון משפט משיר ששרתי פעם בתקופה בה שרו בארץ כמעט רק מילים של משוררים.
ניחשתם במה מדובר? לא, לא באלמודובר (סתם חרוז מילולי). אלא במשפט "מהן המילים אם לא שתיקה תמיד נוסעים איתן לארץ רחוקה" שכתב לי המשורר משה בן שאול. אבל לאיזו ארץ רחוקה נוסעות המילים שכתב? ולמה הן בעצם שתיקה? מה שבטוח שהמון מילים פרועות יצאו לדרך לאחרונה מבלי שאיש יודע מה מחוז חפצן והן שגרמו לי לנסות לעצור על המשפט המורכב הזה ולנסות לפענח אותו. לא־לא, אל בהלה, זה לא יהיה שיעור בספרות עם המורה זהבה בשעה השביעית כשכולם רוצים לחרופ (להירדם) מול הזבובים הטורדניים בכיתה. רק בואו נעשה בטור תרגיל, האם אפשר להבין את המשפט הזה ליטרלי כמו שהוא נשמע, או שיש בו גם איזה סוד?
התנפלתי והלחנתי / כשהמשורר משה בן שאול הציע לי את השיר ישר התנפלתי והלחנתי אותו לפני שבכלל הבנתי אותו. ורק יום אחד כשבא המשורר משה להופעה שלי העזתי לשאול אותו בזהירות למה התכוון המשורר? וזה למרות שידוע שלא שואלים משוררים שאלה כזו. הוא דווקא חייך ורמז אם אינני טועה שיש כמה הסברים. הראשון שכל אחד מאיתנו צריך לשנן שתיקה לפני שהוא מוציא מהפה את "צרורות חוכמתו". ההסבר השני הוא שעודף דיבור מכסה על שתיקה פנימית, וההסבר השלישי (שאותו הכי אהבתי) היה שהשתיקות הן השאריות של הדיבור. מורכב קצת, לא? טוב, גם החיים קצת מורכבים.
מהפכה של מילים / בחירת המילים בשירים הייתה 50 שנה העיסוק שלי. בחרתי המון פעמים מילות אהבה או כעס או אפילו מחאה כדי לבטא את עצמי. וכן, כן, אני מכיר היטב את התיאוריות שיש לי מילים שלא תמיד מבינים אותן, אז אני מקבל את זה בהכנעה, כי לפחות אני מבין.
בקיצור אנחנו אוספים מילים כמו פטריות כמהין יקרות כדי לספר את סיפורינו, לשכנע אנשים בדעותינו, ובעיקר כדי לתקשר באהבה. "אני אוהב אותך לאה", זוכרים את השורה הנהדרת הזאת? או את תהילה של עגנון שהיה לה מספר מילים מוגבל, וכשסיימה לומר אותם הלכה לעולמה.
מהן הסיגריות / טוב בלי כל קשר, יושב מולי כרגע מיכו נכדי בן ה־19 (שכבר הזכרתי אותו פה בשבוע שעבר) שמגיל צעיר כותב ומפרסם שירה נהדרת. למיכו יש סטוק של מילים כמו כמות המכולות של אוניות שעוגנות לאחרונה מחוץ לנמל ומחכות לתורן לפרוק את הסחורות שלהן. אבל בין השאר כיוון שהוא צעיר ועדיין מגלגל סיגריה בסיגריה אני מתאפק מלהגיד לו: "הי מיכו מתוק שלי, מהן הסיגריות אם לא התמכרות למסך עשן? אבל אני מכיר אותו ויודע שיענה לי בשנינות האופיינית לו "נו סבוק (סבא), מה הם החיים אם לא מפלצות שמופיעות לנו בעיקר בחלומות, אבל בזמן האחרון כבר גם בערות?"
מילים נוסעות לעבודה / הנה סיפורון מהחג האחרון שקשור גם למילים מרגיעות וגם למעשים טובים (כי זה בא לא פעם יחד). אז בחג האחרון, כשכולם נעדרו מהעבודה וראו שותפיי שאני ממשיך לעבוד בחול המועד עם שגיא הטכנאי כשערכנו באולפן את "פודקאסטים על 10 אלבומים" (שיצא בקרוב לאור), נסעו בטובם לא דרך חברות השליחויות להביא לנו לצהריים ארוחת פלאפל טעימה וכשרה למהדרין עם מצה. וכשהודיתי להם ניסחתי את זה ככה: מהן המילים אם לא תודה, תמיד נוסעים איתן גם לעבודה.
העיירה שוב בוערת / "שריפה אחים שריפה, עיירתנו בוערה כולה", זוכרים את המילים של השיר השורף–כואב הזה? רציתי לשיר אותן בטקס יום השואה בבית הספר כשהייתי בכיתה ז' ולא נתנו לי. רק אחר כך שרתי אותו עם פוליקר בטקס זיכרון רוקנרולי יוצא דופן ליום השואה בקאמרי בשנת 1988.
כולם עושים זיכרון בסלון. ראיתי אפילו שלטי ענק באיילון שמכריזים על זה. בהחלט מבורך לשתף את הדור הצעיר בזיכרונות מאותם ימים מחרידים שעבר העם שלנו על מנת שהרוע המאיים הזה לא יישכח. אבל למיטב זיכרוני, כשאמי מימי הניצולה מאושוויץ כבר הייתה בת 96 היא בחרה לשתוק בסלון שתיקה פוסט־טראומטית. מלבד העובדה שעד יומה האחרון קיללה (כולל במילים ושפות שלא הבנתי) את יוזף מנגלה הרופא הזוועתי הנאצי ממנו נמלטה בשלוש אקציות.
ערב אחד חטפה אמא סטרוק קשה. זה היה בקיץ כשהופעתי בלייב פארק ראשון לפני 15 אלף איש. טסתי אליה כמו משוגע וגיליתי שהיא כבר לא יכולה להגיד מילים בכלל. שלושה חודשים טיפלתי בה כששתקה ומה שקרע אותי היה להביט בה ולחשוב שפעם היא הייתה יצור פעיל ודיברה המון מילים, כשבישלה, כיבסה, תמכה בנו, קנתה במכולת לחמניות, הלכה לקופת חולים ולבתי הבראה או עבדה שנים במפעל הפיס. אפילו כשעישנה זרקה אמי מילים מלאות עשן לאוויר. מי היה מאמין?
אמי הייתה נס. אחת מני רבים ששרדו את השואה ולמדו לחיות מחדש בארץ.
חנויות מילים / המילים היוצאות מאיתנו מעלות עשן. וכשהמילים יוצאות פוגעניות, גזעניות ולולייניות, מתברר שאי־אפשר ליירט אותן חזרה גם עם הלייזר החדש. אנשים הם בעלי המילים כמו בעלי חנויות. אני מכבד מצד אחד כאלה שמהססים להוציא מילים מהפה כדי שחלילה לא יאמרו את "הדבר הלא־הנכון", אבל מתבאס כשבטלוויזיה שלי נכנסים אנשים זה לזה בדיבור כי לדעתם יש להם "את הדבר הכי חשוב לומר לעולם".
אנשים חוששים לא פעם להישאר לבד עם השתיקות שלהם אז הם מדברים לקיר. ושימו לב איך בתוכניות ריאליטי (בעיקר במוזיקה) עפות שם בעיקר מילים מג'ויפות כמו וואו ומהמם, אבל בחיים האמיתיים הן נעות ממקום למקום בין פקקי המילים, כדי להכשיר את הלב ולפתוח אותו לאהבה.
תנו לנחור בשקט / זה היה בילדות. רצו שנהיה מנומסים כמו פולנים מוורשה והטיפו לנו שאין משיחין (מדברים) בשעת הסעודה, כי השן הקדמית עלולה ליפול לך בביס ואז אם תבלע אותה יהיה לך בלגן בפה.
לא קניתי את התיאוריה הזו ואני מדבר עד היום כשאני אוכל, לועס, ישן, שר, כותב או רואה סרט. למשל הנה אמירה באמצע סרט של טרנטינו על ימי הוליווד: "תגידי, השחקן ההוא לא מזכיר לך את בראד פיט?" ואז היא עונה: "כן, הוא מזכיר אותו כי זה הוא, יא אידיוט".
אז זהו. עייפתי. גם בטור אני מוגבל ל־1,100 מילים בערך. ותמיד יש לי עוד מה לומר. אז לפני ה־1,101 קבלו את המילים שרשם בסוף השיר שלו משה בן שאול והן עוסקות בזיכרון שהוא הנושא המרכזי בשבועיים האלה של חיינו:
מה הן המילים - אם לא לזכור
אתמול ועוד אתמול, הזמן שיעבור איתך,
תמיד הולכת לפניך שתיקתך.
ועכשיו כבר הלילה הולך ויורד. וכמו תינוק אני שוב מתכרבל בתוך עצמי ובזיכרונותיי כי בשינה אתה כמעט לא פולט מילים, רק נחירות אנושיות קלות. ואולי לפעמים זו הדרך הכי טובה להביע את עצמנו, לא? פשוט לנחור בשקט מול העולם בלי להזיק לאיש.
לפנייה לכתב/ת 
