"כמעט בכל מקום אליו אני מגיעה נותנים לי פרחים ואומרים לי 'הפעם הם בשבילך'"

שירה בציבור.

"כבר 44 שנים שאני במועדוני הזמר. בסביבות גיל 60 החלטתי להפסיק את מועדוני הזמר בעמק הירדן כי התחלתי כבר בגיל 30 והגיע הזמן שאעביר את זה לצעירים ממני. אבל אנשים אמרו לי שזה לא גיל לסיים. בינתיים אני בת 74 ולא חושבת להפסיק. אני משמחת אנשים ומנחמת אותם, אז למה להפסיק? עם מי לא הופעתי לאורך השנים? שושנה דמארי, עפרה חזה, ירדנה ארזי, הזמרים הכי גדולים. עם ראשי ממשלה, שרים. כל הארץ שרה".

מעבר למסך הברזל.

"הדבר הכי מרגש בקריירה שלי היו הנסיעות ב־1981 וב־1983 ליריד הספר הבינלאומי במוסקבה. אז שערי רוסיה היו עדיין סגורים. נשלחתי על תקן מזכירה מטעם משרד החוץ. למדתי להדפיס במכונה בשיטה עיוורת. אסור היה לנו לדבר ברחוב, כי היו מאזינים לנו. המטרה הייתה להיפגש עם יהודים שבאו ליריד. הבאתי איתי שירונים מעמק הירדן ואילתרתי שירה בציבור. בכל ערב יצאתי לבתים כדי ללמד את היהודים שם שירים עבריים. סיפרתי להם על הקיבוץ ועל התרבות בארץ, ביקרנו בבתי כנסת, ואפילו לימדתי שירים את יולי אדלשטיין ורעייתו, שהיו אז מסורבי עלייה".

גנקי.

"ב־2002 הבן שלי זמר אמר לי שצעירים בתל־אביב רוצים לשיר איתי. פתחתי את מועדון הגנקי עם ארי שמאי, וכשהביקוש עלה ועלה - עלינו לעזריאלי. הגענו גם לגני התערוכה. בעקבות המפגשים האלו התחתנו 28 זוגות. הצעירים אומרים לי, 'את מוכנה לשיר לנו נועה קירל?' אני אומרת להם, 'תשירו לבד ואני אלווה אתכם. לא כל דבר אני יכולה לשיר'".

אירוויזיון.

"ההופעה באירוויזיון באירלנד ב־1993 הייתה עוד שיא מבחינתי. לא מבחינת הניקוד הנמוך, כמובן. הייתי בת 45 וביקשתי מיורם טהרלב ושייקה פייקוב שיר שנותן סימן קריאה לשירה בצוותא. ב־1 באפריל נכנסתי לשער הקיבוץ והשומר הודיע לי שהשיר שלי, 'שירו', נכנס ל־12 השירים בקדם. אמרתי לו, '1 באפריל, הא? אתה צוחק עליי'. בחזרות לא הרגשתי לחץ. אמרתי, טוב, לפחות אני אהיה בקדם. כשהשיר זכה ועליתי לבמה, חשבתי על הבנים שלי - בן אחד היה בקבע ואחר בסדיר - ולכן אמרתי בספונטניות כשנתנו לי את זר הניצחון: 'הפרחים לצה"ל'. מאז לאן שאני באה, נותנים לי פרחים ואומרים לי, 'הפעם הפרחים שלך'. אבל אני בכל זאת מתעקשת, 'הפרחים לצה"ל'.

"הידיעה שמיליונים רואים את התחרות הפחידה אותי מאוד. לא יודעת איך עשיתי את זה. סיימתי במקום הלפני אחרון עם ארבע נקודות בלבד. כשחזרתי לארץ לא הבנתי מה הכעס כלפיי. מאחר והשיר הגיע למקום לפני האחרון, הוחלט שבשנה שלאחריו ישראל לא תשתתף באירוויזיון. אנשים האשימו אותי בזה. לקחתי את זה קשה".

היחס לוותיקים.

"אפי נצר, שייקה פייקוב, יורם טהרלב ונתן יונתן היו צריכים לקבל פרס ישראל בזמר עברי, אבל היות ועושים את זה כל חמש שנים, כשכבר מגיע זמנך - אתה מת. למה לא נותנים להם את הפרסים בעודם בחיים? מה יש להספיד אחרי? מי שעומד מסביב לקבר בוכה, והמת ממילא לא שומע את ההספדים. בתחום המוזיקה, שהיא הנשמה של כל האנשים, צריך לתת פרס בכל שנה. אני לא זקוקה לפרסים ולחתימות. אני יודעת שהפעילות שלי משאירה חותם בכל אירוע אליו אני מגיעה".

עד מתי.

"אני לא יודעת מתי אפסיק אבל אני מקווה להבין שצריך רגע לפני שהציבור יפסיק להגיע לשיר איתי. אם לא יגיעו יש לי תוכנית שנקראת 'שירה בדיבור' - אני יושבת מול אדם עם הקלידים, הוא מספר לי על החיים שלו ומבקש ממני לשיר לו את השירים הכי אהובים עליו. אם זה לא יתממש, אז לא. אני אלך יותר לתיאטרון, לסרטים, לקונצרטים, אראה יותר את הנכדים, אחזור לאפות עוגות".