לא רק בדיחות פיפי־קקי

דרקון מחפש חבר // דאב פילקי - תרגום: שהם סמיט - כנרת זמורה־דביר - 52 עמ'

הצירוף "דאב פילקי" ו"ספר ראשית קריאה" נשמע כמעט אוקסימורון. מה למלך הקומיקס הפרוע, בדיחות הפיפי־קקי והביקורת על הממסד החינוכי (שגם החרים את ספריו לא פעם), ולקטגוריה ספרותית שעצם שמה מצהיר על מטרות דידקטיות? ובכל זאת, ספרו של פילקי 'דרקון מחפש חבר', היוצא עתה לראשונה בעברית, מוכיח כי השידוך הזה אפשרי ואפילו הגיוני.

דרקון מחפש חבר שיפיג את בדידותו אך נדחה על ידי כולם: הסנאי עסוק מדי, ההיפופוטם עייף מדי והתנין רגזן מדי. מתיחה מצד הנחש גורמת לדרקון לחשוב כי פגש בתפוח מדבר שרוצה להיות לו לחבר, והוא מפתח איתו קשר מגוחך ונוגע ללב בו־זמנית, שדרכו הוא חווה לראשונה אמפתיה, אובדן והתגברות. הספר מהווה חלק מסדרה שראתה אור לראשונה בשנות ה־90, והיא שונה מאוד מספרי 'קפטן תחתונים' ו'איש הכלב' שנכתבו אחריה, בפורמט, בצבעוניות הרכה והחמודה. גם סוג ההומור שונה ואיננו גס וחתרני כמו זה שמפגין פילקי בכתיבתו המאוחרת יותר, ובכל זאת ניתן לראות בספר זה את ניצניו.

פילקי, שבסדרות הבאות שלו יותיר בתוך הטקסט מחיקות של שגיאות ניסוח וכתיב, ניכר כבר כאן בתעוזה לכתוב סיפור שאיננו משויף וממורק. זוהי עלילה לא לגמרי קוהרנטית, שנחווית לעיתים כשרשרת אסוציאציות סביב התפוח: הארה ניוטונית, ההקשר התנ"כי ואכילה המשולה למוות. התוצאה היא חוויית קריאה שונה, משחקית ומשוחררת יותר, כזו שמביעה אמון ביכולתם של ילדים להתמודד עם טקסט שאיננו ליניארי באופן מוחלט, וליהנות מכך.

התעוזה והאמון ניכרים גם בכנות שבה כותב פילקי לילדים על נושאים קשים: הוא ממקם את הדרקון בסביבה יפהפייה ופורחת, דמוית גן עדן, אך נחש אורב בשוליה — רמז לידיעה ולאובדן התמימות הכרוך בה. המעבר מגן הילדים האינטימי שהזמן בו מוקדש למשחק למסגרת הגדולה, הקשיחה והתובענית של בית הספר, הוא דרמטי מאוד. הוא מחייב את הילדים לעסוק בחציבת מעמדם בקרב קבוצה גדולה יותר, בדינמיקות חברתיות מורכבות יותר, ובפיתוח היכולת לדחות סיפוקים, להבין אילוצים ולהתמודד עם דחייה ועלבון. דמותו של דרקון משקפת באופן נפלא ומקורי את השלב הזה שבין קטן לגדול: הסירוב הבוטה והמפכח שהוא סופג מהחיות בשקט ובבגרות, לצד שאריות התמימות המאפשרות לנחש לעבוד עליו ולו עצמו למצוא תירוצים מצחיקים כדי להשתכנע שתפוח מסוגל להיות חבר, ובסופו של דבר גם לצאת מהאגוצנטריות של הגיל הרך, ולגלות תשומת לב ודאגה לזולת.

זה גם השלב בסיפורו של דרקון ובחייהם של קוראיו שבו הם מבינים שכל קשר עם הזולת הוא סופי מתוקף קיומם של מוות ואובדן. הבחירה האבסורדית בתפוח כחבר מספקת ריחוק הומוריסטי המאפשר לפילקי לספר על הנושא בלי להפחיד מדי, אך גם בלי לרכך ולהתייפייף, לרבות תיאור מילולי וחזותי מפורש: "הדבר הלבן... נעשה חום ומצומק", שלא מותיר ספק כי לפנינו מונחת בעצם גופה. פילקי גם לא חוסך מהילדים את תחושות האבל והדיכאון הנלוות: "דרקון... בכה כל היום. הוא לא רצה לאכול. הוא לא הצליח להירדם. הוא לא יצא מהבית המון זמן".

אבל לא רק כאב יש בסיפור, אלא גם נחמה. באותה טבעיות שבה הוא עוסק במוות, פילקי מציג לילדים גם את כוח החיים המאפשר התאוששות והמשכיות. למרות שהבדידות והכאב אינם עוזבים לגמרי, דרקון מתעודד אט־אט, ובמקביל לשורות המספרות על כך מציגים האיורים צמח קטן שמנץ מתוך קברו של התפוח והולך וגדל, עד שדרקון מגלה בחצרו עץ תפוחים שלם; מעין "בנים ממשיכים" לחברו התפוח, ואפשרויות חדשות של חברות עבורו.

בניגוד להמשך הקריירה שלו, שבה ביקר פילקי את הממסד החינוכי מבחוץ וגיחך על הנוקשות, האלימות והיעדר היצירתיות שמאפיינים אותו לא פעם, ב'דרקון מחפש חבר' הוא מבקר את הממסד כמעט מבפנים. דווקא מתוך הפורמט של ספר ראשית קריאה, הוא מפנה גב להנחה הרווחת בעולם המבוגרים שהלמידה הממוסדת היא מרכז עולמם של ילדים בגילים הללו, ופונה לספר לקוראיו בלב פתוח ובגובה העיניים על נושאים אחרים לגמרי שמעסיקים אותם. בכך מציע פילקי למידה במובנה הרחב והעמוק. כזו שלא נולדת בחלל הממשמע של הכיתה, אלא מתוך מגע עם הזולת, הטבע והעולם. •