"אני לא חושב שמישהו מאיתנו כותב ספרים כדי להתפרנס. אנחנו כותבים כדי להתבטא"
יהודה אטלס | 85 | סופר | תל־אביב | נשוי ואב לשלושה
התחלה.
"הספר הראשון שלי הוא בכלל ספר תיעודי. הייתי אז עורך צעיר ב'ידיעות אחרונות', ובין השאר באו אלינו שני מו"לים של ספרים פופולריים. הם הציעו לי לכתוב ספר על המחתרת הציונית בעיראק ('עד עמוד התלייה'). הרי כל עיתונאי חולם שיום אחד הוא אולי יכתוב ספר. אמרתי, עם ביטחון עצמי מופרז, תוך שלושה חודשים אתם מקבלים את החומר', וזה נמשך הרבה יותר. לקחתי חודש חופש כדי לכתוב ובכל החודש הזה לא הצלחתי לכתוב אפילו מילה אחת. כתבתי וזרקתי. אחר כך, כל יום, אחרי עשר בלילה, כשחזרתי מהעבודה, התחלתי לכתוב. הייתי גומר לכתוב כשהייתי שומע את הציפורים מצפצפות בחוץ".
הילד הזה הוא אני.
"עברו תשע שנים ויצא הספר של יורם טהרלב – 'משק יגור טיוטה'. קראתי אותו ומתי. אמרתי, אני הייתי צריך לכתוב את הספר הזה, ולא על יגור אלא על עין־עירון שגדלתי בו. הספר של יורם הוא ספר של שירים קצרים, כאילו פשוטים אבל מאוד רגישים, יפהפיים, עם חריזה קלה, על הילדות שלו בקיבוץ יגור. קראתי אותו ופשוט קרסתי. אני חושב שהוא נתן לי את הרעיון מה לכתוב, עם דמיון לא קטן בין השירים שלי לאלה של יורם. שנה אחרי זה התחלתי לכתוב את 'הילד הזה הוא אני'. זה התחיל כשישבתי עם הבן שלי נעם, שהיה אז בן עשר וחצי, ואמרתי לו, 'מה דעתך שאכתוב עליך שירים?' נועם אמר בסדר ובאותו רגע כתבתי את השיר הראשון. השיר הראשון הוא שיר גרוע מאוד ויש בו גם מילה לא יפה, בעיניי – 'מי שבא לבקר ולא מביא לי מתנה אני חושב שבעצם הוא בן זונה'. כשאני פוגש ילדים, אני מספר להם על השיר הראשון, כדי להראות להם מה ההבדל בין שיר טוב לשיר רע.
"אחרי השיר הזה באו עוד שירים. נעם היה קורא את השיר, עם ריקוד כזה מסביב לחדר, ואומר לעצמו 'איזה יופי, איזה יופי'. מאוד החמיא לו שכותבים עליו. עבר זמן ונעם פשוט התרגל, ומשהתרגל, הוא הפך למבקר הכי חמור שלי. הייתי מראה לו שיר והוא היה אומר, 'ראיתי דברים הרבה יותר טובים', או 'ככה הילדים לא מדברים'.
"כשהתחלתי לכתוב החלטתי שלוש החלטות. האחת, לכתוב קצר, השנייה לכתוב פשוט, והשלישית להגיד את האמת. רציתי לכתוב בשפה שמדברים בה. כשהיינו ילדים, היו כותבים ספרים בעברית יפה, ואני הרשיתי לעצמי לכתוב בעברית מדוברת. אני לא הראשון שעושה את זה. יש כאלה שקוראים לזה 'המהפכה האטלסית בספרות ילדים', אבל זה פשוט לא מדויק. אני חלק מתנועה של אנשים. בכל ספרי 'הילד הזה הוא אני' לא תמצא מילה אחת של בית מרקחת. לא סבורני ולא תמהני. זה הכל מילים שנמצאים במחסן המילים של כל ילד".
הצלחה.
"לא יכולתי לדעת את הגודל הצלחה, אבל הרגשתי שאני עושה משהו טוב. כשאני כותב אני כותב כל כך לאט, אני כל כך מלא ביקורת עצמית. אם אני כבר אומר אוקיי, אם אני אני מאשר את השיר, לא יכול להיות שהוא לא יהיה טוב. יש לי שירים שכתבתי במשך שבע שנים. זה לא שאני יושב כמו טמבל שבע שנים וכותב, אלא שאני חוזר אליו מדי פעם ומנסה לתקן ולשפר. אני רוצה שבסוף השיר יהיה כמו השוקולד הזה שאתה שם בפה והוא נמס לאט־לאט. הספר הראשון נמכר במאות אלפים. ארבעת האחרים פחות. אומרים לי, 'אתה יכול לנתח למה הספרים האלה הצליחו?' לא נהוג שהנחתום יעיד על עיסתו, אבל אני מדבר עם ילדים בגובה העיניים. אני תמיד לטובתם".
ילדים של אף אחד.
"אני מקיים מפעם לפעם מפגשים על 'הילד הזה הוא אני'. הזמינו אותי לפגישה עם עובדים סוציאלים ופסיכולוגים בשכונת התקווה. בסוף המפגש קמה אישה ואמרה לי, 'תשמע, כל האנשים שיושבים פה עובדים עם ילדים בסיכון. אחרי שהיא הסבירה לי כל כך יפה מה זה אומר, היא אמרה לי, 'אין לנו אפילו בדל של טקסט - שיר, סיפור, מחזה, מערכון - שאנחנו יכולים להשתמש בהם בזמן הטיפול בילדים ההם. אולי אתה מוכן לכתוב?' אני מעולם לא חשבתי על זה ומעולם לא התכוונתי לזה. הרמתי את המיקרופון ואמרתי, 'אני מתחייב לנסות'.
"הייתי אז בן 78, ובגיל הזה אתה מתחיל לחשוב מה עוד לא עשית, מה אתה עוד יכול לדחוף בזמן שנשאר לך. אתה רוצה לעשות משהו בעל משמעות. מה שיצא הוא 170 שירים על ילדים בסיכון. מאחורי כמעט כל שיר יש סיפור אמיתי ששמעתי ממקור ראשון, שני או שלישי. אחד מה הוא מהשיפוצניק שלי, שאני אוהב אותו אהבת נפש. בגיל שש מצא את עצמו במוסד עם הורים לא מתפקדים. שמעתי ממנו על חיי המוסד ומפיו כתבתי את רוב השירים האלה. שואלים אותי איך לא נשבר לי הלב כשכתבתי? הלב נשבר לי כששמעתי את הסיפורים, אבל כשאתה יושב לכתוב זה כבר משהו אחר".
הילדה עם המדליות.
"בינתיים זה הספר האחרון שכתבתי. הוא נכתב בעקבות סיפור שכתב לראשונה לפני שנים הסופר האנגלי ה"ה מונורו ('סאקי'), על ילדה שנודעת לתהילה בזכות טוב הלב שלה ונימוסיה, ומקבלת מאבות העיר מדליה על כל מעשה טוב שעשתה".
פרנסה.
"פרנסה מכתיבה? חס וחלילה. עבדתי הרבה שנים ב'ידיעות אחרונות'. אני גם לא חושב שמישהו מאיתנו כותב ספרים כדי להתפרנס. אנחנו כותבים כדי להתבטא".
היחס לאמנים הוותיקים.
"בזמן האחרון דיברו הרבה למה יורם טהרלב לא קיבל את פרס ישראל. קבלת פרסים זה לא משוב מדויק. לא יושבת שם חבורת אנשים בלתי תלויה. אלה שמקבלים פרסים עובדים הרבה פעמים על קבלת הפרסים. פעם אחת מישהו הגיש אותי לפרס ישראל ויותר אני לא טורח. מי שלא מגיש את מועמדותו גם לא יקבל. אני לא מצפה לשום פרס. קיבלתי לא מעט פרסים בלי שהשתדלתי".
