"היום אני לא רואה שום תיאטרון שמסעיר את הקהל שלו. מחפשים כאן לרוב פתרונות קלים"

התחלה.

"המחזה הראשון שלי שהועלה היה 'הימים הבאים'. עודד קוטלר אמר לי שאם אני רוצה לכתוב לתיאטרון חיפה שאצור קשר עם נולה צ'לטון. נסעתי לקיבוץ שדות ים כדי להיפגש איתה. נולה אמרה לי שהיא מעוניינת לעשות מחזה דוקומנטרי על זקנה. לקחתי טייפריקורדר, הלכתי לבתי אבות וראיינתי אנשים זקנים. בהתחלה העלו אותו במעבדה למחזאות מקורית בתיאטרון. תקציב ההפקה היה 120 לירות. שיחקו בו לאורה ריבלין, רחל דובסון, גדליה בסר, אילן תורן ואמנון מסקין. ההצגה קיבלה ביקורות טובות מאוד והקהל אהב אותה. בעקבות ההצלחה היא הועברה לבמה הראשית של התיאטרון ורצה 155 פעמים. משם התחילה הדרך שלי כמחזאי בית בתיאטרון חיפה, שכללה הרבה תחנות חשובות מבחינתי, ביניהן 'ליל העשרים', 'נפש יהודי', 'גוג ומגוג שואו' ו'קריזה'".

גטו.

"המחזה הכי מצליח שלי הוא 'גטו', שזכה ליותר מ־180 הפקות ברחבי העולם. ההפקה הראשונה הועלתה בו־זמנית בחיפה ובברלין. מאז הוא כבר הוצג כאן שלוש פעמים בתיאטראות הגדולים. ב־2018 ביימתי אותו בבייג'ינג והסינים אהבו אותו מאוד. 'גטו' הוא מחזה על כוחו של התיאטרון במצבים הכי נוראיים שחברה יכולה להיקלע אליהם. זה מה שכנראה מושך תיאטראות ברחבי העולם להעלות אותו".

סינדרום ירושלים

"סינדרום, שכולל ביקורת חריפה ביותר על הקיצוניות הדתית שמניעה מהלכים פוליטיים בישראל, עורר סערה ציבורית גדולה. ההשקעה הנפשית שלי ב'סינדרום ירושלים' הייתה עצומה והרגשתי שמבחינתי זו נקודה מכרעת. שאם עולם התיאטרון הישראלי ילך איתי ועם גדליה בסר, המנכ"ל, עם הסוג הזה של התיאטרון, נעשה פה פריצת דרך רצינית ומקורית בתיאטרון הישראלי. קיווינו שאנשי התיאטרון, המבקרים, יעריכו את ההצגה ואת החדשנות שיש בה, אבל היא נקטלה. גאולה כהן , אמא של צחי הנגבי, קראה לי להתאבד. כשההצגה הועלתה בהבימה, נוער התחיה פוצץ אותה. מישהו אפילו זרק חזיז. ניסו לחדש אותה שש פעמים והמשטרה התערבה וזרקה החוצה עשרות אנשים. הפוליטיקאים המקומיים בחיפה, שהיו נגד הדרך שבחרנו וטענו שאנחנו שמאלנים מדי, אמרו אחרי 'סינדרום', 'די, מספיק. אנחנו לא רוצים יותר את התיאטרון שאתם עושים פה'. אנשים אמרו לי, 'תעשו שתי עונות קומדיות ומיוזיקלס כדי להרגיע את הרוחות. לא הסכמתי. אמרתי תודה רבה, התפטרתי מהניהול האמנותי של התיאטרון, ונסעתי לארבע שנים לפריז".

כפר.

"כשיבגני אריה הציע לי לכתוב מחזה על התקופה ההיא, נעניתי בשמחה. בעיקר משום שהיינו אז אחרי הסכמי אוסלו ולפני רצח רבין, והייתה בעם, וכמובן אצלי, תקווה גדולה שאנחנו עומדים לחזור לתקופה של שקט. ב'כפר' מתוארת תקופה שהייתה באופן יחסי התקופה הכי שקטה בהיסטוריה של המדינה, וזה בא לידי ביטוי ביחסים הטובים שבין הערבי למשפחה היהודית".

פספוסים.

"במידה מסוימת אלה המחזות שלא הועלו או שזכו להתעלמות מתיאטראות בארץ. כתבתי מחזה גדול על פרשת דרייפוס, הוא מונח אצלי ויש לו מה להגיד, וחבל לי שלא מעלים אותו. הוא כמעט הועלה בגשר על ידי יבגני אריה, שרצה להעלות אותו כקופרודוקציה עם הבימה, אבל זה לא יצא לפועל. הרבה מחזות שלי הועלו בחוץ לארץ, אז אני מוצא את עצמי עובד יותר בחוץ מאשר פה. אני לא רק שולח מחזות במייל למנהלי התיאטראות כאן. אלא גם מבקש פגישה איתם, מספר להם על מה המחזה. חיכיתי חודשים לפגישה בהבימה, ואז הודיעו לי שהיא תהיה בזום בגלל הקורונה. הזום נמשך עשר דקות ולא דיברנו על שום דבר. אני טוען שהם לא מכבדים את המקצוע שלהם, את האמנות שלהם".

היחס לאמנים הוותיקים.

"אין כבוד מיוחד, בטח שלא מצד המוסדות. יש לי כל הזמן קשר עם שחקנים צעירים, ואני רואה שהם כן מתייחסים אלינו בכבוד. אבל המוסדות הרשמיים לא מתרשמים מהדברים האלה. אני לא מתלונן כי קיבלתי פרסים. 'גטו' קיבל בלונדון את פרס המבקרים ואת פרס "איבנינג סטנדרט" כמחזה הטוב של השנה. הדרמטורגים האמריקאים בחרו ב'גטו' וב'נפש יהודי' לרשימת המחזות הטובים ביותר. בישראל, לצערי, מוחקים את העבר, ואני חושב שהתיאטראות רק מפסידים מזה. לאנשים עם ניסיון יש מה להביא לתיאטרון. אני ידוע שכתבתי כמה מחזות שיכולים בהחלט להצליח ושיש להם מה להגיד לקהל הישראלי. מחזה שכתבתי ועוסק בשילומים הועלה בגרמניה וזכה להצלחה. כאן אף אחד לא רוצה לגעת בו. אבל אני אתעקש ואעלה את זה בפרינג'. הפרינג' הישראלי מאוד מעניין.

"היום אני לא רואה שום תיאטרון שמסעיר את הקהל שלו. מחפשים כאן לרוב פתרונות קלים. כתבתי שלושה מחזות על הסכסוך הישראלי־פלשתיני. אחד מהם הוצג בבוסטון ולמחזה שני הייתה קריאה בכמה תיאטראות בחוץ לארץ. בארץ הצגנו את 'שקולים' - סיפור של מפגש של שתי משפחות שכולות, פלסטינית וישראלית. האמירה בבסיסו של המחזה הייתה שהשכול משותף לכולם. העלינו את זה באולם הקטן של קאמרי, שהסכימו לארח אותנו כמה פעמים. הקהל הגיב חזק. זה היה ניסיון להביא משהו שעשוי לעורר ויכוח. את שני המחזות האחרים בטרילוגיה שלחתי לתיאטראות, אבל התשובות היו שליליות. ברור שזה פוגע, אבל אין ברירה.

"עכשיו עולה בתיאטרון צוותא המחזה 'אהבות דוד' עם אלי גורנשטיין וקרן הדר. איילה אשרוב כתבה את המוזיקה ואני כתבתי 17 שירים - חלקם על פרשת דוד ומיכל, והחצי השני על דוד ובת־שבע. לדעתי, דוד היה מין ג'ון לנון של הזמן העתיק. הוא חי חיי רגש וחיי יצר מלאים והוא גם מלך שלא דבק בכיסא המלכות שלו. בישראל של היום, כשכל הזמן נאחזים בה בקרנות השלטון, הוא דוגמה שונה".

עד מתי.

"אני בן 82 ואני מתכוון להמשיך לעבוד, בין השאר, עם איילה אשרוב. הגיל בינתיים לא מהווה בעיה בשבילי. אין לי משהו אחר לעשות. לכתוב ולביים זה הדבר היחיד שאני יודע לעשות".