"בכל לוויה של עוד חבר מהקורס שאלנו את עצמנו 'מתי תורי'"

הכתבה הזו מתחילה לפני חמישה חודשים, בתחילת ינואר האחרון. מסוק עטלף של חיל האוויר מתרסק מול חופי חיפה. שני טייסיו, סא"ל ארז שחייני ורס"ן חן פוגל ז"ל, נספים. קצין המודיעין סרן רון בירמן ניצל. אחרי האסון מתברר שסא"ל שחייני הוא ההרוג הרביעי מבין בוגרי קורס 150. "הקורס המקולל", מגדירים אותו בתקשורת. באותו זמן, בברלין הרחוקה, יושב משה שביט, בוגר קורס 61 של חיל האוויר, מזדעזע כמו כל המדינה, אבל מסרב להיכנס להגדרות. "אין דבר כזה קורס מקולל", הוא כותב לי במייל. "אנחנו היינו הקורס הגדול בתולדות חיל האוויר, נהרגו לנו 14 לוחמים, טייסים ונווטים, ועדיין לא חשנו מקוללים".

המייל הזה מוביל להתכתבות, ששיאה בפגישה עכשיו, ימים ספורים לפני יום הזיכרון. קורס מיוחד הוא 61. בניגוד לזיכרונו של שביט, הוא לא היה הגדול ביותר שחנך חיל האוויר, אלא השני בגודלו, עם 58 טייסים ונווטים שעמדו ב־19 במארס 1970 על מגרש המסדרים וזרקו את כובעיהם באוויר. הקורס הבא, 62, היה הגדול ביותר - עם 61 בוגרים.

ברבות השנים, כמו בכל קבוצה איכותית, התבלטו כמה מבוגרי 61. נווט הקרב עמוס לויטוב נפל בשבי המצרי במלחמת ההתשה, משם הוביל, יחד עם תשעה שבויים נוספים, את תרגום הספר "ההוביט" במהדורה שזכתה להצלחה תחת הכינוי "תרגום הטייסים". כשחזר אחרי שלוש שנים וחצי, הפך למרצה מבוקש ולדמות מיתולוגית בציבוריות הישראלית. איתמר ברנע, בוגר אחר של הקורס, שנפצע קשה מאוד בעת נטישת מטוס ונפל בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים, חזר לחיל האוויר והתעקש להמשיך לטוס. בהמשך הפך לפסיכולוג של חיל האוויר ולרמ"ח נפגעים של צה"ל.

החבורה שיושבת מולי מודעת היטב לערכה, אבל כולם שומרים על צניעות. המפקדים שלהם, תא"ל יפתח ספקטור, תא"ל רן פקר ומפקד החיל האלוף מוטי הוד, היו אגדות בחייהם. אבל מלחמת יום הכיפורים העניקה להם שיעור בענווה. הם בני 71, מהדור של פעם. דור שבו הנופלים לא זכו לאזכורים נרחבים בתקשורת ותמונותיהם לא הופיעו ליד הכותרות. דור שבו האלמנות והיתומים מיעטו להתראיין ודמעות בהלוויות היו לא מקובלות.

אצל נפתלי מימון, טייס קרב שהפך למפקד של שתי טייסות והשתחרר בדרגת אל"מ, ההתמודדות עם השכול התחילה עוד קודם. חודשים ספורים לפני גיוסו קיבלה משפחתו את הבשורה הקשה מכל: אב המשפחה, בנימין מימון וסרמן, אבד עם כל לוחמי הצוללת דקר. "ביום שהודיעו לנו", הוא משחזר, "אמא שלי אמרה את מה ששימש את כולנו בעתיד: 'לא נראה יותר את אבא שלנו, ואנחנו בוחרים בחיים'. היא לא עמדה בדרכי לקורס הטיס, ורק כשהייתי הרבה יותר מבוגר, הבנתי מה אני עושה לה, כשאני חוזר כל חודשיים־שלושה מהלוויה אחרת.

"אי־אפשר שלא לראות על פניך מה עושה לך הלוויה. ממש לפני חודש הייתי בהלוויה של ברק לופן שנרצח בפיגוע בדיזנגוף והיה בן משפחה. אי־אפשר לא לחוש צמרמורת כשאתה שומע את העפר על הארון. כל אחד מאיתנו שנכח בהלוויה שכזו של חברים מהקורס שאל אז את עצמו, לא 'האם' - אלא 'מתי' תורי, אבל המשיך לטוס ולעשות את המשימות. במלחמת יום הכיפורים לא כל כך התקשרתי הביתה ובאיזה אפטר אמא פשוט לקחה יוזמה והגיעה מחיפה לבאר־שבע לפגוש אותי. לא היה זמן להתקשר. אמרו לנו: 'אתם במלחמה, לא מתעסקים בכל העולם'".

רשימת השמות הולכת איתם, חקוקה בהם. יעקב פרידמן, דניאל דנציגר ואילן ברוש ברשדסקי, שנהרגו בשלוש תאונות אימונים ב־1970 ודורון (דוני) גביש שנהרג בהתרסקות טיסת סיור באותה שנה. ראובן רוט, בתאונת אימונים בשנה שלאחר מכן ויחיאל (צ'יכו) עמית הירשמן, טייס מסוק שהתרסק בחזרה מפעילות מבצעית. ושלושת הרוגי יום כיפור – זאב פינגר יוגב, גיל הרן (האן) ועופר צידון (צודקביץ'). יגאל סתוי ולוי גולן שנהרגו בפעילות מבצעית ב־74', ובשנה שאחר כך – רפי קורן (קרונברגר) בתאונת אימונים ומשה לביא בפעילות מבצעית. וצבי פדות בתאונת אימונים ב־78'. אלה 14 החללים, שלצידם קברו בני המחזור גם שלושה חברים שמתו ממחלות – ישראל גת (גנץ), נתן ברטל (ויטלסון) ועמוס לויטוב.

|

שמונה קריאות קדיש בשנה

הבכיר בחבורה הוא תא"ל עמירם אליאסף. טייס קרב שהיה החניך המצטיין של הקורס. בהמשך פיקד על שתי טייסות ושני בסיסים והקפיד, לדבריו, לטוס על כל מטוס שעליו פיקד, גם אם לא היה קרב. מחיל האוויר פרש ב־98' בעקבות לקיחת אחריות אישית על תאונה, וכיום משמש כיועץ לתעשייה האווירית בתחום המל"טים. במהלך השירות, אילן רמון היה החניך שלו. "קינאתי בו קנאה עזה", אומר אליאסף, "אפילו שבחיים לא מקנאים בחניך שלך. אילן היה מבריק. זה לא בגללי לאן שהוא הגיע. הנה, גם נפתלי היה מדריך שלו במתקדם".

הייתה גם חבורה החיפאית שהשתלטה על הקורס ומנתה בין השאר את בני שריג ויורם רומם היושבים במפגש, וגם את דורון גביש שכולם קראו לו דוני והיה החלל הרביעי בכלל, והחיפאי השני בפרט. החבר'ה שלא ידעו איך להתמודד עם המוות התכוף, בחרו בהומור שחור: "חיפה השוותה 2:2", אמרו ביניהם.

"אנחנו קבוצה של אנשים שהתקבצו ממקומות מגוונים", אומר שריג, "חבורה שמרגישה את הקשר בתוכה, גם לאלו שבינתיים נפרדו מאיתנו. עד היום, אם אני פוגש מישהו מהחברים, אני אומר: 'הוא בן קורס שלי, ולא 'הייתי איתו בקורס'. כי 'בן קורס' זו קירבה משפחתית ואליהם אני מרגיש משפחה, וכשמישהו נהרג או מת ממחלה, זה כמו בן משפחה.

"מטבע הדברים, אי־אפשר להיות בקשר עם 14 משפחות שכולות. לא רק שזה לא מעשי, אלא שזה גם לא אנושי. ולכן לכל אחד מאיתנו יש קשר עם משפחה מסוימת. אני הרגשתי קירבה גדולה מאוד לחיפאים, אילן ברוש (ברדשסקי), דוני גביש וצביקה פדות. אילן קבור בקצה בית העלמין הצבאי בחיפה, ועד היום אני זוכר את ההליכה לקבר, עם הארון שלו שיושב לי על הכתף, וסיכת הסג"מ שננעצת בעורי.

"אילן זו דוגמה של מישהו שלא הכרתי קודם, והתחברנו מאוד. גרנו באותו חדר, חזרנו הביתה באותם טרמפים. הוא נהרג ביום ראשון כשבשישי עוד חגגנו בביתו את יום הולדתו העשרים. היום מתייצבים על קברו בדרך כלל שניים - גיסתו ואני. ההורים נפטרו, אחיו נפטר, את אחותו לא פגשתי. כידיד המשפחה אני מרגיש מחויבות לזכור, להחזיק אותו ואת האחרים חיים בהוויה שלנו.

"דוני היה טיפוס אחר. סגור, עצור. בחור חזק. אביו, יהודה גביש, היה תת־אלוף בצה"ל, בכיר בפרקליטות, הכרנו אותו רק אחרי נפילת הבן. הייתי הדתי הראשון שדוני ראה מקרוב. נראיתי לו עב"מ, אבל לאט־לאט ראיתי איך הוא נפתח. דוני קבור בכניסה לבית העלמין. היום מקובל שחיילים צעירים פוקדים את הקברים של החללים, וביום הזיכרון כשאני רואה חיילים ליד קברו, אני ניגש אליהם, לספר להם עליו, כדי שמי שעומד שם יידע משהו על מי שקבור. על החבר, 'בן קורס' שלנו".

כששריג התגייס לצה"ל הוא היה דתי. למעשה, הוא מספר, הפעם הראשונה שהעז להוריד את הכיפה, סופית, לנגד עיניה החודרות של אמו, הייתה במסיבת יום העצמאות 1970 שאירגן לחבריו בביתו, חודשיים אחרי סיום הקורס. כעת הוא מספר את זה, בעודו מצביע על חברו פרץ שמי, ואומר "התחלפנו".

שמי ממושב שדמה, השתחרר בדרגת סרן אחרי מלחמת יום הכיפורים ובניגוד לחבריו, מעולם לא חזר לצבא, אלא הלך לעזור לאביו לנהל את עסקי הפרחים שבבעלות המשפחה. "מבין כולם, אני מייצג את הכנף הסובבת – ההליקופטרים. טסתי על מסוקי סער, מה שפעם היה בל ועכשיו בלק הוק". לפני 15 שנה חזר בתשובה, "והיום אני גם לומד בישיבה".

הרבה מהפכים עבר שמי באשר להתמודדות עם השכול. לפני 12 שנה, בשנת הארבעים לסיום הקורס, נולדה יוזמה לפיה כל השנה תוקדש לאזכרות לבני הקורס שנפלו. "פעם נסענו לחיפה, פעם לקרית שאול", נזכר שריג. "באזכרה של פרידמן היינו היחידים. לא היה אף אחד. במאמצים רבים זיהינו שתי אחייניות שבשנה שאחר כך עשינו איתן מפגש זיכרון. במקרים אחרים היינו עם המשפחות שמאוד התרגשו לראות אותנו. במקרים שהיינו היחידים זה נתן לי את אותה תחושה משפחתית, משפחה שאנחנו יצרנו מזה שבאנו ביולי־אוגוסט 68 מכל מקום בארץ לאותו קורס".

עד היום ממשיך שמי ובכל תאריך פטירה של אחד החברים שלא הספיקו להוליד ילדים, הוא אומר עליו קדיש בבית הכנסת שלו. ככה שמונה פעמים בשנה. לאחרונה החל לקיים אזכרות וירטואליות גם לשאר החברים, כולל מצגות שהוא מכין. "כשנפלו שני החברים הראשונים בקורס", הוא משחזר, "יענקל'ה פרידמן ודני דנציגר, לא הרגשתי כמעט כלום. אז לא התחברתי, לא הלכתי להלוויות. לא הייתי בשל לזה. היום כאיש דתי אני יודע כמה חשוב להיות בשבעה, בטח בהלוויה.

"רק כשהעמקתי שורשים הבנתי שחבריי הם הרוגי מלכות. אני מנחם את עצמי שכנראה בעולמות העליונים יש להם תפקיד יותר חשוב. זה, וכנראה גם העובדה שהפכתי לאבא ולסבא. היום כשהנכד שלי שמשרת באילת מבקש ממני: 'סבא קח אותי לאוטובוס' רצים לי בראש סרטים, האם זו חס וחלילה הפעם האחרונה שאני והוא מתראים".

|

הנווט ביקש סליחה

מותו של הצוער פרידמן היה הראשון להכות בהם. זה קרה בראשון בינואר 1970 ממש מול עיניהם. "טיסה פשוטה מאוד", אומר אליאסף. "המדריך בדרגת סג"מ נכנס עם פרידמן לפני המסלול". "בטייסת", מוסיף שריג לתיאור, "היה מסדרון ממנו אפשר היה לראות את המסלולים, והתמונה שחרוטה בזיכרוני היא 'גמל' (סוג של מנוף – א"א), שנוסע לאורך המסלול עם הפוגה תלויה מאחוריו, כמו משחק ילדים. אני עמדתי והסתכלתי, ועל ידי עמד רן פקר, שהיה מפקד בית הספר לטיסה, ושתק".

"הזיכרון שלי מאותו אירוע טרגי", חולק אליאסף, "שאנחנו יושבים בקומנדקר עם הארון, ואז מגיע אחד המדריכים, תוקע איזו בדיחה ומעודד אותנו. אתה מתחיל לחייך, ואני חושב שזה עזר לנו בהתמודדויות עם המוות בהמשך. המסר היה: 'ממשיכים לטוס. קוברים וממשיכים'. בעיניי זה מסר חיוני".

אחר כך נמנו עם הנופלים גם דניאל דנציגר, ואילן ברוש, דוני גביש, וראובן רוט שהחבר'ה מעידים עליו שהיה עתודאי, אחד משלושה, שכונו על ידם בסתר "הזקנים", "כי הם היו מהנדסים ונראו זקנים, וגם היו מבוגרים מאיתנו בארבע שנים". החלל השישי בן הקורס היה יחיאל עמית, שכונה צ'יכו. זה קרה ביולי 71', כשנה וחצי מיום סיום הקורס.

"גרנו באותה רווקיה בתל נוף", מעלה שריג זיכרון ישן, "ואת כל הוויית הבסיס עברנו יחד. באותה תקופה הייתה סדרה בטלוויזיה 'משימה בלתי אפשרית', שהסלוגן שלה היה: Who is number six? - מי מספר 6? וצ'יכו עשה מזה צחוק: 'מי מספר 6, מי מספר 6?'. ואז הוא הפך להרוג השישי. האמירה שלו הייתה חצי מבודחת וחצי משדרת מתח, ביטוי מוחשי לאופן בו התייחסנו למוות. אנשים היו מודעים לזה שתאונות עלולות לקרות. ואף על פי כן, ממשיכים".

אליאסף: "זו הייתה התרבות אז. אני זוכר שהיינו קוברים די הרבה בקריית שאול, והיתה את הסטקייה בצומת הפיל. אז אחרי כל הלוויה הלכנו לאכול סטייק ולשתות בירה. עד היום, אשתי יודעת שאחרי הלוויה אני חייב לאכול סטייק. זה מה שמעודד אותי. והרי זה משהו בעייתי. כולם פה מציגים מאצ'ואיזם ו'ממשיכים הלאה', ו'את המנגינה הזו אי־אפשר להפסיק'. אבל עם הגיל מנגנוני ההגנה שלנו מתפוררים, אנחנו הופכים לרגישים, מבינים עד כמה מסכנים ההורים. אני למשל, עוד אז, הפסקתי להביא חברים הביתה, כי אמא שלי הייתה שואלת: 'מה קרה עם זה?', נהרג. ו'מה קרה עם ההוא?, נהרג".

מהצד מביט בהם המארח של הפגישה, יורם רומם. אם אליאסף הוא הבכיר מבין אלו שנשארו בצבא, הרי שרומם הגיע הכי רחוק באזרחות. הוא השתחרר אבל חזר לשירות אחרי מלחמת יום כיפור. ב־91' השתחרר בשנית בדרגת אל"מ אחרי שהיה מפקד יחידת המיחשוב של חיל האוויר. הוא פנה להייטק ונמנה עם מייסדי אפליקציית פנגו. "היום יותר ויותר מדברים על הנפגעים וזה הופך לחזות הכל", הוא אומר. "כלומר, יוצאים לפעולות, והמדד להצלחה זה אם היו מעט נפגעים. ולא רק שזו בעיניי טעות, אלא שזה גם לא ערכי. כי המטרה של המלחמה אינה שלא יהיו נפגעים, אלא לנצח.

"בהלוויות של דוני ושל אילן עמדנו שם כולנו, סג"מים, עם כובע המצחייה ומשקפי השמש, רציניים, חושקים שפתיים ולא מזילים דמעה, כמו שעשו הרבה מהחברים האחרים, ובעיקר החברות. הרגשתי פער בינינו. ראיתי בנו את הקבוצה שעליה הוטל לשמור על מדינת ישראל, והמוות הוא חלק מהעניין. אני זוכר שהסתכלתי על הבוכים ואמרתי: 'אנחנו במקום אחר'. עד היום קשה לי לראות חיילים ומפקדים בוכים. אני אולד פאשן, מודה".

רומם מתאר סיטואציות קורעות לב, אבל במילים מדודות שמטלטלות לא פחות. "בהתשה הייתי בן עשרים, סג"מ, בחור צעיר שלא מבין מחייו. זה היה אפילו כבוד וכיף שאני חלק מהאקשן. ביום כיפור היינו כבר בני 23. אני במלחמה נאטמתי. המון סביבי נפלו ואני הכרחתי את עצמי להיות מאוד ממוקד לגבי מה צריך לעשות, ואם יש לך שנייה זמן, עזוב את הרכילויות – לך לישון. לא רציתי לשמוע את הסיפורים על החברים, לא רציתי לדעת, כולל על אלו שנפלו מהטייסת שלי.

"איתי בחדר היה בחור בשם גיל הרן, וכשפרצה המלחמה הוא היה בקורס בארה"ב וחזר. פגשתי אותו אחרי הטיסה הראשונה שלו, ועשיתי לו טיזינג: 'מה זה, עכשיו באים?', ורצתי לטיסה. שעות אחר כך הזניקו אותו לגיחה בסוריה והוא נהרג. אז, לא רציתי להתעמק בכך, כי ידעתי שזה מדרון.

"הזיכרון שהכי 'בא לי בפרצוף' כשאני מדבר על מלחמות קשור בשני חבריי הטובים בקורס - עופר צידון ועמוס לויטוב. הראשון נפל בקרב, השני נפל בשבי. צידון ואני היינו ממש חברים. אבא שלו היה קבלן מבאר־שבע והיה לו אוטו גדול, אז בהפסקות בין שלב לשלב בקורס, היינו נוסעים לאילת יחד עם החברות. הוא בכל פעם עם חברה אחרת, ואני תמיד עם אסתי, שהפכה לאשתי.

"במלחמת יום הכיפורים ידעתי שעופר בטייסת 119 ושהוא בסדר. כמה ימים אחרי הפסקת האש הייתה גיחת צילום גבוה, שהטייסת שלי הייתה אמורה להגן עליהם מפני המצרים, עם טיל 'אגרוף'. ופתאום אנחנו רואים את השיגורים נגדם, והם בגובה רב ואנחנו עם ה'אגרוף' שלנו, שלא יכול היה לעזור, ולא ידעתי שעופר שם. רק ראיתי במו עיני ושמעתי בקשר איך הם נפגעים. כשחזרתי הבנתי שזה הוא שנפגע.

"הזיכרון האחרון שיש לי מעופר, זה רק מלפני המלחמה. אני השתחררתי ונסעתי לחו"ל ובאנו, אסתי ואני, להפרד ממנו ומאשתו, ומהבן שרק נולד לו, זוהר. אני עוד זוכר איך הוא עמד מחובק איתו. ממש יש לי את התמונה שכולו זורח מאושר.

"לגבי לויטוב, הוא נפל בשבי במלחמת ההתשה. אני זוכר שהייתי באוויר באותו אזור, והיו טילים וראיתי שמטוס מטייסת אחרת נפל, ולא ידעתי מי זה, וכשנחתתי ואמרו לי 'עמוס לויטוב', זה היכה בי. נסעתי מהבסיס בחצור לבית הוריו בקרית חיים, הגעתי כשעתיים או שלוש אחרי שהם קיבלו את הבשורה, ואתה סג"מ קטן, שגם הוא הרגע חטף את השוק של חייו. עוד לא היינו בטוחים מה הוא – שבוי או הרוג, ופתאום אתה המבוגר האחראי שצריך להסביר להם. זה סוויץ' שבמידה רבה מבגר אותך".

לויטוב נפטר ממחלה קשה ביולי האחרון, ולדברי חברו הקרוב, כל חייו הרגיש החמצה על כך שבזמן המלחמה הנוראית מכולן היה בשבי. "אנחנו הנווטים של הקורס", אומר רומם, "שומרים על קשר בינינו כקבוצה נפרדת, ועושים מפגשים משלנו. ועמוס, עד סוף חייו, התעניין במלחמת יום הכיפורים ורצה לשמוע כל פרט. במפגש האחרון, אליו הגיע ממש בכוחות אחרונים, הוא ביקש סליחה מכל האנשים בקורס על דברים שאולי הוא היה לא בסדר. היה שקט מדהים, צמרמורת בכל הגוף, שאדם רוצה לסגור מעגל. והוא עשה את זה".

זו לא הייתה הסיטואציה היחידה שבה לוחם אוויר ביקש סליחה בפורום ההוא. "לפני 12 שנה", מספר רומם, "עשינו מפגש לזכר גיל הרן מהקורס שלנו. זה בחור שמאז נפילתו המשפחה שלו למעשה נכחדה. נשארו כמה קרובים, אבל לא מדרגה ראשונה. גיל טס יחד עם איתמר ברנע ובאותה טיסה גורלית הוא צנח ונהרג ואת ברנע חוררו. עכשיו, איתמר הוא גיבור, נותר בלי ריאה ובכל זאת חזר לטוס על מסוקים במקום קרב, אבל ארבעים שנה אחרי, על קברו של גיל ז"ל איתמר ביקש סליחה על זה שכאילו בגללו הוא נהרג. היה כל כך מרגש שלכולנו הייתה לחלוחית בעין".

|

חרדה ופוקר־פייס

כשאני שואלת האם אי פעם הוצע להם טיפול פסיכולוגי, הם מגמגמים. אומרים שלא ממש, וגם אם כן, התחמקו ממנו. מימון: "הטיפול הפסיכולוגי היה: 'נטשת, אתה בריא, לך תטוס'. אני זוכר את עצמי חוזר בחרדה נוראית מאחת הגיחות ביום כיפור, הולך ליד הקירות שלא יראו אותי, כי אני לא יודע מה עובר עליי. אין לי עם מי לדבר, תחושת בדידות מדהימה, ואז אני שם פוקר פייס, הולך לטוס ואחרי 2־3 גיחות אני לא זוכר שזה היה.

"אחר כך התחלתי לחפש למי זה עוד קרה. תמיד נדמה לך שאצלך זה הכי גרוע. ואז התברר לי שזה קרה לכולם, רק לא מספרים. במשך עשרים או יותר שנים אמרתי בכל קורס של טייסים צעירים: 'אם קורה לכם שאתם מרגישים בלי שליטה, או רועד לכם הגוף, אתם צריכים להחזיק מעמד עשר דקות, להישאר בחיים, להירגע ולהמשיך'. ברגע שאתה נכנע לחרדה, קשה מאוד לחזור".

ברזומה שלו טיסות עם הבכירים ביותר. עם אמיר אשל מפקד חיל האוויר היוצא ביצע את הגיחה הראשונה בשלום הגליל. אחר כך שירת תחת פיקודו ברמת דוד. גם מפקד חיל האוויר הנוכחי, תומר בר, הודרך על ידי מימון.

כמו אליאסף, את האבל על החברים תיעל למקום של עשייה "חיל אווירית". "אחרי שיענקל'ה פרידמן נהרג", הוא אומר, "ניסיתי להבין איך ולמה. גיליתי שאנחנו התאמנו תמיד מכיוון מסוים, אבל בגלל תוואי המסלול, כשאתה בא מהצד השני, נראה לך שאתה מאוד גבוה גם כשאתה עומד על האדמה. כלומר, אם אתה עומד איפה שפרידמן נהרג, אתה אומר, 'מה הבעיה?' זה היה צד שנדיר שהתאמנו ממנו.

"לימים כשהייתי המפקד הראשון של טייסת 140 ברמון הלכתי להסתובב ברגל ובאוטו, לראות מאיפה תקפוץ לי הרעה, וגיליתי שגם ברמון יש מקום כזה, כמו שהיה עם פרידמן. ולכן, לא טס אצלי אף אחד בלילה לפני שהיה משתתף בתדריך. היה בא אוטובוס, לוקח את כולם, עומדים שם ורואים בעיניים איך נראה המסלול".

למרות מאמציו, לא הצליח מימון להמנע מהרוגים במשמרת שלו. רצה הגורל, והראשון מביניהם היה בן הקורס שלו, צביקה פדות, שנהרג במארס 78' כשמימון היה סגן מפקד טייסת 107. "המוות של צביקה צורב לי עד היום כמו סכין", הוא אומר. "יש בי אחריות שהייתי צריך להציל אותו. אני לא רוצה לפרט לגבי הנסיבות אבל היו דברים שאני תדרכתי ואמרתי, והוא לא היה, ולא שמתי לב, כי הוא היה חדש בטייסת.

"התחושה של 'למה לא עשיתי', עדיין בוערת בי, למרות שלא באו אליי בטענות. אני זה שבאתי לבשר על מותו, ואני זוכר את המעמד הנורא הזה, שאני עומד מול הדלת ובפנים אמא שלו ניגנה בפסנתר, ואני יודע שבעוד רגע אני עומד למוטט את עולמה.

"במקרה השני, הייתי מפקד טייסת ואמרו לנו: 'שלא יהיו הרוגים בתרגיל'. ואני המוביל הראשון, בוחר את הטיסה הכי פשוטה שאפשר, עושים שני יעפים, ולא מוצא את מספר 4 שלי. מסתכל ורואה עשן מכוער, מתקרב ורואה את המטוס על הרצפה ואת הטייס בצד, ושואל את עצמי מה יכולתי לעשות. כי אני הובלתי אותו ואני הסתכלתי לו בעיניים בתדריך. ואני אחראי. התברר בתחקיר שהוא לא כיוון נכון את הנתונים, וכשניסה לתקן לא שם לב שהוא מנמיך ונכנס באדמה. עד היום אני נושא זאת בליבי.

"אין לי, כמו עמירם, גאווה שלא איבדתי מעולם מטוס. מה שעזר לי שהבינו שלא צריך לתלות אותי, אלא לעזור לי כי אני צריך להמשיך לתפקד. זה מאוד חיזק אותי ונתן לי את הכוחות להמשיך".

אליאסף: "כשאתה מאבד 14 חבר'ה מהקורס שלך, רובם בתאונות, יש לזה השפעה מאוד גדולה על החיים שלך, במיוחד אם אתה הופך למפקד. אני איבדתי את שני חבריי הטובים - רפי קורן וצ'יכו. קורן היה טייס מצטיין, קצין מעולה שהפיל גם מיג. אני בחרתי להשתחרר, ותמיד הייתי אומר לו: 'אם אתה בצבא, אני לא צריך להיות. אתה תתקדם, תהיה מפקד חיל האוויר'. ב־75', כשהוא נהרג בתאונה, זה היה השוק הכי גדול שלי. טיסה שלישית בלילה, ביום מאמץ, בסיני ליד התעלה נכנס לוורטיגו ונפל.

"זה שבר אותי. לא יכולתי להתמודד עם המשפחה שלו, כי הייתי חבר טוב גם שלו וגם של צ'יכו, שנהרג ארבע שנים לפניו. יותר מזה, החברה של צ'יכו הפכה לחברה של רפי והתחתנה איתו, ואז גם רפי נהרג. אני התמודדתי עם המוות של שניהם על ידי הכחשה. אבל זה לא עזר, כי חזרתי לצבא כמפקד טייסת, וככזה, אחד הדברים הראשונים שמניחים על שולחנך זה תיק עם רשימת המשפחות השכולות של הטייסת, ואתה זה שצריך לטפל בהן. על זה תוסיפי את אותם 14 חבר'ה מקורס 61, שאני לפחות מרגיש אשמה שלא טיפלתי במשפחות השכולות שלהם. עבורי זה היה מעל ומעבר.

"מי שכן הצליח להתמודד עם המשפחות השכולות של 61 היה יגאל סתוי, שלא רק שהיה לוחם יוצא מהכלל אלא שגם היה לו את הכוח הנפשי והוא באמת הלך ממשפחה למשפחה וניחם אותן. לצערי, הוא עצמו נהרג בתקיפת סוללת טילים בסוריה. רק לאחרונה גיליתי שהוא הצליח לצנוח חי ורצחו אותו. הוא טס עם בני קרייתי, ראש עיריית טבריה לשעבר, בני יצא מזה בשלום ויגאל לא.

רס״ן יגאל סתוי ז״ל

"הטראומה הנפשית שעברתי עם החברים שלי שנהרגו", ממשיך אליאסף, "גרמה לכך שלא יכולתי לקחת על עצמי עוד הרוגים. התחלתי לחקור את התאונות, את התרבות, למה דברים קרו ואז התחלתי לכעוס, כי הבנתי שיכולנו להציל חיים.

"הדור שהכשיר אותנו פיזר סביבנו מסרים כפולים: שזה בסדר להיות ברדקיסט כי כל הטייסים הטובים, המודלים לחיקוי שלנו, הם כאלו. ואם יש הרוגים, זה בסדר. לא צריך לקחת אחריות אישית. כי הרוגים זה המס של המלחמה.

"צ'יכו טס נמוך ונהרג, כי תרבות הטייסת שלו הייתה שעושים באזים. הוא סיפר לי שמישהו בכיר בטייסת, ביום הורים, עשה באז, וזה מאוד הרשים אותו ו'איזה גבר'. או מוטי הוד, מפקד חיל האוויר, שסוגר את הזעט (זיהוי עמית טורף, שמאפשר לזהות מיקום בזמן אמת – א"א) עושה באז מעל פטרה, ואז פותח את הזעט, מטפס לגובה, אומר לנווט: 'אל תוציא מילה' ובא לבקר אותנו בשארם א־שייח'. בזמנו חשבתי: וואו איזה מפקד חיל אוויר, איזה גבר. אבל באמת, איזה מסר מקבלים מזה? שיש דברים שמותר לעשות, אבל עוצמים עין.

"רק אחרי יום כיפור, כשנהיינו אנחנו המפקדים, זה נגמר. אני הייתי אומר לחבר'ה: אתם תמדדו אותי אם אני מפקד טוב, אם אני לא אבוא לבקר את ההורים שלכם. ובאמת, אם יש לי הישג גדול, זה ששתי קדנציות, כולל מלחמה, כל מטוסיי חזרו.

"היו לי מרגלים, לדעת מי לא ישן בלילה. היה לי חבר טוב, שהייתה לו חברה והוא לא ישן בלילה ונכנס באדמה. והיו עוד מקרים כאלה. לכן הייתי חייב לדעת. היה לי בחור שהייתה לו אלרגיה והעיניים שלו היו אדומות. לא נתתי לו לטוס כי חשבתי שזה בגלל שהוא לא ישן. הוז"א, הוראת זרוע אוויר, נכתבה בדם. היום חיל האוויר מאוד־מאוד מקצועי. הוא הפיק את הלקחים בצורה מדהימה. כמות התאונות מזערית והטייסים מאוד מיומנים. הם עוברים הרבה סימולטורים. אנחנו היינו על מטוסים חד מושביים. מטוס דו־מושבי ראינו רק כשהגענו לפנטומים".

אז היום, כשמדברים על איראן אתה רגוע?

"אף פעם אי־אפשר להיות רגוע, אבל יש לנו חיל מאוד חזק והמפקדים הם ברמה א"א. פיקדתי על כולם. נורקין כוכב, אשל כוכב, שקדי, נחושתן. כולם היו טייסים אצלי. אנשים מצוינים מביאים איתם אנשים מצוינים. לא תמיד זה היה ככה, אבל היום אנשים מצוינים מובילים את חיל האוויר".