עולם לא סובלני

מסה על הסובלנות // וולטר - תרגום: ארזה טיר־אפלרויט - כרמל, מנדלי - 254 עמ'

'מסעותיו של סקרמנטדו' (1756) הינו סיפור קצר נשכח ומדכא של וולטר. גם בתוך הקנון המפואר והפרובוקטיבי של הסופר, הפילוסוף והציניקן הצרפתי הנודע, שעליו התרעם לא אחר ממלך צרפת, לואי ה־15, ש"בלתי אפשרי לסתום לו את הפה", זהו סיפור יוצא דופן. כתוב בגוף ראשון עם ניחוח אוטוביוגרפי, גיבורו מדלג בין צרפת, בריטניה, הולנד וספרד. היכן שהוא לא נוחת – הוא נתקל בקנאות דתית ובאלימות שמהן הוא נאלץ לברוח. בניגוד ליצירות המופת המוכרות של מי שנחשב לאחד מגדולי אנשי הרוח הצרפתים בכל הזמנים – למשל הנובלה 'קנדיד', סקרמנטדו חסר את ההומור המושחז ואת האופטימיות הזהירה. כל מה שנותר זה קִטלוג הפנאטיות הדתית שהטביעה את אירופה בנחילי דם במשך מאות שנים כתוצאה ממלחמות הדת שהציתה הרפורמציה.

'מסה על הסובלנות' (1763), שעתה תורגמה לראשונה לעברית, היא המענה של וולטר לכך: את מקורות הפנאטיות שרדפה אחר גיבוריו הספרותיים ניסה להבין — וכך גם לנטרל — בחיבור הארוך, המחכים והמעשיר הזה. במסורת ה"מכתבים הפילוסופיים" שלו, המסה מהווה אוסף אקלקטי של רעיונות, הבחנות ומסקנות שברוח הנאורות מנסה באופן מתודי, בעזרת מקורות היסטוריים ודתיים, להתחקות אחר שורשי האי־סובלנות על מנת למצוא דרך להתגבר עליהם.

המניע לכתיבה הוא פרשת קאלאס. ב־1762 הוצא להורג בטולוז ז'אן קאלאס, סוחר פרוטסטנטי שבנו התאבד. ללא כל ראיות ובניגוד להיגיון הבריא, קאלאס נאשם במות בנו, הורשע והומת בייסורים על גלגל העינויים. מי שנחשב ל"דרייפוס הפרוטסטנטי", הוצא להורג – כפי שגם בית משפט מלכותי לבסוף פסק – על לא עוול בכפו בשל עלילת דם שתפרו אויביו הקתולים. "אם אב משפחה חף מפשע מוסגר לידי טעות, בשל להיטות, או קנאות מוגזמת", כתב וולטר, "כל אחד ואחד חרד לעצמו".

המסה החשובה עשויה להיות בעייתית לעיכול היום ממגוון סיבות, שהראשונה בהן היא וולטר עצמו. אמנם נטיותיו האנטישמיות ידועות, אך נדמה כי אינו מפספס הזדמנות להשתלח ביהודים: "יש הטוענים כי העם היהודי היה נבער מדעת וברברי עד מאוד", כתב, ו"נראה כי היהודים רשאים יותר מכל אדם לגנוב מאיתנו ולהורגנו". משונה שאפילו וולטר, אמן האירוניה הספרותית, לא הבחין באירוניה העצובה שבה חיבורו הקורא לסובלנות דתית מידרדר פעם אחר פעם לגילויי חוסר סובלנות, לפחות כשמדובר ביהודים.

הבעיה השנייה אינה של וולטר לבדו, אלא של דור הנאורות כולו. בדומה לאנשי רוח אחרים של התקופה שקראו לסובלנות דתית – ג'ון לוק לפניו, תומאס פיין ותומאס ג'פרסון אחריו — וולטר האמין בכוחה הבלתי מוגבל של התבונה האנושית לפרוץ את גבולות הבערות ולהכניע את הקנאות הדתית. בהתאם, הוא התקשה להבין את מה שכינה "האבסורד באי־סובלנות" בעידן של מדע ונאורות. "דומה אפוא כי הקנאות, שלאחרונה נחרדת מהצלחות התבונה, מפרכסת תחתיה ביתר חמת זעם", כתב. "הזמנים, התבונה המתקדמת בצעדי ענק, הספרים הטובים, דרכי הנועם בחברה, האם כל אלה לא חלחלו לעומק בקרב מי שמובילים את הלך הרוח בעמים?"

התשובה לכך שלילית. על אף פניותיו לאורך המסה אל ה"שכל הישר" ואל "שיקול דעת", אמונתו הדטרמיניסטית בכוחן של נפלאות התבונה לחלחל לכל שכבות החברה, לא בדיוק הוכיחה את עצמה. להפך: 260 השנים שחלפו מאז רק הוכיחו כיצד כוחות אמוציונליים – לאומיות, גזענות, מעמד, ומגדר – מסוגלים לגבור על הכוחות הרציונליים ולהניע אנשים לפעול בקיצוניות המנוגדת לשיקולי תועלת ומוסר בסיסיים.

עד כמה רלוונטית המסה על הסובלנות במאה ה־21? תלוי. מצד אחד, מאוד; הקנאות הדתית שהולידה ארגונים כמו דאעש וחמאס, ממשיכה להטיל צל כבד על עולמנו. לכן אין ספק שיש לוולטר עדיין הרבה מה ללמדנו. מצד שני, המסה מצטיירת במובנים רבים כאנכרוניסטית ביותר. לא רק משום שוולטר מתמקד באי־סובלנות דתית (לעומת אי־הסובלנות הגוברת בתחומים אחרים), אלא בעיקר כי משמעותה הנורמטיבית של הסובלנות התהפכה לחלוטין. וולטר הגה שיקולים תועלתניים לסובלנות – מדוע "כדאי" להיות סובלניים ("לטובתה הפיזית והרוחנית של החברה"), אבל אנו חיים בעידן שבו הפוליטיקה והכלכלה דווקא מעודדות וניזונות מחוסר סובלנות.

השיח הפוליטי הפופוליסטי והשוק החופשי איחדו כוחות והפכו את הרשתות החברתיות לזירה שבה חוסר־סובלנות הוא מפתח להצלחה ומודל עסקי מבטיח. הצורך "להפוך לוויראלי" יצר תמריצים – לייקים, צפיות ושיתופים שמתורגמים לרווחים פוליטיים וכלכליים – להתנהלות קיצונית כמה שיותר. סובלנות אינה מספקת לייקים, פותחת מהדורות או מעוררת את הבייס.

בעולמו הנאור של וולטר, לא אמור להיות מקום לחוסר סובלנות; שכן לא נראה שניתן להפיק מכך תועלת. אבל הסטירה של וויל סמית', אמירה בזויה של זמר כזה או אחר, או פוסט הסתה פרובוקטיבי של פוליטיקאי תורן, מזכירים לנו שבמציאות המעוותת שלנו הקיצוניות וחוסר הסובלנות כבר לא נחשבים לחלק מהבעיה. הם הפכו למטרה בפני עצמה. •