¿ פרנסות ועיסוקים: ד"ר עליזה בלוך (לחינוך), 54, ראש עיריית בית־שמש ("לא ראשת העירייה", מדגישה. מעדיפה לדבריה פמיניזם מעשי על פני הצהרתי), וד"ר אהרון בלוך, 54, רופא, נפרולוג, ראש מחלקת הדיאליזה בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים.

 מתי, איפה: יום שני, ב' חוה"מ פסח, חמש לפנות ערב, כוכב ראשון מעבר בית מחסיר יאיר בעוד כשעתיים, זמן נאה לצילום. הדרך לרחוב הנורית שבשכונת גבעת שרת בבית־שמש מטפסת לאורך שדרה עתירת דקלים וצולחת מעגלי תנועה מוניציפליים רבים. החניה ליד 21 א' אפשרית. בלוך שמחה לשמוע שגילינו עיר נקייה.

 הבית: צמוד קרקע, צמוד שכנים, טובל בירק, בנוי על מדרון. כתליו שפריץ בז', בחזיתו מדרכת אבן ועציצי גרניום, בעורפו גינה, פרגולה וחלקת דשא מטופחת עטורת זית, רימון ותפוז, לצד ינבוט שפורח בסגול, וצהוב של חרציות.

 נכנסים: מעבר לדלת מבוא קטן עם כתובת ממוסגרת "ואהבת לרעך כמוך". משמאל מטבח, ישר לפנים סלון שקוע, אליו יורדים בתשע מדרגות.

 הסלון: שתי ספות עור צהבהבות, שתי כורסאות, שולחן קטן. בוויטרינת הזכוכית שמשמאל כלי יודאיקה (פמוטים, חנוכיות), בארון הספרים שמימין, (בין היתר), משנה תורה לרמב"ם וכל כרכי האנציקלופדיה העברית. מתכבדים בכדורי חרוסת ויוצאים בעקבות עליזה לגינה, לשיעור התמצאות קצר.

 שיעור התמצאות: מדרום, על ההר, מנזר בית ג'ימאל ("שישאר ירוק לנצח"), באופק הדרום־מזרחי מזדקרים בנייני שכונות רמת אברהם ורמת בית־שמש (א', ב', ג' ו־ד' ("ב־ד' יגורו 100 אלף איש"). מדרום־מערב הולך ונבנה אזור תעשייה חדש.

 היסטוריה נדל"נית: אהרון ועליזה הגיעו לבית־שמש ב־1992 וגרו בדירות שיכון. לביתם הנוכחי עברו לפני עשרים שנה (באוגוסט 2002) כשהם הורים למתן ולחנה. בהמשך נולדו אלון ורעות.

 מתן: 26, סטודנט באוניברסיטה העברית, לומד בתוכנית "מכפיל" (משפטים, כלכלה ופילוסופיה) לתואר ראשון, נשוי לאלישבע שלומדת איתו. בשנה הבאה יתחילו שניהם את ההתמחות במשפטים. חנה, עוד מעט 24, נמצאת בשליחות הסוכנות בארצות־הברית (במדיסון, ויסקונסין) עם בעלה עוז בן־נון. אלון, 19, סיים את תיכון חורב בירושלים, מתגייס בשבוע הבא, ישרת בהנדסה קרבית. רעות, 17, תלמידת י"ב באולפנת נגה בבית־שמש, בוגרת תוכנית "עמיתי ברונפמן" (מנהיגות בקרב בני נוער אמריקאי־ישראלי), נמצאת כרגע בביקור אצל חנה אחותה.

× × ×

 תולדות אהרון: אהרל'ה בפי כל, יליד 1968, חיפה, נווה שאנן, בנם של יעקב ומאירה ז"ל, אח לארבע בנות ("אני הרביעי"). אביו שעלה ב־1939 כילד מאשאפנבורג, גרמניה, היה למהנדס בניין, מרצה בטכניון ומי שהקים לימים את הפקולטה להנדסת בניין באוניברסיטת אריאל. אמו מאירה (לבית אורלן), הייתה ילידת ירושלים, דור שביעי ("משפחתה מתלמידי הגר"א"), לימים מורה ויועצת חינוכית בתיכון עירוני ו' בחיפה.

 ילדות: "בית מסודר". אבא מהנדס, אמא מורה, משפחה דתית יחידה בשכונה האדומה ("אבל זה לא היה אישו"), תמיד בתחושה שאוטוטו חוזרים לירושלים, שם גרו ההורים בנעוריהם בשכונת תלפיות ("ליד ש"י עגנון"). יסודי למד בממ"ד רמב"ם, תיכון ב"יבנה" החיפאי ואחר כך ב"ישיבת כפר הרא"ה" של בני עקיבא. בפברואר 1986 התגייס לצה"ל.

 צה"ל: סיירת גולני, השתתף בפעילות מבצעית בעיקר בלבנון, בין היתר במבצע כחול וחום ("כשאמיר מי־טל נהרג"), יצא לקורס קצינים, חזר ליחידה, שימש כקמב"ץ וכמפקד צוות ואחרי שנת קבע, שבמהלכה היה סמ"פ החה"ן, השתחרר, פנה לישיבת עין צורים ואחרי כמה חודשים יצא ללמוד רפואה בירושלים.

 פרט חשוב: בין התיכון לצבא עשה שנת שירות בטבריה ופגש את עליזה, "אבל אז", אומר, "היא הייתה עסוקה מכדי לדבר איתי". פגישתם הגורלית נדחתה לפיכך בשנתיים.

 קורות עליזה: ילידת 13 באוקטובר 1967, קרית־גת, בתם של חנה ויצחק בן חמו (המנוחים) שעלו לארץ ב־1963 מקזבלנקה וארפוד (בהתאמה), אחות לשישה ("אני החמישית והראשונה שנולדה בארץ"). עם עלייתה הופנתה המשפחה למעברת קריית־גת ("אמרו 20 דקות מחיפה"), שם עברה ילדותה. אביה וסבה עבדו אז בסולל בונה בבאר־שבע ("יצאו ביום ראשון בבוקר, חזרו ביום חמישי בערב"), אמה טיפלה בילדים.

ילדות: "מהממת". עליזה מתארת בית חם, אוהב, בשכונה עתירת ילדים. יסודי למדה ביורה דעה בשכונה, תיכון באולפנת נאות אברהם בערד ("אני ביקשתי").

 אולפנה: לדבריה השתוקקה לצאת ממסלול התיכון המקיף למסגרת עיונית. באותה עת הייתה כבר מדריכה רבת פעלים בבני עקיבא. ימי האולפנה, כשגרה בערד בדירה שכורה עם כמה בנות, זכורים לה כחוויה נהדרת ("אבל את הילדים שלי השארתי בבית"). בתום הלימודים יצאה לשנת שירות בטבריה ואת אהרון, שכזכור פגשה שם, העסיקה ביצירת כתובת אש ("לא מעבר לזה"). בהמשך שבה לערד לשירות לאומי והחלה ללמוד בבר־אילן מתמטיקה ולימודי ארץ ישראל.

 מתמטיקה: "סיימתי בגרות שלוש יחידות והייתי חייבת להוכיח לעצמי שאני מסוגלת ליותר". אמרה ועשתה בי.איי. בהמשך, מספרת, אהבה ללמד את המקצוע ("גיליתי שמתמטיקה זו הדרך היחידה להקנות ביטחון עצמי, חוויית ההצלחה היא הגדולה ביותר").

 הפגישה (האמיתית): קיץ 1988. עליזה, בדרכה למצפה רמון ("להקמת גרעין בני עקיבא") עצרה במצפה רמון (הבסיס) לבקר חבר בקורס קצינים ("בן שבט"). הלה נזכר שבפלוגה יש צוער שמכיר אותה מטבריה והביא את אהרל'ה. השניים נפגשו, האהבה ניצתה והיא סרגה לו כיפה ירוקה (גולני).

 החברות: ארבע שנים. עליזה שהובילה באותם ימים הקמת מאה(!) סניפי בני־עקיבא באתרי הקרוואנים לנערים עולים מאתיופיה (בעקבות "מבצע שלמה"), חרשה את הארץ ("קיבלתי מהתנועה סובארו ג'סטי קטנה וחמודה"), אהרון שמצדו השתחרר (ב-90'), פנה ללמוד רפואה בירושלים ("בטכניון לא קיבלו אותי").

 החתונה: מארס 1992, "גן עצי הזית", קיבוץ חפץ חיים, 300 איש. את החופה ערך דוד שלו, הרב עמוס סמואל. המרוקאים נתנו צ'קים, האשכנזים נתנו סרוויסים, קלטת הווידיאו הלכה לאיבוד, ירח הדבש היה יומיים ברמת הגולן וביתם הראשון היה דירת שיכון בבית־שמש.

 בית שמש: "מנתה אז 20 אלף תושבים, לא הכרנו נפש חיה, אבל התאים לנו". לדברי עליזה, רצו לגדל ילדים "בסביבה מגוונת".

 מלאכת החיים: אהרון היה אז סטאז'ר בהדסה ועליזה לימדה בבית הספר גבעת גונן בירושלים ("ברוח תנועת העבודה"). אהרון סיים ללמוד, עשה התמחות במחלקה הפנימית ואחר כך בנפרולוגיה, עליזה, אחרי שש שנים כמורה בירושלים הקימה את התיכון העיוני ברנקו וייס בבית־שמש ("עבורי זה היה יעד חשוב, אפשרתי לנערים לבחור את דרכם בחיים בגמר י"ב") ועל זה אף כתבה את הדוקטורט שלה בחינוך ("לקחת אחריות על החיים זה הקו שאני מובילה, גם כראש עיר"). בהמשך הפכה למנהלת רשת ברנקו וייס הארצית (7,500 תלמידים), כתבה את הספר "לבנות את הגשר הזה" (על פריצת מחסומים חברתיים), זכתה בפרס רוטשילד (לחינוך), פרס מוסקוביץ (להגשמה ציונית) וב-2018 נבחרה לראשות העיר בית־שמש (לאחר שרצה ברשימה עצמאית).

× × ×

 ההחלטה לרוץ: "לא הייתה לי את הפריבילגיה לא לצאת מאזור הנוחות. חשבתי שלא אוכל להסתכל לילדים בעיניים אם לא אלך להשפיע". באופן מפתיע, מספרת, היו אלה החרדים בעיר שתמכו במועמדותה והטו את הכף לטובתה.

 הורות וקריירה: "כהורים אנחנו עושים את מה שאנחנו מאמינים ולמודל הזה הילדים שלנו נולדו",אהרון. עליזה אומרת שבגילאים הקטנים הקפידו שאחד תמיד יוציא מהגן, אך עם זאת, מוסיפה - "מצפון שקט, זה מוגזם להגיד". אהרון: "הייתי חוזר על סגנון ההורות שלי, השתדלתי להפוך כל מעשה עם הילדים לחוויה, לסוג של משימה משותפת".

 הכי חשוב: "ההבנה שיש לנו הזדמנות חד־פעמית בחיים ולכן צריך לעשות אותה בכיף ובאהבה", עליזה. אהרון: "היה טבעי שאומר - 'הבריאות', אבל אני נתקל בחולים שדווקא במחלתם מתגלים בשיא תפארתם כבני אדם, בהתמודדות מול החולי". ב-20 באפריל 2021 תרם אהרון כליה לחולָה שלא הכיר.

 תרומת כליה: את ההחלטה קיבל לאחר מות חברו (מקורונה), הרב ישעיהו הבר, מייסד עמותת "מתנה לחיים", המעודדת תרומות כליה אלטרואיסטיות. אהרון: "כל מי שמשרת ביחידה קרבית מסכן את עצמו, אבל זה מקובל ונתפש כטבעי. לפיכך, התנאי הראשון בתרומה זה לחשוב על זה, להפוך את המעשה לאפשרי, להבין שזה נוגע לך". זה קרה לו לדבריו אחרי מפגש עם 300 תורמים ("שלא נראו לי משוגעים"). אהרון: "הלכתי הביתה ואמרתי לעצמי, אתרום כשארגיש שאני רוצה לעשות את זה, וכשהרב הבר מת קמתי ואמרתי - עכשיו אני רוצה". לדבריו, הוא לא חש נעלה. אחרי שבועיים חזר לעבודה ואחרי חודש המשיך לרוץ (6-7 ק"מ ביום). אהרון: "להיות ראש עיריית בית־שמש, לדעתי, זה יותר הקרבה".

רומנטי: "כשמקבלים אותך כמו שאתה", עליזה. "להגיש לעליזה קפה כשהיא חוזרת גמורה ב־12 בלילה", אהרון.

האושר (בסולם מ־1 עד 10): עליזה - 12, אהרון - 7 ("יש תמיד למה לשאוף").