בין בורות ל"הומור"

חלפו 83 שנים מאז פרוץ מלחמת העולם השנייה, 77 שנים מאז הוסר מעל עמנו איום ההשמדה הטוטלית. הצפירה שמפלחת את האוויר ביום השואה מעלה בליבנו כאב עמוק כאילו הכל קרה רק אתמול. כולנו נושאים בליבנו את היגון על קרובים או על בני עמנו שנרצחו, כמו גם את הגאון של תקומת ישראל.

חוץ מכמה יוצאים מהכלל אולי, דומני שכולנו מסכימים: זכר השואה כמאורע מרכזי בתולדות העם היהודי חייב להישמר לעד, ויש לוודא כי הדורות הבאים, שמרגע מסוים לא יוכלו יותר לשמוע ישירות מפי השורדים את עדותם האישית, יוכלו ליטול את הלפיד לידיהם ולהעבירו הלאה. זוהי משימתם העליונה של שורדי השואה.

אז אם העיקרון הזה ברור כל כך, מדוע יש לי תחושה יותר ויותר כבדה לגבי מה שצפוי לזכר השואה? כי בנוסף למגמות שכתוב ההיסטוריה במזרח אירופה ולפעילות חוגים של מכחישי שואה במערב, כאן אצלנו בבית, למרות ההשקעה בחינוך ובמסעות למחנות ההשמדה, שוררים כבר היום בורות וזלזול שקשה לשאתם.

כך, רק לאחרונה הפך יוצר חשוב כמו אביהו מדינה, חתן פרס ישראל, את השואה לעניין "אשכנזי" בלבד כאשר אמר "השואה עברה לפני כמעט 100 שנה ואתם עדיין מדברים על זה כי זה כואב לכם" ("7 ימים", 25.3.22). הנאצים הרי לא הבחינו בין אשכנזים לספרדים ומזרחים, והם באו לגרש אותם למותם גם באמסטרדם וגם בבנגזי, גם בווילנה וגם בסלוניקי. יהודים מלוב הגיעו לברגן בלזן, ואלפי יהודים מתו במחנות עבודה במרוקו, תוניסיה ואלג'יריה. עצוב מאוד שב־2022 יש להזכיר לעצמנו שכל יהודי, כולל יהודי תימן, היה ב"תוכנית העבודה" הרצחנית של הנאצים, ושרק תהפוכות המלחמה קבעו מי יינצל.

ואשר ל"הומור": דומה שבשנים האחרונות הופכות בדיחות השואה ל"מאסט" בעיני כותבי סאטירה ומערכונים. בעיניי, לשיא הגיעו הדברים בפרק של הסדרה המצליחה "צומת מילר", ששודר ב־2 באפריל, בו פציינטית צעירה שעוברת טיפול שיניים מקבלת גז צחוק להרגעת חרדה. אבל הכמות האדירה שהיא ספגה גורמת לה לצחוק במשך ימים ארוכים. ה"פאנץ'" הוא שאותה הבחורה מוצאת עבודה ב"יד ושם", וגם במהלך טקס זיכרון היא אינה יכולה לשלוט על צחוקה, ולניצולת שואה שכועסת עליה היא "מסבירה" שהיא צוחקת "בגלל הגז".

אני מכירה היטב את התפיסה לפיה "מותר לצחוק על הכל", אבל אני גם יודעת שבשום מקום שאני מכירה לא קיימת תופעה מסוג זה. הבריטים לא מבקשים שום אתנחתא קומית על רבבות הקורבנות האזרחיים של ה"בליץ" הגרמני. בצרפת איש איננו מחפש סיבה ל"צחוקים" בטקסי הזיכרון לאלפי האזרחים שנרצחו על ידי הכובש הגרמני, וכך גם בשאר יבשת אירופה. זוהי תופעה ישראלית הראויה לניתוח מעמיק.

אם כך קורה אצלנו, כיצד נוכל לבוא לאומות העולם בדרישות כלשהן לגבי זכר השואה?

אין בדבריי, הבנתם זאת, שום קריאה לצנזורה, אלא רק לשיקול דעת מעמיק יותר כשבאים לגעת בפצע העצום ששמו "השואה". מותר לוותר על "הברקה", וחובה לדעת יותר, לפחות את המינימום. האלטרנטיבה היא פגיעה קשה, אולי אנושה, בזכר החורבן.

הכותבת, חברת כנסת לשעבר, מכהנת כיושבת ראש מרכז הארגונים של ניצולי השואה בישראל