בתקופת השיא של שלטון מפא"י אמר אחד השרים לעמיתו זלמן ארן, "אנחנו הולכים בעיניים עצומות אחרי בן־גוריון, מדוע אתה לא הולך איתנו?". "אני מוכן ללכת בעיניים עצומות אחרי בן־גוריון", השיב ארן, "אבל מפעם לפעם אני פוקח עיניים, לוודא שהעיניים שלו לא עצומות".
הסופרת ברכה חבס כתבה אז ספר על בן־גוריון, תחת הכותרת "אחד ודורו". שם הספר נקלט בתודעת הציבור כ"אחד בדורו", כיאה לפולחן אישיות.
שרי מפא"י מצאו בסופו של דבר את הדרך להשתחרר ממרותו המשיחית של המנהיג. הם הרחיקו לכת, והעמידו אותו לדין בבית הדין של המפלגה. זה היה מהלך כואב, אבל הכרחי. משיח יש רק אחד, וכל קסמו בכך שהוא קיים רק בתפילות, שאף פעם לא יבוא.
רבים נזכרו בשבוע האחרון בתקופה שקדמה לרצח רבין: הדה־לגיטימציה של הממשלה; הלחץ האלים על חברי כנסת; ההסתה האישית נגד ראש הממשלה, בכלל זה איומים על חייו וחיי בני משפחתו. הדמיון מובן מאליו. מעניין יותר השוני: בתקופה ההיא חש ציבור גדול בישראל שהמדיניות של הממשלה מעמידה אותו ואת השקפת עולמו בסכנה קיומית. נחתם הסכם אוסלו, נסללה הדרך להקמה של שתי מדינות בין הירדן לים, ערפאת הפך מאויב לפרטנר, לכאורה נגוז חלום ארץ־ישראל השלמה. לכאורה נגזר כרת על מפעל ההתנחלות. האיום כפי שנתפס בחלק גדול של הציבור הימני היה אמיתי, גם החרדה.
ממשלת בנט־לפיד לא מציגה איום כזה - אף לא שמץ. ויתורים לפלסטינים אינם על סדר היום. אפילו שיח מדיני איתם אסור בתכלית האיסור. הבנייה בהתנחלויות נמשכת בסדרה, עם או בלי אביתר וחומש. הניסיונות של ליברמן לצמצם את הסיוע הממשלתי לחרדים נהדפו ביד חזקה. נשאלת השאלה על מה ולמה משוגרים בדואר מכתבים למשפחת בנט עם קליע מצורף. האם שווה לאזרח לאיים ברצח על ראש ממשלה רק בגלל שקארין אלהרר מכהנת כשרת האנרגיה ולא יובל שטייניץ? אורית פרקש ולא דודי אמסלם? מה מוליד את הזעם הקדוש הזה, את הדחף לאלימות?
זאת לא שאלה רטורית - לשאלה הזאת יש תשובה. ההתגייסות למען הארץ מתקופת רצח רבין התחלפה בהתגייסות למען האיש. נתניהו, בכישרון לא מבוטל, הצליח למצב את עצמו על תקן של משיח. כללי המשחק לא חלים עליו. אסור להעמיד אותו לדין, אסור לקחת ממנו את ראשות הממשלה, אסור לפנות אותו ואת משפחתו ממתחם בלפור. כל המעשים האלה, שבמשטר דמוקרטי צפויים ומקובלים, הופכים לחילול קודש. אל תגעו במשיחי. מי שמעז לשבת על כיסאו - דינו מוות או, לפחות, איום במוות. הכיסא יכול להיות רק שלו - לא של פוליטיקאי ממפלגה ימנית אחרת ולא של פוליטיקאי אחר מהליכוד. גם הכיסא קדוש.
לפני ארבע שנים זכתה אולגה טקרצ'וק בפרס נובל לספרות. הספר שזיכה אותה בפרס הוא "ספרי יעקב", האפוס הגדול על משיח השקר יעקב פרנק. הספר מדהים, בעיניי הוא קריאת חובה. למדתי ממנו, בין השאר, שבעיני תומכיו למשיח מותר הכל - אין מצווה שהוא לא חילל, אין אמון שהוא לא הפר. לפני שפולחן האישיות מעוור את עיני המשיח הוא מעוור את עיני חסידיו.
נתניהו לא עשה ולא יעשה את הדברים האלה, אבל מי שתוהה על השאלה מדוע הרחוב החרדי דבק במחלל שבת ואוכל שרצים בפרהסיה, שלא לדבר על בעל (לשעבר) של גויה, ימצא את התשובה בספר.
לכן הוויכוח על מי איימו יותר, על נתניהו או על בנט, לא רלוונטי. באיומים יטפל השב"כ. הדיון הציבורי צריך להתמקד בשטיפת המוח. נתניהו איננו אחד בדורו. הוא פוליטיקאי, אחד מרבים; הוא בר החלפה. גם בנט בר החלפה - בהצבעה בכנסת או בקלפי, לא בכדורי קליע. אשר למשיחים, הם שייכים אך ורק לספרי התפילות.
