כל אדם שעבר ילדות כואבת יודע לסמן את הרגע הזה שמשהו בו נשבר, הלב שלו השמיע “קנאק” ומאז החלקים לא חזרו למקום. אצל מרים (מריומה) קליין זה קרה בגיל 13, בעיצומה של סופת שלגים במדינה זרה. “זה מהרגעים שעוברים טראומה ומשהו נצרב ונצבט בי ברמה שאני מחליטה החלטת נשמה אם אני ממשיכה לחיות או מתנתקת”, היא נזכרת.
היא נולדה לאבא אמריקאי ולאמא ישראלית שנפרדו, בת יחידה. אביה נשאר בארצות־הברית והקים חיים חדשים כשהיא הגיעה לפגוש אותו בבוסטון. “חזרנו לארצות־הברית, היה חורף והחלטתי שאני נוסעת אליו בשיא סופת שלגים, בסאבווי. נוסעת לבד בגיל 13, בלי שאמא תדע. אני מגיעה עם טרולי, הולכת רבע שעה בתוך שלג שמגיע לברכיים מהתחנה עד לרחוב שלו. אבא היה גר בבניין עם שומר למטה, אמרתי לשומר באנגלית, ‘אני הבת של מוריס קליין, באתי לראות את אבא שלי’. הדורמן מתקשר לדירה שלו, אומר לו שהבת שלו למטה ואם להעלות אותה למעלה ואז אני שומעת את אבא שלי ואת אשתו אומרים באנגלית, ‘אל תעלה אותה, שתחזור לבית של אמא שלה’. השומר לא מבין שאני מבינה והעיניים שלו מתחילות להתמלא בדמעות, הוא לא יודע איך להגיד לי את זה. ואני כבר שמעתי, אשתו חוזרת על זה שוב ושוב ואבא שלי אומר, ‘יא־יא, טל הר טו גו הום’. היא משכנעת אותו, אבל שומעים שהוא גם ככה באותה דעה. והשומר אומר לי, ׳לכי הביתה. תחזרי לאמא שלך׳. אני מסתובבת לרחוב ומתחילה לבכות. הולכת את כל הדרך חזרה לסאבווי ואומרת לעצמי, איזה לבד אני בעולם הזה. אבא שלי אפילו לא פתח לי את הדלת. נטישה״.
המכות שספגה פעם אחר פעם כילדה וכנערה גילגלו אותה לחיים ברחוב. ״כשעברנו לגור בבוסטון, אחרי הנטישה של אבא, בחרתי תוך זמן מאוד קצר לחיות ברחוב עם חבר׳ה, אפילו ששם זה ג׳ונגל והחורף קיצוני. חייתי כמו שחיים ברחוב, מגניבה מסופרים ומפחי זבל. לומדת להילחם דרך הפה שלי ולא דרך זנות או אלימות או דברים כאלה. לא ראיתי ממטר, הפכתי לחיית רחוב ממזרה. היו לי רגעים של לבד אבל תמיד הייתי בחבורות״.
את מאמינה בבני אדם, בוטחת בהם. נקודת המוצא שלך היא לב פתוח.
״כן, תמיד. אסור לי שלא, גם אם הם יפגעו בי״.
לאיזה שפל הגעת כשחיית ברחוב?
״לא מכרתי את הגוף שלי אף פעם, ואני נורא מתרגשת מזה כי שנים היה מאוד קשה לא ליפול לשם. היה צריך לברוח מזה. נגעתי בסמים ובאלכוהול וניסיתי הכל אבל המזל שלי הוא שהייתי מכורה לאוכל. לאדם כמוני וכמו ילדי בית השנטי יש חור בלב שהוא לא הגיוני. אתה מרגיש כל כך נטוש ולבד מבפנים. החוכמה היא לדעת לחיות עם החור הזה, אבל אתה מנסה למלא אותו באלכוהול, במין, בסמים, באלימות. אני מאלה שמילאו אותו באוכל. אופרה ווינפרי אמרה את זה וצחקתי, שברגעים הקשים זה רק את ומק אנד צ׳יז בקופסה של 20 סנט, דופקים במים, שמים צ׳דר ועל זה את חיה. מק אנד צ׳יז ופיצות בדולר. זה היה החבר הכי טוב שלי״.
× × ×
פרס ישראל למפעל חיים שתקבל השבוע, על ההקמה של עמותת בית השנטי לנוער בסיכון, הוא ניצחון גדול של מריומה קליין (58) על הצ׳דר, על חוויית הנטישה ועל החור שבפנים. הוא קרא לה להסתכל אחורה על 38 שנים מאז בנתה את הבית הזה. ״אני קוראת לזה בית יתומים להורים חיים, אלו ילדים שההורים שלהם חיים ובחרו לא להיות שם בשבילם״, היא מסבירה.
ובגלל זה היא החליטה שכל מי שייכנס לבית השנטי ביפו, אוטומטית ירגיש ״וואו, כל זה בשבילי?״. המתחם, ליד מגדל השעון ביפו, נראה כמו ארמון מרוקאי מסורתי, צבוע בכחול ואדום־חמרה, עם ים שנשקף מכל פינה ווילונות מתבדרים ברוח. על הקירות יש תמונות באווירת זן, ובמרכז מזרקת נוי קטנה. בשום אופן לא מוסד אפור. יש מטבח גדול כמו שרגילים לראות במקומות כאלה אבל גם חדר עם ספות, מיקרוגל ומקרר קטן, כדי שכל אחד יוכל להכין לעצמו פרוסה בזמן שלו ולהימעך מול הטלוויזיה, בדיוק כמו בבית. ״העשור הראשון של בית השנטי היה פסיכי, היו יכולים להיות עשרה אנשים ביום או 150־200. עוד לא היו קורות גג ומקומות דומים לנו. היה אז חצי פסטיבל כל יום. עם הזמן נהיו כאן חוקים, גילים קבועים, 14 עד 21, אסור סמים, אלכוהול ואלימות, יש הפרדה בין בנים לבנות, צריך לעזור לנקות את המקום וגם לבשל״.
עד 88׳ היא הסתובבה בעולם רק עם השם מרים, עד שהילדים נתנו לה את השם מריומה. ״זה שם של אישה ספרדייה ואני אשכנזייה. זה סרט. הייתי פטימה, שקלתי איזה 130 קילו הרבה שנים. נראיתי לא בגילי, זה היה אחד הדברים שבגללם פחדתי להוריד במשקל, כי אין לך גיל כשאתה כזה גדול. והחיבוק שלך הוא חיבוק אחר, היו רק רוצים להישאר בתוך החיבוק שלי, כל מי שלא חיבקו אותו מעולם. היו לי את כל הסיבות לא להוריד. עד שנהייתה לי סוכרת ואמרתי לעצמי שיש גבול״.
התחושה שהיא רק רוצה להכיל ולחבק ניטעה במריומה קליין עוד בטיול לפני הצבא, אותו עשתה לא במזרח אלא דווקא פה קרוב.
"עשיתי טיול בארץ לבד, אני והגיטרה. הגעתי לנחל עמוד ונשארתי באזור שבוע לבד בטבע, הלכתי ברגל ולמרגלות צפת הייתה בדואית באוהל עם הילדים שלה, שהעיפו אותם מהכפר. התיישבתי שם והם הכינו קצת אוכל, התרחצתי בצינור והיא נתנה לי לאכול, אחרי שלא אכלתי כמו שצריך כמה ימים. אני לא אשכח את זה שרק אחרי שאני אכלתי היא נתנה לילדים שלה לאכול ולעצמה. באותו רגע לא הצלחתי לתפוס את זה, זה היה ממש שיעור לכל החיים, שלא משנה מה יקרה מעכשיו, יאכלו כל מי שלפניי ורק אני אוכל אחרונה. גם הילדים שלי. זה היה קטע, אחד השיעורים. לתת לאורח לפני כולם, גם לפני הילדים. זה אברהם אבינו בהתגלמותו״.
בצבא נתקלה לראשונה בנוער מקא״ם, כשעבדה כמורה למלאכת יד בכלא צבאי. בתור חיילת בודדה שכרה בית קטן בנווה צדק והכירה את מי שיהיה אבי בנותיה ויחד הקימו את מה שהפך להיות בית השנטי. ״זה היה מקום שלא באים לגור בו. היה פה קרימינלים ונרקומנים ופשע ברמה מאוד קיצונית. אבל זה מה שיכולתי להרשות לעצמי ולא פחדתי", היא מספרת. "דינו היה מבוגר ממני, הכרנו בשכונה. הוא היה בקטע של בית פתוח, פריקים, מוזיקה, הכל בסבבה. נכנסתי להיריון לא צפוי וגיליתי את זה יחסית מאוחר, בסוף חודש רביעי־תחילת חמישי. לא התייחסתי למחזור וכאלה. זה היה חודש לפני סיום הצבא, הייתי בטוחה שאני הולכת לעשות טיול בחו״ל כמו כולם עד שהבנתי שממש לא. היה מאוחר מדי כבר להפלה וזהו, אמרתי ׳מה שמכתוב לי זה מה שאני אעשה׳. זאת הייתה הגישה. בכיכר דיזנגוף הכרתי חבר׳ה שהצעתי להם לעשות יחד קבלות שבת איתנו. הלכתי לאסוף אוכל משוק הכרמל בשישי בצהריים ובישלתי ממה שמצאתי, אורז בכמה שקלים, מטבוחה מעגבניות ובצלים שנשארו בשוק. לא התביישתי וחשבתי מה אנשים יגידו, הייתי בטריפ, נדלקתי על מה שאני עושה. וסוף־סוף מצאתי את עצמי. זה היה מרגש, לפעמים סירים שאמרנו, ׳אין, זה יספיק לגג חמישה אנשים׳ היו מספיקים ל־30 חבר׳ה שבאו מהכיכר. פיזרנו בצלחות או אכלנו מאותו סיר כולם וזה היה כמו כד השמן. משישי לשישי התחילו לבוא מלא חבר׳ה״.
הרגע שבו קליין הבינה שמדובר בייעוד נולד מתוך טראומה שסחבה איתה מאז גיל 17 וצפה מחדש. ״חזרתי מיציאה ועברתי אונס מאוד קשה. לקחתי טרמפ ונאנסתי בחולות של בת־ים. הייתי בדרך הביתה מתל־אביב, לקחתי מונית אבל התברר שזאת הייתה מונית גנובה. ממש כמו בסרטים זה היה אונס אגרסיבי ואלים, היה אחד ששמר ואחד שאנס, יחסית מבוגרים ממני. חזרתי הביתה, הבית היה ריק וישר התרחצתי והתקשרתי לחברה הכי טובה שלי וסיפרתי לה מה קרה לי. אמרתי לה שאני צריכה לראות אותה והיא ענתה שהיא לא יכולה לצאת מהבית כי כבר מאוחר וההורים שלה לא מסכימים. הרגשתי כל כך לבד, זה פגע בי ברמה של האונס שלא היה שם מישהו בשבילי״.
איך התמודדת?
״סגרתי את זה, ממש ננעלתי, אמרתי לעצמי, ׳אוקיי, את ממשיכה׳. אחד הדברים המאוד משמעותיים שקרו לי היה כשבאה ילדה למגרש חניה לידנו, בבית השנטי, הייתי בת 21 עם ילדה. היא עברה אונס זמן קצר לפני זה והיא הגיעה גמורה, מפורקת. ולא יודעת מה גרם לי לעשות את זה אבל סיפרתי לה על האונס שלי בפעם הראשונה. היה בכי, תחושה עמוקה של שותפות גורל. קלטתי שאני משתחררת שם מהניתוק ומההדחקה שהרבה ממי שמגיע לפה עושה כדי להתמודד. התנתקתי מההדחקה ומההסתרה, אמרתי לה, ׳את עזרת לי יותר מה שאני עזרתי לך׳. התחבקנו והבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות כל החיים שלי. כשתוך כדי אני מבינה שזה הולך להיות מסע לא פשוט״.
כי את הולכת להעיר את כל השדים שהדחקת בחיים.
״בדיוק. אבל התחדדה ההבנה שאני הולכת לעזור לאחרים ודרך זה לעזור לעצמי״.
איך מימנת את הבית ואת כל הדבר הזה?
״זה היה גם מירושה של סבא שלי וגם מקצבה של חד־הורית, כי לא הייתי נשואה. לא התניתי את השהות אצלנו בתשלום כי לא הייתי רוצה שזה מה שיגידו לי כשאני הייתי ברחוב. עשינו את זה יחד וזאת הייתה הישרדות של החיים. לא קיבלתי משכורת 16 שנה בעמותה, רק אחרי זה התחלתי לקבל ובהתחלה הרגשתי שזה לא בסדר אפילו לקבל משכורת״.
עם השם ״בית השנטי״ היא ניהלה שנים יחסים מורכבים. ״הגיעה יום אחד בחורה שהייתה אחרי הצבא בהודו ואמרה, ׳אני מרגישה פה מה זה שנטי׳. לא ידענו מה זה, היא הסבירה שזה אהבה ושלווה בהודית ואחד מהחבר׳ה רשם על הקיר בכניסה לבית ׳ברוכים הבאים לבית השנטי׳. לבת שנולדה לי קראתי שנטי אבל השם הזה עשה לי כל כך הרבה בעיות במהלך חיי. כשאתה שומע את השם שנטי במדינה שלנו אתה אומר מה זה, זה שלוחה של אשרם בהודו? זה איזה ספא? זה מקום של סמים וצ׳ילומים? וכל זה לא היה בכיוון״.
לא קל לגייס תרומות מאצולת הממון עם השם הזה.
״בהתחלה הייתי כל הזמן בהתגוננות. חשבתי לשנות את זה לבית אברהם אבינו וזה לא עזר, נדבק השם שנטי. אחר כך קלטתי שבמילה ׳שנטי׳ יש את המילה ׳נטש׳ וזה חזק כי רוב הילדים פה ננטשו״.
ולא היה שום פחד, להכניס ילדים זרים הביתה ועוד כאלה שהם לא בדיוק קונבנציונליים?
״כל אחד מפחד מדברים, השאלה היא אם אתה נכנס בפחד באומץ ולומד מזה שיעור או שאתה נתקע בתוכו. אדם כמוני שמטפל בסגנון הזה, לא יכול לפחד מהילדים. והיו רגעים שרעדתי בתוך עצמי, לא מיצמצתי ואף אחד לא ראה עליי, אבל רעדתי. היה ילד בשנות ה־90 שקיבל כאן את השיגעון ואיים עליי עם מחבת חמה. כל הילדים רצו להתנפל עליו ולהרחיק אותו ממני אבל אמרתי ממש לא, שזה ביני לבינו״.
וזה רגע שאת לא יודעת איך כל זה ייגמר.
״אני בתוכי חושבת שעוד שנייה יכול להיות שאני מתה. המטבח היה בחוץ בחצר והוא לקח את המחבת וכיוון אליי. אמרתי לעצמי, ׳שמעי מריומה, לכי על זה עד הסוף, מה שיהיה יהיה׳. אמרתי לו, ׳אם זה מה שאתה רוצה לעשות ואם אתה חושב שזאת הדרך לפתרון הדברים, אז בוא תרביץ לי עם המחבת. זה מה שיעשה לך את זה? זה מה שייתן לך את הכוח לגרום לי לראות אותך? כי אני רואה אותך כבר׳. לא יודעת מה קרה לו אבל הוא הוריד את המחבת. ואין לי מצמוץ. בתוכי רעדתי ופעלתי באומץ. לא פחדתי מהפחד. לא הייתה ברירה, ידעתי שהילדים יסתכנו כדי להגן עליי ושאני צריכה לעשות פה משהו בעצמי, עניין של שניות. אינסטינקט הישרדותי. אל תשכחי שאני ילדת רחוב, יש לנו שפה אחרת״.
איזה אכזבות היו לך מילדים?
״יש ילדים שנתתי להם את הנשמה שלי והיו יכולים לירוק בצלחת אחרי שנתיים־שלוש אצלי. לשקר, לברוח. לפחות 20 אחוז מהילדים הם ככה. או כאלה שיצאו מפה אחרי שנים שהשקעת וארבע שעות אחרי הם שוב ברחוב. אני זוכרת ילדה שהגיעה לפני עשר שנים מהרחוב, במצב קשה, רגע לפני זנות. כל מי שמגיע עושים לו בהתחלה בדיקות כלליות, של דם למשל. איתה זה כל פעם נדחה ויצא שעשינו לה בדיקות חודש וחצי אחרי שנכנסה. היא הייתה דמות מאוד מיוחדת, כולנו אהבנו אותה, טיפוס. חצי יהודייה־חצי ערבייה. מהבדיקות שעשינו לה גילו לה בפוקס סרטן בבלוטת התריס. נתנו לה את הלב, כולנו סביבה, שמרנו על הבידוד שעושים סביב הטיפולים שלה, היא קיבלה כאן בוסט של אהבה. טיפלנו בה בגוף ובנפש. והיא הבריאה ועברה כאן עוד תקופה מדהימה אחרי, ואז יום בהיר אחד מישהו מבחוץ הצליח לשכנע אותה ללכת והיא הלכה לכל המקומות שניסינו להציל אותה מפניהם. תראי, כבר עולות לי דמעות״.
קשה. תחושת בגידה.
״זה סיפורים שהם מעבר לבינתך. אבל בגידה לא. אני לא יכולה להיות שם. אני יכולה להיות רק בחמלה. אם אני אלך לשם אני לא אצליח לטפל״.
מתי לא הצלחת שלא לקחת למקום אישי?
״יש רגעים כאלה, זה קורה לי כל כמה זמן שאני נקשרת לילדים. הולכים איתם לאסיפות הורים, לטקסים בצבא, יושבים איתם בחג, בשבתות. היה ילד בן 15 בערך שהגיע, ישבתי עם הרכזים והילד נכנס לחדר שלנו ומנסה להוריד חולצה, אנחנו שואלים אותו מה קרה, הוא מוריד חולצה וכל הגב שלו והחזה עם כוויות בסימנים של מגהץ רותח. אמא שלו שרפה עליו מגהץ חם. הנשימה נעצרת לך״.
מה עושים במקרה כזה?
״התקשרתי לעובדת סוציאלית ואז צריך להתקשר לאמא ולומר לה שהוא פה. ניגשתי אליו והצעתי לו שנחכה לעובדת סוציאלית, שבינתיים יישאר כאן, ובוא נשים משחה. כי ראינו את זה ולא נשמנו. אבל אמא שלו הרימה טלפון ותוך דקה שיחה הוא אמר, ׳אמא אני בא הביתה׳. אני לא יודעת מה האמא אמרה לו אפילו, הוא יצא לשם והעברתי את זה לעובדת סוציאלית. אלו הילדים שאנחנו מתעסקים איתם. ותשאלי אותי מה משאיר אותי פה, שזאת פאקינג רכבת הרים. יש ילדים שאת מסתכלת עליהם ואומרת, ׳זה לא אמיתי!׳. את זוכרת מאיפה הם התחילו ומה הם עברו ואיפה הם אחר כך. אחת יכלה להיות נרקומנית או זונה, אחר יכל לסיים בכלא, והם מתגייסים ועושים שירות צבאי ולומדים. להגיד לך שאין כאן אחוז שמנסה להאשים אותנו בכל מיני דברים ולמצוא מה לא טוב? ברור, זה חלק מהדיל. וכן, זה מרסק ומפורר אותך״.
× × ×
כשזה מגיע לחיים הפרטיים של קליין, אפשר לומר שהכל קרה לה בזמן שהייתה עסוקה בלחמוק ממחבתות רותחות ולהכין עוד ארוחת שבת משאריות בשוק. עם בן הזוג הראשון, עובדיה (דינו) גרשון, הקימה ותיפעלה את המודל הראשוני ביותר של בית השנטי. לתוך זה גידלה שלוש בנות וגם את בן הזוג השני, מיכאל בן יוסף, הכירה כאן, ויחד ניהלו את המקום עד להתפצלות. שנים שקליין לא הרימה את הראש מעל המתחם הקומפלקסיבי והמרתק הזה, שעברו בו מטפלים ומדריכים, אלפי נערים ונערות אבל אישה אחת אדמונית תמיד נשארת. היום אפילו הבנות שלה, שגדלו בבית השנטי בגלגולו הראשון, עובדות כאן בעצמן. הבכורה שנטי (36) היא שחקנית בינלאומית שגילמה לאחרונה את עדי נוימן בסדרה WeCrashed של AppleTV על WeWork. שרה (34) היא בעלת סטודיו לאיפור ושיער ורות (26) לומדת אימון אישי.
איך היה לגדל ילדות במציאות הזאת, כשהן מתחלקות עם אמא וגרות עם ילדי רחוב?
״אלו היו חיים לא נורמליים, לא רגילים. כששנטי הלכה לחברה בילדות היא חזרה ואמרה, ׳יש משהו לא בסדר בבית שלהם, יש רק אבא, אמא ושני אחים, תראי כמה יש לנו׳. הן לא הכירו אחרת. בתחילת הדרך חיינו עם כולם והיו תנאים קשים, גג עם אסבסט, מחממים מים בעצמנו כי לא היו דודים, אוכלים ממה שיש. אבל אני תמיד שמרתי את המקום המוקדש של הבנות שלי, כי אם את לא יודעת להיות אמא של הילדים שלך איך תהיי אמא לאחרים? הסנדלר כאן לא יכול ללכת יחף. גרנו בנפרד מהשאר יחסית בשלב מוקדם. ועדיין, הילדות שלי נפגעו בדרך, כל אחת בדרך שלה. אם הן לא היו נותנות לי כוח להמשיך, ולא מריצוי שלהן אלא מבחירה, לא הייתי ממשיכה. חלק מההודיה היא לבנות. והן חוו דברים על הבשר שלהן, פגשו אנשים לא קונבנציונליים, ילדים שאתה מעתיק מהם דברים לא בריאים. ביקורת מבחוץ לא עניינה אותי, רק שלהן״.
2001 הייתה שנה גורלית עבור קליין, שנה בה כמעט כל מפעל החיים שלה התמוטט לנגד עיניה. עובדיה (דינו) גרשון, בן הזוג ואבי שלוש בנותיה שגם ניהל איתה את בית השנטי, נעצר והואשם כשהיה בן 63 בעבירות של ביצוע מעשה סדום בנסיבות של אונס, מעשה מגונה ותקיפה מינית של צעירה בת 19 כשהייתה ילדה ובעבירת אונס של קטינה אחרת. גרשון התנער והציג עצמו כאיוב, אך בית המשפט המחוזי הרשיע אותו באוקטובר 2003 וגזר עליו 15 שנות מאסר. שנה אחר כך הוא זוכה על ידי בית המשפט העליון, אך העננה הכבדה העיבה על בית השנטי, כשהפרסומים בחלקם הציגו את אחת מהקטינות כחוסה במקום. לקליין לא פשוט לחזור אחורה ולדבר על הפרשה שטילטלה את עולמה. ״לקח שנים עד שזה עבר. זה הביא אותי להתמודד עם משהו שלא קשור אליי. זה הורג אותי שחושבים שזאת ילדה מבית השנטי, כי זאת לא הייתה. היה צו איסור פרסום והעיתונות אז פירסמה שזאת כאילו מישהי מהבית, ואת רואה את זה ואומרת, ׳שיט, מה אני עושה עם זה?׳ גם כשהוא בסוף יצא זכאי. עברתי אביוז בנושא הזה בעיניי, כי תביני, את צריכה להגן על בית השנטי כשזאת מישהי שהיא לא מפה, ואומרים לך, ׳מה, בבית השנטי היה ככה וככה?׳. ואין לך מה לעשות. לא יכולתי בגלל צו בית משפט להסביר מה קרה שם״.
זה פוגע בבטן הכי רכה שלכם, שלך.
״אני מתעסקת פה עם בנות ובנים שנפגעו מינית ויכולים להגיד גם עכשיו, ׳הייתה הטרדה, יש הטרדות׳. כל שנה אתה יכול לעבור את זה, ברמה כזאת, כל מוסד שעובד עם נוער כזה יכול לעבור את הדבר הזה כי אתה לא יודע מה הכאב יביא את הילדים לומר. אז אתה כל הזמן שומר על הסדר ומאז באמת לא קרה דבר כזה״.
התרסקת בשנה הזאת?
״התורמים שהם כמו משפחה והבנות שלי נתנו לי את הכוח להמשיך. כל החיים שלי הייתה לי הטלת ספק בדברים והמשכתי הלאה. ובסוף הוא יצא זכאי מחמת הספק, זה מה שיצא״.
זאת הייתה הקלה מטורפת?
(נאנחת) ״הקלה. בעיקר בשביל בית השנטי, לא מעבר לזה״.
ולך? זה לא הציף דברים שניסית להדחיק?
״לא. המשכתי הלאה. הייתי אסופה וניהלתי פה משבר. האש הייתה ב־2001 והרמתי את הראש רק ארבע־חמש שנים אחר כך, השיא היה כשפתחתי את שנטי במדבר. הבן אדם כבר למעלה, הוא נפטר לפני שנה, ואני מודה לו עד היום לא משנה מה היה. על המפגש והחיבור איתו, בלעדיו לא היה בית השנטי ויש לי שלוש בנות מדהימות ממנו. היינו יחד 16 שנה והוא אחד המורים הגדולים שלי במה כן לעשות ומה לא לעשות. אני מכבדת את כבוד המת לא רק בגלל דיפלומטיה״.
אחר כך הגיע מיכאל בן יוסף שהפך לסמנכ”ל בבית השנטי ב־2005, ״הוא הרים תוכנה נדירה שאתה יודע דרכה כל הזמן מה קורה בכל רגע בבית. שאנשי הבוקר כאן יידעו מה קרה בערב והילדים לא יוכלו גם לעשות מניפולציות. הוא עזר לי להקים את שנטי במדבר והתחיל בינינו סיפור אהבה. הוא הציע לי נישואים, יצאתי איתו לראשונה בגיל 37 מבית השנטי ועברנו לגור לבד, יכולתי לראות איך הבית פועל בלי שאני בו. הייתי בטיפולי פוריות וניסיתי להביא לו ילדים ולא הצלחתי, עברנו מסע מיוחד יחד והבנו שאנחנו רוצים להמשיך את הייעוד הזה יחד בלי קשר לזה שמתגרשים. הוא נשוי היום עם ילד ואני מאושרת בשבילו״.
מתי הוספת לעצמך את שם המשפחה “שנטי”?
״כשהתגרשתי ממיכאל, קודם הייתי מריומה בן יוסף. הבנות כבר מזמן הוסיפו את השם ׳שנטי׳ לעצמן כשם משפחה. הן לא מסתובבות עם השם של אבא״.
את עכשיו פתוחה לזוגיות?
״עכשיו כן, ולמשהו אחר, לא מבית השנטי. אני פותחת את עצמי למשהו חדש בחיים, כמו ילדה בת 21 שוב״.
× × ×
למרות שהיא עושה את זה כבר כמעט 40 שנה, הזכייה בפרס ישראל למפעל חיים הפתיעה אותה, ובכל זאת היא מפחדת לשמוח עד הסוף. גם בתחום הזה, מתברר, תמיד יש מי שיפתח קצת עין.
״אני משתדלת לא לשמוע לרעשים", היא מנסה להסביר למה היא נראית קצת ספקנית, "כי כל הזמן יהיו רעשים סביבך, אם תדליק משואה או תקבל את פרס ישראל. תמיד יהיו אלה שיערערו אותך ויקנאו בך ותצטרכי להכיל את זה ולהמשיך הלאה. גם עכשיו, אני מקבלת פרס ולא יודעת. ניצחתי עם עצמי במסע שלי, יש לי מספיק אמונה פנימית ואומץ להמשיך דרך לא משנה מה יקרה. אין אוכל? אוספים. הרווחה איתך? מדהים. הרווחה לא איתך? ממשיכים. את כן מרגישה שמחפשים אותך. יש ריכולים, ׳תראו איזה יפה פה פתאום, בטח מריומה עושה ככה, ובטוח יש פה איזה קטע עם כסף׳. כבר עשרות שנים אני שומעת את זה, אבל מתמודדת עם הכל כי אי־אפשר לעצור את זה בגלל לשון הרע״.
במבחן התוצאה תחת ידיה עברו יותר מ־60 אלף צעירים ב־38 שנה. ״הם באים לפה מכל הארץ ואנחנו מצילים אותו מהסכנות של הרחוב, כי הרחוב הוא רולטה רוסית״.
כלומר?
״אם נערה רבה עם ההורים, ברחה מהבית ולא תפסה איזו חברה לישון אצלה, היא יכולה לצאת לרחוב ולהיאנס, או שיזמינו אותה לאיזה סוטול. בצומת החלטה של דקות הבחירה שלה יכולה להיות הרסנית. אנחנו עושים גישור בינם לבין ההורים שברחו מהם או מפנימייה. ככה זה עם קטין שמגיע ואנחנו רואים שיש לו לאן לחזור. כי בית השנטי יכול להיות הכי יפה בעולם, אבל בסוף כולם רוצים את ההורים שלהם״.
איך הורים מגיבים לשיחה מבית השנטי, שמספרים להם שהילד שלהם ברח לפה?
״חלק נבהלים, אבל אז אני אומרת להם, ׳תקשיבו, ברגע שילד כבר פה וברח הוא שבר קוד. צריך להיזהר. הוא העז לעשות משהו שלא הרבה ילדים עושים. אז ברגע הקריטי שהילד הגיע לפה תנצלו את ההזדמנות הזאת ולא תתבצרו באגו, כי בפעם הקודמת לכו תדעו איפה הוא יסתובב. חלק חוזרים באמת הביתה ואני מבקשת שימשיכו טיפול משפחתי״.
40 איש עובדים במערך של בית השנטי, חלקם גם ישנים במקום. ״אמרתי שזה לא יכול להיות מפעל של אדם אחד כי אחרת הוא ימות איתי״. בקורונה, בניגוד למה שטבעי לחשוב, בית השנטי ומוסדות דומים לו התרוקנו מצעירים. ״עכשיו יש כאן 20 קבועים בתל־אביב ועוד 15 קבועים בדרום. כאלה שבאים לטווח קצר יש 100־200 בשנה. הקורונה שינתה הכל, זה לא הכמויות של אלפיים בשנה, וזאת מגמה עולמית שילדים לא הולכים לעובדים סוציאליים, לא למסגרות רשמיות. הם באים לזולות, לבתים נטושים, ולא רוצים להתפנות. אני רוצה להילחם היום בתופעה הזאת כי הסגרים והקורונה יצרו מצב שהכל מתנקז למסך מחשב. סמים, פורנו, הכל משם, מהמסך. הם נסגרים בזולה או בחדר שלהם בלי לקבל טיפול״.
בית השנטי זוכה להתפרס למספר שלוחות בשנים האחרונות, ב־2009 נפתח שנטי במדבר ליד מצפה רמון ובפברואר הקרוב ייפתח בית בעין כרם בירושלים. ״החלום הגדול שלי היה שיהיה בית קבע בתל־אביב, ולשמחתי יש תורמים שאיתי 25 שנה, דורון ומריאן לבנת יחד עם רון חולדאי שהביא את השטח. כשהקמנו את המקום הזה שהוא בית קבע לילדים שמגיעים מכל הארץ. זה היה בשבילי וואו. המקומות תמיד חייבים להדליק את הילדים להישאר כאן. בנובמבר 2009 הנשיא פרס פתח את זה וזה היה אחד הרגעים המרגשים. פרס יצא מהאוטו והתחיל לבכות. שאלתי אותו מה קרה, לא הבנתי מה הקטע. הוא אמר לי, ׳זה החזון של בן־גוריון ושלי, זה קורה לי מול העיניים׳. הוא ממש בכה וזאת סיטואציה לא רגילה, השומרים שלו מסביבו, הוא בוכה עם דמעות ומחזיק לי את הידיים ואני גם התחלתי לבכות״.
בתל־אביב חלק מהילדים באופן טבעי מהרחוב, מה קורה בדרום?
״הרוב הם עם הפניות מהרווחה ופקידי סעד, לעומת תל־אביב שבה זה מתחלק בין הפניות לבין ילדים שבאים מהרחוב. בהתחלה כמעט לא היו בבית השנטי בדרום ילדים, והיה צריך להיות סבלנים ולהתמיד. כי גם אם יש חמישה ילדים, ואז 30, ואז 50 ואז שוב חמישה, את צריכה להמשיך את המסע״.
ובקרוב תעברי את אותו הדבר, רק בירושלים.
״הרבה שנים רצו שנקים בירושלים, שזה אחד המקומות הבעייתיים במדינת ישראל מבחינת נוער בסיכון. בגלל המגזרים, החרדים קיצוניים, המוסלמים קיצוניים, הכל שם קיצוני אבל יש שם הרבה עמותות ומקומות של הרווחה, אז לא הבנתי למה גם אנחנו צריכים לפתוח גם. אבל הצורך לפתוח בירושלים לא הפסיק להגיע אליי והסכמתי להקים שם בית יחסית קטן עם קרן ירושלים בעין כרם. התחלתי בעבודת שטח, זה לאסוף תרומות ועזרה לפני שפותחים כי משרד הרווחה עוזר רק ב־20 אחוז, אז היתר מתרומות. חלק מחו״ל ויש גם תורמים שאיתנו שנים, כמו רעיה שטראוס בן דרור. רעיה היא אור בחיים שלי. בלעדיה ובלי עוד אנשים עקביים בדרך, לא הייתי יכולה לקבל את פרס ישראל. הצלחנו להציל כמויות של ילדים דרכם, כי בלי כאלה אתה לא יכול להמשיך לעזור״.
יפה אבל גם מכעיס. מסגרות כאלה לא אמורות להתבסס על משפחות עשירות.
״נכון. תשמעי, אני במסע ארוך עם הרווחה מ־2001, שהורידו גם את התמיכה שלהם במשך השנים מ־25 אחוז ל־20 אחוז. יש מגמה בעולם לעשות אלכימיות של ידע כדי להציל כמה שיותר נוער בסיכון, הרווחה צריכה לחבר בין ידע אקדמי של שנים במשרד הרווחה, לבין המקומות שעובדים בשטח שנים, כמו שלי ושל הצוות בבית השנטי, אני בשטח 38 שנה ש־23 שנה חייתי עם הילדים. כל הזמן צריך ללמוד כי הנוער משתנה, בשנות ה־80 היו הפאנקיסטים והפריקים, ב־90 היו העלייה והאתיופית, ולא היו עובדות סוציאליות שהבינו את השפה. לקח להם המון זמן לעשות הפרטה רגשית ונפשית של מה הם עוברים. בשנות האלפיים התחילו יותר ערוצים, אחר כך רשתות חברתיות, שהביאו נוער חדש. מעבר לנוער שאני מכירה. כאלה ממשפחות חרדיות קיצוניות שהמדיה פתחה להם את האפשרות לדבר ולגלות עולם. הריפוי והשתיקה אצלם אחרת, והם הגיעו לכאן עם סיפורים קשים, את מגלה שיש כתות בתוך כתות, שבישיבות מסוימות יש מקרי סמים ומין. את רואה עוד עולם מעבר לחילונים שמגיעים לפה ואנחנו מקבלים ילדים ללא הבדל של גזע, דת, לאום ומגזר. גם לפני 30 שנה קיבלתי הומואים ולסביות, כשעוד אף אחד לא טיפל בנושאים האלה. זה נוער פצוע שבעצם צריך לבחור כשיש לו את כל הסיבות להרוס עצמו ואת הסביבה״.
ואיך גורמים לאנשים כל כך שונים להרגיש ביחד, בבית?
״אסור לדבר כאן על פוליטיקה ובאיזו אמונה אתה. הבית הזה יהודי כי אני יהודייה, אבל אם מישהו כאן צם רמדאן נכבד את זמני האוכל שלו ואם הוא נוצרי אז נביא לו עץ קטן״.
השקעת בבית השנטי שני משאבים שלא חוזרים - הזמן שלך והאנרגיות שלך. מתישהו הרגשת שזה מוגזם, שאת שוקעת?
״עכשיו?״ היא מחייכת, משתהה לרגע. ״אני מכורה למה שאני עושה, אני לא אחרטט לך. התחלתי בגיל 20 בלי להבין, וזה מה שאני עושה כל החיים שלי. יש לי סקרנות אנתרופולוגית אינסופית לראות עוד בני נוער, עוד בעיות, להבין עוד מצבים. בהתחלה אפילו לא הבנתי מה את שואלת אותי. התחום הזה כל כך בתשוקה אצלי. אבל יש מקומות שאני מרגישה שמחפשים אותי, שרואים אותי ממקום לא אנושי. ברוב הזמן רואים אותי, חוגגים לי כאן יום הולדת אחרי שלא חגגו לי בילדות שלי, מברכים אותי בחגים ברמות שקשה לי להכיל את כל האהבה. אנחנו כולנו פה ילדים שלא ראו אותם ובשבילי לראות מישהו זה לאהוב. לתת לי פרס זה לראות אותי״.
