אנחנו האקלים

ספרו של דיוויד אטנבורו 'על פני האדמה', המוגש כעת לקורא הישראלי בהוצאת רדיקל ובתרגומה של נעמי זוסמן, מוצג על ידי מחברו כ"עדות על המתרחש בעולם הטבע בעקבות שינויי האקלים". זהו ספר יפה, קריא, מלא מידע המפנה זרקור אל הרגע הספציפי של האנושות המביטה אל תהום ההכחדה, ונדרשת לפעולה ממשית כדי למנוע מהתהום לבלוע אותה כליל.

מה שמעניין במיוחד הוא מסגור הספר כ"עדות" של אטנבורו עצמו. לעדות הזאת יש שתי פנים לפחות: הראשונה, היא עדותו של אטנבורו על דבר קיומו של הטבע המופלא. בעזרת סרטיו ומסעותיו אטנבורו גילה לצופה המערבי שיש שטחי פרא באפריקה, שיש בעלי חיים נדירים, שיש חברות שבטיות שעדיין לא נחשפו לעולם המערבי ביערות האמזונס, שיש קוטב דרומי שאפשר לגעת בו ושהאוקיינוסים הם בית גידול למיליוני זנים של דגים ויונקים. כלומר, אטנבורו אישש, העיד, שכל הפלא הזה אכן קיים.

העדות השנייה, שהיא עיקרו של הספר, היא העדות על החורבן שהמיטה האנושות על כדור הארץ. עדות זו קשורה בטבורה לעדות הראשונה, ולמעשה צובעת אותה בצבעים קודרים. הנה, במילותיו: "כשאני חושב עכשיו על סרטיי המוקדמים, אני מבין שאף על פי שהרגשתי כאילו אני נמצא אי שם, באזורי הבר, משוטט בעולם טבעי טהור, זו הייתה אשליה. אותם יערות, מישורים וימים, כבר החלו להתרוקן אז. רבות מהחיות הגדולות כבר אז היו נדירות".

מעניין לחשוב מה קורה בנפשו של אדם שחשב כל חייו שהוא מעיד על פלא הבריאה ומגלה שהוא בעצם עד של מלחמה, של כיבוש, של חורבן. במובן זה, מטרתו של הספר היא להציב את המראה הזאת מול פניה של האנושות כולה ולומר בפה מלא: האור החיוור שאתם רואים באופק אינו תחילתה של זריחה אלא סופה של שקיעה. אנא, תנו את דעתכם. לא בכדי מציין אטנבורו בראש כל פרק מידע אינפורמטיבי, פשוט וסכמטי, את השנה שעליה הוא כותב, ומתחתיה: מספר אוכלוסיית העולם, כמות הפחמן באטמוספרה, ויתרת שטחי הבר. מה שמתחיל בשנת 1937 עם 2.3 מיליארד בני אדם, 280 חלקיקי פחמן למיליון, ו־66 אחוזים של שטחי בר — מסתיים ב־2020 עם פי שלושה בני אדם, 7 מיליארד, 415 חלקיקים למיליון, ורק 35 אחוזים של יתרת שטחי הבר. זו מציאות בלתי נתפסת ועדיין, אמת שאין להכחישה.

על כן לא מפתיע שהאדם התחיל להתעורר לסביבתו. 'על פני האדמה' מצטרף למגמה מובהקת בשנים האחרונות של ספרים העוסקים בזיקה, כזו או אחרת, לעולם הטבע, לכדור הארץ, לאקלים, לצומח, לבעלי החיים. הנה רשימה חלקית: 'העץ' של ג'ון פאולס, 'הבז' של ג'. א. בייקר, 'דיוקן זואולוגי' מאת עדנה גורני, 'החיים הנסתרים של העצים' מאת פטר וולבן, 'קליפות' מאת מור קדישזון, 'ספר דרך' של אליק פלמן, 'לטובת הציפורים' ו'עולם קטן' מאת דרור בורשטיין, 'כיצד בעלי חיים מתאבלים' של ברברה ג' קינג, 'אנחנו האקלים' מאת ג'ונתן ספרן פויר, 'אנטיקליימט – אנתולוגיית סיפורים בנושא משבר האקלים' (גילוי נאות, בעריכתי), 'אסון אקלימי' מאת ביל גייטס, וגם בזירת ספרות הילדים: 'גרטה – סיפורה של הילדה שרצתה להציל את כדור הארץ' מאת ולנטינה קמריני, סדרת ספרי המוזיאון של הוצאת שוקן: 'מוזיאון האוקיינוסים', 'מוזיאון הצמחים', 'מוזיאון החיות', 'מוזיאון הדינוזאורים'.

כאמור, זוהי רשימה חלקית בלבד.

• • •

אין כלל ספק שהפריחה בספרי הטבע הללו היא תוצאה ישירה של משבר האקלים וכניסתו אל הזרם המרכזי בחברה. המשבר הוא קונצנזוס מדעי ופוליטי, ובארצות רבות מצבו והשפעותיו פותחים את מהדורות החדשות המרכזיות, אם כי לא בישראל. עם זאת, לא כל הספרים שציינתי עוסקים במשבר האקלים. הספר של עדנה גורני, 'דיוקן זואולוגי', למשל, הוא שילוב של קטלוג בעלי חיים ורשימות אישיות עם זיקה ל"ערך" הקטלוגי. 'ספר דרך' של אליק פלמן עוסק באלטרנטיבה לחיים התעשייתיים הרועשים. מעניינים במיוחד הם ספריו של דרור בורשטיין, ואם מוסיפים להם את ספרו 'אדם בחלל' אפשר להבחין בתנועה האנכית, מלמעלה למטה, שעושה בורשטיין בניסיונו למפות את העולם: חלל, ציפורים, חרקים. זהו פרויקט רחב היקף וחסר תקדים בספרות המקומית. מור קדישזון, לעומת זאת, כן מנסה להכניס את הזיקה אל הטבע לתוך מסגרת סיפורית־הגותית ברומן שלה 'קליפות'.

מה עוד ניתן למצוא בספרים האלה? ובכן, ידע. עצום, רחב ועמוק. בעידן הטכנולוגי ושאילתות גוגל, מפתה לחשוב שכל הידע והמידע נמצא במרחק קליק אחד ודף אינטרנט רוטט. הספרים האלה מזכירים לנו כמה ידע קשור להקשבה עמוקה, לסבלנות, לגילוי איטי, טפח אחר טפח, לעובדה שהחיים הם באמת קרקעית בלתי נראית של אוקיינוס רחב ואינסופי. כיצד אפשר לבנות בית מבוץ? למה לתיקן קוראים תיקן? איך טכנולוגיה יכולה להציל את כדור הארץ? כמה שטחי בר נשארו על פני הכדור? מה חלקה של תעשיית הבשר בזיהום? אילו משוררים, סופרים והוגים כתבו על הטבע ועל בעלי החיים? מה פירוש של מציאותו של עץ כאשר אנו רואים רק את חציו המואר? על כל השאלות האלה ועוד רבות תמצאו תשובות מפורטות בספרים, בצורה ישירה, כחלק מסיפור, בתוך שיר.

אם כך, מדובר במגמה מבורכת שיש לשער שתגבר במהלך השנים הבאות. עם זאת, חשוב לומר, ההשפעה של הספרים האלה מועטה, הן על עולם הספרות, על הדיון הספרותי, והן על מצבו העגום של כדור הארץ. הפופולריות של הספרים שציינתי שואפת לאפס ואני יכול לשער במידה רבה של ביטחון שרוב הקוראים אינם מכירים את מרבית הספרים שציינתי; זאת על אף שאין כרגע נושא חשוב יותר, בוער יותר, מבחינה מחודשת של זיקתנו לחיים סביבנו — אם לא מאהבת הטבע אז לפחות מפחד האסון המתרגש על האנושות.

אז מדוע אפוא המגמה המובהקת והחזקה הזאת לא מגיעה אל מרכז הדיון התרבותי והספרותי? הסיבה הראשונה והעתיקה מכולן היא שהטבע לא מעניין את הספרות ומעולם לא עניין. הטבע הוא לא "סיפור", אין בו דרמה באופן שבו אנו מבינים דרמה. הוא אדיש לרוב, ומתקיים בפני עצמו. קשה להזדהות איתו. אנחנו רגילים לקרוא על בני אדם, על יחסים, על תנועות נפש שאיתן אפשר להזדהות. אנחנו, במיוחד בספרות הישראלית, אוהבים את ההיסטוריה שלנו, את הקונפליקטים המובנים בתוך הזהות היהודית והישראלית, את הדרמות המשפחתיות. מספיק להציץ בזוכי פרס ספיר האחרונים כדי להיווכח בכך.

ויש סיבה נוספת, ספרותית יותר. דרור בורשטיין נוגע בה מעט בספרו 'עולם קטן' העוסק בחרקים — והיא אוזלת ידה של השפה האנושית בבואה לתאר בעלי חיים וטבע, במקרה של בורשטיין, חרקים. המושגים האנושיים, בוודאי אלה הקשורים באנטומיה נכשלים בתיאור המקביל לבעלי חיים. העיניים האנושיות אינן דומות לעיני החרק, למשל. כיצד כותבים על הטבע מבלי לכפות עליו את השפה האנושית המוגבלת מטבעה, בטח ביחס, נניח, לדגים מסוימים, למיני פטריות ולחרקים שגופם משוכלל יותר ממה שאוצר המילים מציע לנו.

אבל יש סיבה נוספת, והיא קשורה לאותה עדות המשנה את פניה של אטנבורו. קריאה בספרי טבע הופכת את הקורא לעד ובו־בזמן לנאשם. היעלמותם של שטחי הפרא, הכחדת ציפורים, חרקים, בעלי חיים גדולים, גסיסתם של האוקיינוסים וכל החיים בתוכם, זיהום השמיים, הנהרות, בירוא היערות, הריגתם של מיליארדים לתעשיות הבשר, כל אלה מייצרים אי־נחת במהלך הקריאה. אנחנו רגילים לחשוב על ספרות כעל אסקפיזם מחיי היום־יום המתישים ולא כעל התחברות אל אסון שאנחנו אחראים לו במידה רבה ובעלי יכולת מועטה למנוע אותו בעצמנו. זו קריאה מתסכלת, לא נעימה, מעלה שאלות קשות, רפלקטיביות, באותו אופן שאינה, גיבורת ספרה של מור קדישזון, שואלת כאשר היא רואה כוורת דבורים שקופה ואטומה בחדרו של כוורן: "מתי יניח האדם לעולם?"

התשובה היא כמובן, לעולם לא. האדם לא יניח לעולם ולעולם ינסה לכבוש אותו, הן מבחינה פיזית והן מבחינת השפה והספרות. לכן, כדאי לומר, אין כלל ספרים על הטבע, אלא רק על האנושי המביט בטבע. המבט הזה משתנה בימים אלה ובזכות הספרים שפורצים את הדרך להסתכלות שונה. נתנחם בכך. •