קריסתם של הטנקים הרוסים

כמה טנקים הצליח צבא אוקראינה להשמיד לצבא הרוסי מאז החלה הפלישה? לעניין הזה יש כמה גרסאות. האוקראינים טוענים שמדובר ביותר מאלף, ובמשרד ההגנה הבריטי טוענים שמדובר בקצת פחות מ־600. כך או כך, על עובדה אחת אין ויכוח: מדובר בהיקפי השמדה שלא נודעו מאז הקרבות בין צבא ארה"ב לצבא עיראק במלחמת המפרץ ב־1991.

האוקראינים מצליחים מאוד בפגיעה בטנקים הרוסיים, כי הם מנצלים חולשות במבנה שלהם. את החולשות הללו רבים מהאוקראינים מכירים, כיוון שהם עצמם שימשו כמפעילים ואף כיצרנים של טנקים רוסיים במקור. גם מידע מודיעיני שאוקראינה קיבלה ממדינות נאט"ו סייע בידם, כיוון שהוא הדגיש את החולשה העיקרית של הטנקים הרוסיים: אופן אחסון התחמושת שלהם.

בטנקים המערביים הפגזים מאוחסנים בדרך כלל בגוף הטנק. הרוסים, לעומתם, בוחרים באופן מסורתי לאחסן את התחמושת דווקא בצריח. לכאורה מדובר ביתרון: אחסון של עד כ־40 פגזים בצריח מאפשר לעבור לטעינה אוטומטית, לוותר על איש צוות רביעי בטנק שמשמש כטען ולייצר טנק נמוך יותר - שיכול להסוות את עצמו באופן יעיל יותר.

אך לבחירה הזו יש גם צד שלילי: כפי שגורמי מודיעין מערביים מבינים, בין היתר בהסתמך על קרבות השריון של צה"ל וצבא ארה"ב, כל פגיעה באזור הצריח תביא לפיצוץ שישמיד את הטנק - ובדרך כלל גם יעיף הרחק ממנו את הצריח הכבד. הרוסים אמנם שיפרו את השריון של הטנקים לאורך השנים, אבל לא שינו את אופן אחסון התחמושת הבעייתי.

התוצאה: חוליות טילי הנ"ט והטנקיסטים האוקראינים יודעים בדיוק לאן לכוון את האש שלהם: ישירות אל נקודת התורפה של הטנקים הרוסיים. אלה נחדרים ומתפוצצים פעם אחר פעם. אך גם כשהם רק נפגעים ממהרים צוותיהם לנטוש אותם, מחשש שהאש תגיע לפגזים שבצריח.

מדינות נאט"ו מנסות לסייע לאוקראינים להמשיך ולנצח במלחמת השריון. ארה"ב, בריטניה, גרמניה, שוודיה והולנד סיפקו להם אלפי טילי נ"ט, בעיקר הג'וולין האמריקאי, ומטול הנ"ט פאנזרפאוסט־3 הגרמני. פולין תעביר להם 200 טנקי טי־72 מיושנים (מבחינתה), אבל דומים מאוד לטי־72 שהאוקראינים כבר מפעילים, כך שהם כנראה לא יזדקקו להכשרה מיוחדת כדי להפעילם. אחרי המלחמה הרוסים יזדקקו להרבה יותר טנקים כדי למלא את השורות.