"איבדתי את זו שישנה איתי כל לילה"

איתי צרפתי (44) ואיילה יפרח הכירו בטיול בתאילנד ומאז האהבה ביניהם פרחה. אחרי שחזרו לארץ כזוג צעיר עם פרפרים בבטן הם עברו להתגורר יחד ומיד קבעו תאריך לחתונה.

"איילה אמרה שמתחתנים ב־11.11.11 או ב־12.12.12", מספר איתי, "אני העדפתי דצמבר, אבל היא קבעה נחרצות:

'מה פתאום, כמה שיותר מוקדם'. הלכנו לחנות ברחוב בן־יהודה בתל־אביב לראות טבעת והיא התרשמה מטבעת יקרה במיוחד. בסוף התפשרנו שכרגע נקנה טבעת קטנה יותר ואת הגדולה נשמור לאחר כך. עד היום אני עובר שם עם האופניים ומציץ בחלון הראווה. כמו שאני תמיד מתעכב לרגע ליד הספסל ברחוב ביירון שבו נהגנו לשבת. אני זוכר גם את המילקשייק ביטבתה ואת חנות הבגדים בירמיהו שם איילה הייתה רואה שמלות ומסמנת לי בהתלהבות: 'יו, אני חייבת'.

"את שנת 2011 אני לא זוכר בכלל. גם לא מה עשיתי בתאריך שבו הייתה אמורה להיערך החתונה שלנו. במשרד הביטחון הציעו לי 'קצבת ארוס' אבל אני לא רציתי לשמוע", משחזר איתי.

ביולי 2013 התחתן איתי עם קרנית, מי שהייתה חברתו בגיל 13. "בהתחלה היה לנו קושי להתמודד עם המוות של איילה. קשה לחיות עם זיכרון של בת זוג שמתה. למזלי, קרנית אישה חזקה והיא הייתה מאוד בטוחה ביחסים בינינו. יש לנו שתי בנות - אורי (8) ואליה (7), בהמשך התגרשנו ולאחרונה חזרנו שוב להיות ביחד. כעת אנחנו יותר פתוחים, וגם שמה של איילה עולה בשיחות בינינו בטבעיות וממקום טוב יותר".

איתי מספר כי בנותיו מכירות את איילה מהסיפורים והתמונות והיא חלק בלתי נפרד מהחיים שלהן: "פעם דיברו בכיתה על שריפות והבנות סיפרו, באגביות: 'לאבא הייתה חברה שנשרפה'. אז לקחתי אותן לשיחה, הסברתי שזה היה עצוב ושהייתה תקופה קשה, וכעת הן מספרות את זה בעצב. כשהראיתי להן תמונה של איילה שיש לי בארנק הן התחברו מהמקום שלהן ואמרו כמה היא יפה ואיזה שיער ארוך יש לה 'כמו רפונזל'".

איתי מוסיף כי בנותיו גם שמעו על סימה, אמה של איילה. "היא אמא שנייה עבורי, אבל היא לא פגשה את קרנית והבנות מעולם. אין באמת הסבר. אני מלא בתירוצים".

איתי מספר כי העובדה שהוא ואיילה לא היו נשואים אלא "רק" מאורסים לא הפחיתה מעוצמת הכאב שבאובדן. "ביום בהיר אחד איבדתי את זו שישנה איתי לילה־לילה", סיפר בעצב, "היא נעלמה מחיי וזה הכי נורא בעולם. יש אנשים חזקים שיודעים להתמודד עם המוות, אבל אני מדחיק. מתי שצריך להיזכר אני נכנס לדיכאון. ביום הזיכרון אין ברירה, ואז אני נזכר. מאז אותו יום נורא בתחילת דצמבר אני רק דואג שכולם יהיו בסדר. השעמום הוא תענוג מבחינתי, למרות שמגיע לנו לעוף על החיים".

***

ב־2 בדצמבר 2010 התלקחה שריפת יער בהר הכרמל.

מישר איילה יפרח ז"ל, אז צוערת בקורס קצינים של שב"ס, עלתה על אוטובוס הצוערים שנלכד בלהבות. האש כילתה את 44 יושביו, בהם גם איילה, רק בת 28 בנופלה. בבואה להציל חיים מסרה את נפשה.